סיכום
התביעה נעסקת בנזק כיווי שנגרם לילד בן עשר שנים בעת הצתת אש בחבית בחומר טרפנטין בערב פסח. התובע (אביו של הילד) טען שהנתבע פעל ברשלנות בשימוש בחומר דליק ללא זהירות מספקת. הנתבע טען שהייתה התפרצות בלתי צפויה ולא ראה ילדים בקרבת מקום בעת ההצתה. בית הדין התחלק: דעת המיעוט קבעה שהנתבע חייב על סמך שיטת הגזירה דאש כחציו וחייב בחמשה דברים. דעת הרוב קבעה שמדובר באונס שאינו כרשלנות, וכי באש אין חיוב בנזק באונס אלא אם היה פשע בהדלקה או בשמירה. עם זאת, לפנים משורת הדין, הנתבע חויב להשיג התנצלות וסליחה ותרומה סימלית של 500 ש"ח.
עובדות
בערב פסח, לפני שלוש שנים מכתיבת הפסק, הדליק הנתבע אש בחבית בעזרת חומר טרפנטין לשריפת חמץ. הנתבע טען שלא היו ילדים בקרבת מקום בעת ההצתה. כעבור שניות מההדלקה חלה התפרצות בלתי צפויה שגרמה לכיווי בחזה של הילד א', בן 10 שנים. התובע (אביו) המתין שלוש שנים בתוחלת שהכיווי יתרפא בעצמו, אך לבסוף קיבל חוות דעת רפואית המאשרת צלקות קבועות ועיגול לא הפיך של הכיוויות. גם הנתבע וגם בנו של הנתבע נכוויו באירוע. הרוח באותו יום הייתה רוח רגילה, לא סערה.
החלטה
דעת המיעוט (בדעה חד-צדדית): הנתבע חייב בנזק על בסיס שאש נחשב לזריקת חץ בידיים וחייב בחמשה דברים בהתאם לדין של אדם המזיק ברשלנות.
דעת הרוב: הנתבע אינו חייב בנזק עקרוני מכיוון שהאירוע מהווה אונס ללא פשע בהדלקה או בשמירה, ובאש אין חיוב בנזק באונס. עם זאת, לפנים משורת הדין, בבחינת עזרה לילד שעבר טראומה בגיל צעיר, קבע בית הדין שהנתבע חויב:
1. להשיג מכתב התנצלות וסליחה רשמי
2. לשגר סכום כספי סימלי בגובה 500 ש"ח לעידוד וחיזוק הילד
נימוקים
דעת המיעוט: אש נחשבת כחציו של אדם (כפי שנפסק בשו"ע חו"מ סימן תי"ח סעיף י"ז), ולכן המדליק חייב גם כשהאש מגיעה למקום בו היא ראויה להגיע. עיקר ההבחנה היא שהנתבע לא היה זהיר מספיק וצריך היה לוודא שאין ילדים בקרבת מקום.
דעת הרוב: אש, למרות שנחשבת לחציו, שונה מן הכללים הרגילים של אדם המזיק. על סמך הגמרא בבא-קמא נ"ה ע"ב ופירוש רש"י, בנושא אש יש הקלה: אדם אינו חייב בנזק מאונס אלא אם היה פשע בהדלקה או בשמירה. בנידון זה:
- הנתבע לא יכול היה צפות התפרצות כה חמורה בתנאים רגילים
- הנתבע לא ראה ילדים בעת ההצתה, ולכן לא היתה רשלנות בהדלקה
- השימוש בחומר דליק לשריפת חמץ הוא נוהג מקובל
עם זאת, לפנים משורת הדין, בבחינת חמלה על ילד בן 10 שנים שחווה טראומה משמעותית, החליט בית הדין לקבוע סך סימלי בגובה 500 ש"ח כדי לעזור לילד להתחזק מן האירוע.
