ביאור הגר"א אבן העזר 29

אבל האשה כו'. כמ"ש בב"ב קל"ו ב' שור זה כו' ואפילו אמר לי הא חזי לה ועסי' כ"ח ס"ב: י"א דאם כו'. ברי"ו כ' פלוגתא אלא שכ' שזה הסברא נ"ל עיקר. ומחלוקתם הוא דתוספת הם ד"ה לבר כו' והרא"ש שם פירש משום גזירה ור"ה גאון גריס בהדיא גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין וכ"כ הרשב"א שזו היא גי' הנכונה וכ' ולמקצת ספרים דגרסי לפי שאין אשה כו' אפשר לפרש משום דל"ל הנאה לאשה במתנה זו וכל שא"ל הנאה אינה מתקדשת וכעין חליפין ואע"ג דאפשר דמתהניא בש"פ עד החזרה מ"מ לאו בהנאה זו קדשה אלא בגופו של מנה ומשום דחליפין ממעטא ממנינ' דמתני' תליא בחליפין וכן מפרש הרמב"ם וכ"כ הר"נ בשמן ולפ"ז אם א"ל בהנאה כו' מקודשת משא"כ לס' ראשונה: ואתקדש אני לך. כך כ' הרשב"א והרמב"ן והר"ן דדוקא בדא"ל ואתקדש אני לך לתרץ קושיות תוספת ח' ב' ד"ה תנם לאבא וא"ת כו' וע"ל ס"ס למ"ד ועמ"ש. בח"מ סי' ש"פ ס"א בהג"ה וכך כ' הריטב"א ותוספת: וא"ל כו'. רש"י והרא"ש ורמב"ם וש"פ דאל"כ הוי נתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי ול"ד למדבר עם האשה על עסקי גיטה כו' דהתם ג"כ בשאמר הוא כו' ר"ן ע"ש: בהנאת כו'. רמב"ם וכמש"ש מדין ערב וכמ"ש בב"ב קע"ג ב' בההוא הנאה דקא כו' ולא בגוף הממון וה"נ כאן רשב"א: ואם היה כו'. כמ"ש בסי' כ"ז ס"ח וי"ל דכן מיירי סוגיא דכאן ועב"י: וכל זה דוקא שהיא התחילה לומר. תוספת שם ח' ב' ד"ה תנם כו' ורש"י ד"ה אינה כו' והרא"ש: א"ל הלוה כו'. דהא הנאת מלוה כנתינת פרוטה כמ"ש בסימן כ"ח ס"ט ומקודשת ג"כ מדין ערב שזהו דמי טפי לערב: אבל אם כו'. דערב לא נשתעבד בכה"ג כמ"ש בסוף ב"ב הרי שהיה חונק כו' שלא על אמונתו הלוהו ואיזה ערב כו': וא"ל כו'. רש"י וש"פ: בהנאת מתנה כו'. רמב"ם וכ"כ בס"ה במנה בו' והרשב"א הרבה להקשות עליו באלו והמ"מ יישבם וע"ש ושם: ואותו פלוני כו'. רש"י והרא"ש וש"פ דאל"כ אינה מקודשת אפי' נתרצה לבסוף דלא כבע"ה ומש"ש מ"ה ב' ודלמא ארצויה כו' היינו בתחלה וא"ל הלא זכין לאדם שלא בפניו דלפעמים חובתו היא דניחא ליה באחרת וכ"כ דאגידה בי' כו' כמש"ש בכתובות ס"ד א' ולגרשה לא ניחא ליה בהאי טרחא ועוד שאתה אוסרו בקרובותיה כו'. דשב"א: או שלא כו'. רמב"ם ורא"ש וש"פ: וכ"ש כו'. זה תליא במחלוקת הפו' דלהרמב"ן ורשב"א אינה מקודשת אבל לראב"ד ורא"ש מקודשת וז"ל הר"ן כ' הרמב"ן ז"ל דאפילו היכא דא"ל קני משכון זה בשיעבוד דנהי דקנה לה למשכון לההוא שעבודא אינה מקודשת דמנה אין כאן אותה מנה דמקדשה בו אכתי אגיד גביה וכסף קדושין דאגיד גביה בעל לאו קדושין הן וכ"כ הרשב"א ואפילו א"ל הריני חייב לך מנה בקנין כו' ואפי' כ' שטר כו' וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן