עזיבת דירה באמצע תקופת השכירות עקב מחלה
סיכום
התובע השכיר דירה לנתבע למשך שנה אך הנתבע ביקש לעזוב את הדירה לפני תום התקופה בטענה שאשתו סובלת ממחלת לב ואינה יכולה לעלות לקומה רביעית, מה שגובל בפיקוח נפש. התובע דרש שוכר הדירה יעמיד כל דמי השכירות לתום התקופה המסכמת, בעוד הנתבע טען שמצבו הרפואי מוצדק לביטול החוזה. בית הדין בחן האם חולי השוכר מהווה עילה מוצדקת לביטול חוזה השכירות והשוואת המקרה לדינים הלכתיים של אונס, מיתה ובריחה מגלל מגפה. בית הדין קבע שחולי השוכר אינו פוטר אותו מתשלום דמי השכירות לתום התקופה המותמנת בחוזה, משום שהחולי אינו גרם נזק למושכר עצמו אלא רק מנע מן השוכר שימוש בנכס.
סכומים כספיים
עובדות
התובע (א') השכיר דירה לנתבע (ב') לתקופה של שנה בהתאם לחוזה כתוב. הנתבע ביקש לעזוב את הדירה לפני סיום התקופה (בעוד חודש בלבד). הנתבע טען כי אשתו סובלת ממחלת לב וממוגבלות גופנית - היא אינה יכולה לעלות לקומה רביעית כאשר הדירה הנשוכרת נמצאת בקומה רביעית. הנתבע טען שהמצב גובל בפיקוח נפש. התובע טען שקשה לו להשכיר את הדירה לאחר עזיבתה לשוכר אחר במהלך תקופה קצרה. הצדדים חתמו על שטר בוררות.
החלטה
בית הדין קבע שחולי השוכר אינו מהווה עילה מוצדקת לביטול חוזה השכירות. השוכר חייב לשלם את מלוא דמי השכירות עד סוף התקופה הכתובה בחוזה, אלא אם כן יביא דייר אחר במקומו שיהיה מקובל על המשכיר בתנאים סבירים.
נימוקים
בית הדין ניתח את הדין בהתאם ללכות שונות בשו"ע חו"מ וביאורי הפוסקים. ראשית, בחן את הדין לגבי אונס וביטול השכירות כאשר אירע אונס למשכיר עצמו - מצא שאם נפל בית המשכיר אין לו היכן לגור, אך זו דעה אחת בלבד. לאחר מכן בחן מצב של אונס לשוכר (מוות השוכר) ומצא חולקים בהלכה - המהר"ם סבור שהיורשים אינם צריכים לשלם, אך הרשב"א וההלכה מכריעה שכן צריכים לשלם עד סוף הזמן. בית הדין הביע שאין עילה גדולה יותר מאונס מ"מיתה", ובכל זאת הדין מחייב תשלום. בנידון דידן של חולי (שאינו אונס גמור), בית הדין דחה את הטענה משום ש: (א) אין פגם בגוף המושכר עצמו, (ב) הבעיה היא מצד השוכר שאינו יכול להשתמש במושכר, (ג) זה דומה למקרה במגפה שהובא בערוך השלחן, שם החייבו שוכרים לשלם כל הזמן שברחו מהעיר, משום שהם מחמת עצמם לא משתמשים במושכר.