טקסט מלא של הפסק ←
מס. סידורי:53 כוויה שנגרמה בשעת הצתת אש בחבית תשנ"ט/7 התובע: ג' אביו של הילד שנפגע. הנתבע: ב’, מדליק האש בחבית. בנושא: נזק אש שנגרם לבנו א' וגם הבן הגיע בתור התובע, ואביו בתור אפוטרופוס שלו . טענות הצדדים: התובע: לפני שלוש שנים בערב פסח ירד בני א' למטה, וב’ הצית את האש בחבית בעזרת חומר טרפנטין, ונתפרצה להבה שגרמה לכויות בחזה של א', וכל השנים ציפיתי שאולי הדברים יסתדרו ולא יהיה נזק, אולם כעת קבלתי חוות דעת רפואית (הובאה לבית הדין) שישנן צלקות ורושם של הכויות ואין מה לעשות יותר ולכן אני טוען שהיתה רשלנות מצד ב’ שהוא השתמש בחומר שאין להשתמש בו ושעור הנזק הנני משאיר לאומדנא של בית הדין. הנתבע: הייתי לחוץ באותו יום ירדתי בעצמי לשרוף את החמץ בזמן ההצתה לא היה אף אחד ליד החבית התכופפתי והדלקתי וכעבור שניות היתה התפרצות ואז כנראה באו הילדים וגם אני נכוותי וכן בני שירד עם א', היתה רוח רגילה באותו יום ולא סערה, גם אחרים משתמשים עם חומר דליק בשריפת חמץ, גלגלתי את בני על האדמה וכן את א' גלגלו אחרים על הרצפה עד שקבלו טיפול רפואי. ע"כ עיקר הטענות הצדדים חתמו על שטר בוררות. בירור הדין דעת המיעוט: הנתבע חייב. הסיבות לכך: א. גדרי הפשיעה באש נפסקו ב שו"ע חו"מ סי' תי"ח סעיף י"ז , ושם נאמר שאפילו הדליק בתוך שלו והלכה והזיקה ברוח מצויה (כפי שהודה גם הנתבע), חשוב כאילו ירה חץ בידים. במה דברים אמורים, "שהיה האש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק אבל אם לא היה ראוי להגיע שם כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש... כבר כלו חיציו ויש לו דין ממונו שהזיק" (בנידון דידן לא נפל שם גדר, כלומר שלא היה שום מונע מהאש כשהדליקה להגיע רחוק). לפי זה משמע שדינו כירה חץ בידים וחייב בחמשה דברים לפי רי"ף, רמב"ם, רא"ש, ושו"ע. ב. טענת הנתבע שלא ראה ילדים בקרבת מקום אינה טענה, מכיון שהוא מודה שפתאום ראה את הילדים בקרבת האש, זו עצמה ההוכחה שלא התבונן היטב. ולכן נראה שאין זה אונס גמור אלא פשיעה. דעת הרוב: אש היא אחת מארבע אבות נזקים, והיא שונה מהם, שבה משולבים אדם המבעיר ומחייבים אותו גם מצד ממונו המזיק. כפי שאומרת הגמרא ב"ק כ"ג, ולפי ההלכה אש נחשב כמו חציו, ולכן אדם חייב גם בארבע דברים ולא כמו ממונו המזיק, שם בגמרא, וב שו"ע חו"מ סי' תי"ח סע' י"ז . ועלינו לברר האם יש לו דין כמו אדם שזורק חץ ממש ואז לפי הרבה ראשונים חייב גם במזיק באונס (שיטת ה רמב"ן בחידושיו בבא-מציעא דף פ"ב ע"ב ושיטת הרמב"ם וה שו"ע חו"מ סי' שע"ח סע' א ' והש"ך ס"ק א' ) אמנם הרמ"א שם מביא בשיטת התוס' דבאונס הקרוב לגניבה הוא פטור. או שנאמר שאש למרות שנחשבת לאדם המזיק, אינה חמורה כמוהו ממש. הנה מצינו ב תלמוד בבא-קמא נ"ה ע"ב דבאש התורה מיעטה בשמירתה, ואומר רש"י שם ד"ה כעין מבעיר בפשיעה, כלומר שאין חייב אש באונס אלא אם כן אדם פשע בהדלקה או באי שמירה על האש. וב מלחמות בבא-קמא (דף י"ג ע"א לפי הרי"ף) ד"ה "כתוב בספר" , מסביר שלדעת רבי יהודה בסוגיה שסובר נתקל לאו פושע הוא, לא מחוייב מדין אש, אם הכד הזיק תוך כדי נפילה, וסיבת הפטור לדעתו הוא משום שזה אונס ובאש לא אמרינן שאדם מועד לעולם כמו במזיק רגיל ע"ש. אם כן נמצינו למדים שעל אף שאש נחשב כמו חציו ונחשב האדם המזיק ישנה הקולא שאינו חייב אלא בפשיעה. וכעת נבחן את הנידון שבפנינו, הנתבע שהלך והדליק את האש בחבית עם החומר הדליק, ודאי שלא היה צריך להעלות בדעתו שתהיה התפרצות בלתי סבירה בעצמה כה רבה, וכן הוא לא ראה שום ילדים בשטח בזמן שהצית, בצרוף המרכיבים האלה אין בית הדין רואה שהיתה איזו פשיעה או רשלנות מצד הנתבע, אלא זה נחשב כאונס, ובאונס אדם המזיק באש פטור כפי שהזכרנו למעלה. זה נראה לבית הדין מצד ההלכה, אולם לפנים משורת הדין, בית הדין סבור שיש ללכת לקראת הילד, שאז בזמן האירוע היה בן 10 שנים בלבד, ולעזור לו לצאת מהאירוע שעבר. לסיכום: בית הדין קובע שעל הנתבע לשגר מכתב התנצלות וסליחה, בצירוף סמלי של שי כספי בסך 500 ש"ח, שיעודד ויחזק את הילד לקראת העתיד. אנו תקוה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו. הרב דוב ליאור הרב שלום אילוז הרב אהרון אליהו נושאים נזיקין > אונס בנזיקין > אחריות המזיק > אדם המזיק > הבחנה בין אונס כעין אבידה לאונס כעין גניבה אחריות המזיק > אדם המזיק > אם חייב על נזקי אש באונס אחריות המזיק > ממון המזיק > אש אחריות המזיק > אדם המזיק > "אדם מועד לעולם" נזיקין > אש > גדרה > "אשו משום חציו" נזיקין > כוחו ("חציו") > דברים הנחשבים לכוחו > אש נזיקין > ממון המזיק > רמת האחריות הנדרשת מקורות בבלי בבא קמא דף כג עמוד א דף נה עמוד ב שולחן ערוך חושן משפט שעח-שפז - הלכות נזיקין סימן שעח סעיף א שפט-תיט - הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף יז