ג"כ וכ' הר"ן אבל הראב"ד פי' מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה דמילי בעלמא הוא וא"כ גם המשכון לא קנה וכן מ"ש פריטי אין כאן כו' אבל היכא שא"ל קני במשכון זה שעבוד מנה מקודשת. ר"ל להרשב"א וכן פירש הרא"ש וכ' ובזה מתורץ מ"ש בב"מ ע"ב שבאה חבילה לידו כיון דגרמו לו הפסד חייבין לשלם הלכך נשתעבד לו המשכון וכמ"ש תוס' ג"כ ועבח"מ בסי' ס"ו ראובן כו' וכ"כ הג"מ שם אבל אם הקנהו בקנין ר"י דמועיל כו' ע"ש ומ"ש כאן א"ל הרי את כו' ותזכה כו' הוא שיטת הרא"ש והראב"ד אבל להרמב"ן והרשב"א כיון שעיקר הקדושין בהדינר לאו כלום הוא ומ"ש וכ"ש כו' ערש"י ה' א' ד"ה שטר כו' מ' אבל בקדושין קני כה"ג אבל הרשב"א חלק עליו וכנ"ל וכ' ואפילו לדבריו הא אמרי' בכתובות ק"ב א' ד"ה פדוי לכשיתן אלמא דוקא לכשיתן ואז בכסף מתקדשת אלא פירש שכתב בשטר הקדש זה פדוי דומיא בשטר קדושין: האומר כו'. שם ט' א' וה' כר"א: וה"ה כו'. שם מ"ז א' אר"נ הונא חברין כו' ופ' הרמב"ן כי"א דסוגיא דכאן כוותייהו דתניא דוקא במנה זו ונמצא חסר כו' הא במנה סתם מקודשת והרא"ש גורס בהיפך כו' והל' כת"ק: רע. ר"ל דלא נפיק כלל כמש"ש: וי"א. הוא הרשב"א שכ' ומסתברא כחכמים והא דקתני חסר דינר ל"ד ע"ש ודעת הרי"ף והרמב"ם שכ' סתם חסר דינר מ' כס' הראשונה מ"מ. והר"ן כתב דאזלי הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו שדוחין סוגיא זו דפ"ב מקמי סוגיא דפ"ד דב"מ ופ"ק דקדושין ויש דמים שהם כמכר כו' וכמ"ש בח"מ סי' קצ"ט ס"ב בהגה ע"ש ולפיכך מפ' כפשטה במלוה ואין חילוק בין חסר דינר או צ"ט דינר: והתחיל למנות כו'. רי"ף ורמב"ם וכ' הר"ן והמ"מ שפירש דלא כרב אשי משום דאוקימתא קמא לישנא דסתם גמ' וכמ"ש הרי"ף בסוף פסחים וצ"ע דא"כ ל"ל מונה והולך כלל ועל הרי"ף קשה יותר שכ' וה"מ דל"ל אלא אבל אם אמר מנה זה לא דא"ל עתה אלא לחלק בין מנה סתם למנה זה והלא ביאר בסוף כל חילוקיהם אלא נ"ל דדוקא נקטו דס"ל דתרתי בעי במנה סתם בין בהתחיל למנות בין נמצא חסר מקודשת כדברי ר"א דאמר וישלים אלא אף במנה זו כיון דאיתא לכולה צריך דוקא התחיל למנות דדעתא אכולה כדברי רב אשי אבל בלא"ה מקודשת משא"כ בחסר דבמנה זו לבד סגי כיון דליתא לכולה וכן מבואר בהדיא בדברי הרי"ף שהביא ל' התוספתא ופירש דתירוץ דרב אשי קאי אמ"ש שם הנ"מ כו' ודחו אי משום כו' ורב אשי קאמר דבלאו הכי ל"ק דמונה כו' ולא דחה אלא שאין דיוקא משם אבל האמת דבמנה זו ודוקא מנה והולך כיון דאיתא לכולה אין יכול לחזור אם לא במונה והולך ותרווייהו דוקא דאל"כ מונה והולך ל"ל: וי"א כו'. כרב אשי וכפרש"י: אא"כ א"ל כו'. לשון המחבר ודבריו תמוהין דהא כאן איתא לכולה ולא מיירי כלל בחסר ואע"ג