אופן חלוקת התשלום של אגרת בית הדין במקרה של פשרה 83090

בס"ד, כ"ז בתמוז תשפ"ג 16.7.2023 תיק 83090 בעניין שבין התובע הינו מתווך דירות. הנתבע הינו קונה שביקש מהתובע לסייע לו במשא ומתן עם משווק דירות להפחית את מחיר הדירה. הצדדים הסכימו על גובה שכר טרחה, ואכן הנתבע קיבל הנחה ברכישת הדירה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה האם הנתבע צריך לשלם לתובע את השכר שסוכם, זאת בגלל שהתברר שהתובע קיבל עמלה גם ממשווק הדירות, כך שלטענת הנתבע התובע היה בניגוד עניינים ואילו הוא לא היה מקבל שכר מהמשווק – יתכן וההנחה הייתה גדולה יותר. הצדדים העלו טענות נוספות אך לא נפרט אותן, כיוון שלמעשה בסוף הדיון שנערך ביום שני י"ד בתמוז תשפ"ג (3.7.2023) הנתבע הציע לשלם לתובע את הסכום שנותר במחלוקת. התובע הסכים, ובכך הסתיים הדיון. נציין שהנתבע כבר העביר את יתרת הסכום המוסכם לחשבונו של התובע. נותר כעת להכריע בשאלת חלוקת אגרת בית הדין. התובע שילם לבית הדין אגרה בסך 1971 ₪. לדבריו כאשר הנתבע הסכים בפני בית הדין לשלם את יתרת החוב, הוא הבין שהנתבע ישלם גם את כלל ההוצאות הכרוכות בפתיחת התיק, כולל החזר מלוא תשלום האגרה. התובע הוסיף שגם השתתפות בתשלום חצי האגרה מקובלת בעיניו. הנתבע מסרב לכך, לדבריו הוא הציע לשלם את יתרת החוב בשביל השלום, ולא כהסכמה לתביעה. לכן אין בהסכמתו לפשרה, הסכמה לשלם את הוצאות המשפט של התובע. מקובל בבית דין זה שאם ההתנהלות הצדדים בדיון הייתה סבירה, אזי בית הדין מחלק את תשלום האגרה בין שני הצדדים. כלומר, בכל מקרה לא הייתה מתקבלת בקשת התובע לחייב את הנתבע בתשלום מלוא של האגרה, אלא בית הדין היה מחייב את הנתבע לשלם רק חצי מהאגרה. הנוהג המקובל בבית הדין לחלק את תשלום האגרה הוא רק במסגרת פסק דין, אך במקרים בהם הצדדים מגיעים להסדר, או במקרים בהם התיק נסגר בפשרה – אין מנהג מקובל שהצדדים מתחלקים בהוצאות האגרה. אדרבה, בדרך כלל מקובל שבית הדין לא מוציא צו להוצאות. למעשה, המחלוקת בעניין חלוקת האגרה היא מחלוקת בפרשנות הסכם הפשרה – האם ההסכמה לתשלום כללה גם את הוצאות המשפט, אם לאו. בעניין זה, ישנם שני עקרונות הלכתיים: הראשון הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר, במקרה של ספק – לא ניתן להוציא ממון. השני הוא "דברים שבלב – אינם דברים", כלומר, במקרה של מחלוקת מה שקובע הוא מה שנאמר (או נכתב) ולא כוונה של אחד הצדדים. בנידון שלפנינו, הנתבע הסכים למען השלום לסיים באופן מיידי את הסכסוך ולשלם את דמי התיווך שנתבעו והתובע כמובן הסכים. הסכמת הנתבע הייתה לתשלום הסכום שנתבע ממנו ולא יותר ובזאת תסתיים המחלוקת, ולכן טענת התובע שהוא התכוון לכך שהפשרה אינה כוללת את האגרה – אינה מתקבלת. הן בגלל שהדברים לא נאמרו, והן בגלל שגם אם מדובר בספק – הרי שלא ניתן להוציא ממון. מעבר לכך, נראה שבמקרה זה ישנם טעמים נוספים לא לחייב את הנתבע בתשלום האגרה שהתובע שילם בפתיחת התיק, וכדלהלן. בגמרא (בבא בתרא ל ע"ב) נאמר: "עביד איניש דזבין דיניה", כלומר אדם מוכן לשלם סכום מסוים כדי לחסוך את עוגמת הנפש שיש בדיונים ארוכים. התשלום שאדם מוכן לשלם אינו נחשב בהכרח להודאה בנכונות טענות הצד השני, אלא נעשית לעתים מתוך רצון למנוע מריבות ולהרבות בשלום. אומנם יש לסייג דין זה על פי דברי הרשב"ם (שם, ד"ה אמינא), כשלא מדובר בהסכמה לתשלום גדול (עיינו גם בדברי שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן לז). במקרה זה, בית הדין סבור, שיש לתובע תועלת בהסדר הפשרה, בשני עניינים: א) נחסך מהצדדים דיון הוכחות ארוך שכולל בתוכו חקירת עד, הבאת תכתובות וכדומה. ב) הסכם הפשרה הביא לכך שהתובע קיבל את יתרת החוב בתשלום מיידי אחד, ולא בחלוקה לתשלומים על סך 5,000 ₪ כל אחד. ולכן לדעת בית הדין, התובע קיבל תמורה לאגרה ששילם לבית הדין, בכך שהשיג הסכם פשרה שבו יש לו תועלת. בסעיף 7 להסכם הבוררות נקבע כי "הצדדים מתחייבים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כפי שיקבע על ידי בית הדין, לפי שיקול דעתו", כך שההחלטה בדבר היא ע"פ שיקול דעת בית הדין. בשולי הדברים, בית הדין רואה צורך להדגיש כי שני הצדדים הם אנשים טובים שעד לא מכבר היו בקשר חברי. הצדדים יפגשו אחד את השני עוד לאורך שנים ארוכות, וחבל מאוד שהיחסים ייעכרו על רקע סכסוך בגין פחות מאלף ₪ (חצי האגרה). למעשה בית הדין התרשם, שכל צד פעל לפי דעתו ביושר, לפי אמות המידה שהוא מכיר ומזווית מבטו. החלטות: בית הדין נותן תוקף של פסק דין לפשרה בין התובע לנתבע אשר כבר בוצעה. אין צו להוצאות. ניתן לערער על החלטה זו בתוך 14 ימים. ההחלטה ניתנה ביום כ"ז בתמוז תשפ"ג, 16.7.2023 בזאת באנו על החתום ____________________ הרב נריה צבי ____________________ הרב ישועה רטבי, אב"ד ____________________ הרב מנשה צימרמן