דאמרי' פרושי קמפרש כיצד כו' פירש הרשב"א דה"ק כיצד כו' חסר דינר ר"ל שעדיין לא הספיק למנות וליתן לה כו' ומדברי ר"ח נראין שמפ' דלאו כולה סיפא פירש לרישא אלא מנה זו בלבד וה"ק כיצד כגון שא"ל מנה זו וכן אם נמצא חסר דינר וכ"כ במ"מ כדברי ר"ח וכן חילקו דברישא דוקא בחזרה ובסיפא כיון שחסר אף בלא חזרה כמ"ש למטה ולשון הטור אטעיתא שכ' אבל אם א"ל במנה זו ואפי' במנה סתם והיה מונה והולך א"מ עד שישלים לה כל המנה ואם היה חסר דינר א"מ ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת היה בו דינר רע כו' וסבר דאם היה חסר כו' קאי ארישא וליתא דהוא בבא בפ"ע כמ"ש בתוספתא וברי"ף וברמב"ם וכמ"ש ג"כ בש"ע וצריך דין זה להיות אחר וכן אם נמצא כו' ומ"ש ונתרצתה. בטור כ' סתם מקודשת כנ"ל אלא שאח"כ כ' וכ' הרמ"א ואם א"ל בתר הכי התקדשי לי בו ושתקה הוי ספק קדושין אבל הוא דינא אחרינא בשעה שהשלים לה הדינר וא"ל התקדשי לי בו אבל מ"מ דין אמת שצריך הן שלה כיון דמנה זו קאמר וכ"כ הרשב"א אינה מקודשת אפילו לכשישלים כיון דמנה זו קאמר: ויכולין כו'. ערש"י שם ד"ה במנה זה ונמצא כו' וטעמו מדאמר פירושי מפרש כיצד כו' אלמא דרישא מיירי בחסר דינר וקתני חזרה וכמ"ש בד"ה כיצד כו' וגם שלא תקשה קושית תוספת שם ד"ה השתא כו' אבל כבר תירץ תוספת שם וכ"כ הרשב"א ור"ן ומ"מ ומ"ש פירושו כו' כבר פירש ר"ח כנ"ל וז"ש וי"א כו' וכמש"ש ז' ב' אי דא"ל חמשין ולא כו' ורש"י ס"ל דשאני התם דא"א להוסיף בגופו משא"כ כאן אבל מל' הברייתא דברישא קתני יכולה לחזור בהן וסיפא אינה מקודשת מ' כסברא אחרונה כ"ה בתוספתא ורי"ף ורמב"ם וש"פ. וכ"כ ריטב"א ע"ש. רשב"א: עד שיאמר כו'. הוא דברי רמ"ה הנ"ל ומ"ש ושתקה ר"ל ספק קדושין: ה"ל מיני כו' וכן אם היה כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו': ואם א"ל כו'. הרא"ש והטור וכ"כ למטה בש"ע. ומ"ש אם קבלה כו' צריך לומר אם קבלה בשתיקה וקאי אלמעלה ואח"כ צ"ל ואם חזרה ואמרה כו' וחידש הרב כאן דאע"ג דהרמב"ם וטוש"ע כתב למעלה דוקא שאמרה הן דוקא בפעם ראשונה אבל אחר שאמר לה התקדשי אפי' שתקה מהני וכמ"ש בד"מ דלא כב"י: וכ"ז כו'. במרדכי נסתפק בזה ודעת תוס' דמקודשת כמש"ש בד"ה הבא כו' וכן כתב רשב"א ור"ן בשם י"א אבל הרשב"א חולק על כל זה ולפי שראיתי רבים נסתבכו בהבנת דברי הרשב"א שהביא הר"ן וגם הכ"מ שגה בזה וכן הלחם משנה ושאר אחרונים אעתיק לשון הרשב"א וז"ל בקיצור י"א דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמא קסמכה וכדעת תוס' אבל אם התחיל הוא ואמר אי יהיבנא מקדשת לי ואמרה הבא מיהבא או הב מקודשת וי"א דאם חזר בשעת נתינה ואמר לה התקדשי לי בו הרי זו מקודשת והוא דעת הרא"ש הנ"ל כו' מסתברא דטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה ואיהי קאמרה הבא דגליא דעתה דלא בעי בקידושיה וז"ש כל הבא מיהבא כו' ול"ק משום הב דקאמרה מעיקרא ולא משום דלא קאמר בשעת נתינה התקדשי דאף על גב דבגמרא לא נזכר שאמר לה בשעת נתינה סתמא דמלתא הכין הוא וכמש"ש י"ג א' בעובדא דוורשכי א"ל אי יהיבנא כו' ושם ודאי בדא"ל התקדשי בו בשעת נתינה דאל"ה פשיטא דאינה מקודשת דשלה הוא מהדר וכן כתב ר"ח ז"ל וכ"ה בירושלמי פ"ב חטף סלע מידה ובשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת ועוד דהכא אם איתא דאם אמר לה התקדשי דמקודשת א"כ בסתם נמי דהוי כמדבר עמה ע"ע קדושין והלכך אף על גב דאמר לה התקדשי לי בו א"מ וכן אפילו לא אמרה לו בתחילה מעיקרא הבא כו' א"מ ואם אמר לה אי יהיבנא לך מקודשת לי ושקלתה ואישתקה מקודשת דלא גליא דעתה דלא נסיבת לקדושין וראיה מעובדא דוורשכי הנ"ל דקאמר שם יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי הא בשלו מקודשת דעדיף שותקת מהבא דשותקת כמודה והבא כאומרת איני רוצה אלא במתנה עכ"ל ומ' דאפילו אמרה מעיקרא הב לי הכי נמי דמקודשת בשותקת וכעובדא דוורשכא וכן אפילו לא אמר לה התקדשי בשעת נתינה וכנ"ל דאין חילוק והכלל דאמירתה מעיקרא וכן אמירתו לבסוף התקדשי לא מעלה ולא מוריד אלא אם אמר לה בלשון אי יהיבנא כולי וא"ל הבא א"מ ואם שתקה מקודשת וכ"כ המ"מ וז"ל כתב הרשב"א (ובכ"מ איתא בשם הרמב"ן והר"ן לא הזכיר הרמב"ן וגם הרשב"א לא הזכיר הרמב"ן) והטעם משום שאמר לה בלשון שאלה מתחילה ואפי' חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה א' מן הלשונות הללו אבל אם שתקה ודאי מקודשת ומ"ש המ"מ והיא אמרה כולי אבל כולי לא קאי על ואפילו חזר כולי אלא אלמעלה שכתב שאמר לה בלשון שאלה מתחילה וכמ"ש ברשב"א וחולק הרשב"א על מה שכתוב בשלחן ערוך והג"ה בג' דברים מה שכתוב ברמב"ם וטור שלחן ערוך דוקא שאמרה הן מקודשת והוא כתב אפילו בשתקה מ"ש ואם אמר בשעת נתינה התקדש כולי ולדבריו א"מ אפילו בשתיקה כיון שמעיקרא גליא דעתה דאמרה הבא מיהבא כנ"ל מ"ש וכ"ז בהתחילה כולי ולדידיה אין חילוק כנ"ל ודברי הרשב"א נכונים וכן כתב הר"ן בשם הרשב"א. וכתב הר"ן על דברי הרשב"א ול"נ כל שלא אמר בלשון הנזכר בגמרא הוי ס"ק שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מ"ש חכמים: בלשון שחוק כולי מותר וט"ס (ועח"מ) וצ"ל ואמרה לו הב והר"ן כתב שם בשם י"א שאם התחיל הוא ואמרה ליה הב הוי קדושין וכן אפילו התחילה היא אם חזר ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי מקודשת כנ"ל וכתב דהרשב"א פליג על שתיהן וס"ל דאינה מקודשת וכמ"ש והוא שם כתב דכל שלא אמר בלשון הנזכר בגמרא הוי ס"ק: