סיכום
תובעים הזמינו שירותי חברה להפקת אירועים לחתונת בתם ב-7.4.2019 ותשלמו 35,000 ש"ח. במהלך האירוע היו עיכובים בסידור השולחנות, מיספורם וניקיון המתחם. בית הדין בחן את דין העוגמת נפש בהלכה וקבע שלפי הלכה אין חיוב כספי על עוגמת נפש כשלא הייתה כוונה לבייש, אך יש סמכות לבית דין להוריד את התשלום בגין שירות חלקי. הצדדים הסכימו לפשרה: הנתבע ישלם 15% מהתשלום המקורי (5,250 ש"ח) בתור הפחתה עקב השירות הלקוי, פלוס חצי מהאגרה (250 ש"ח). סך הכל 5,500 ש"ח לתשלום תוך 30 יום.
עובדות
התובעים, זוג נשואים, הזמינו את שירותי חברה להפקת אירועים של הנתבע (מנכ"ל החברה) לחתונת בתם שהתקיימה בתאריך 7 באפריל 2019. התובעים שילמו עבור האירוע סכום של 35,000 ש"ח. במהלך החתונה התגבשרו מספר בעיות: עיכובים בסידור השולחנות, שגיאות במיספור השולחנות, ואי-ניקיון של המתחם. הצדדים נחלקו בדעותיהם לגבי הסיבות לבעיות אלו. התובעים תבעו פיצויים בסך 25,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מכשלים אלו.
החלטה
בית הדין קבע כי לפי ההלכה היהודית (על פי רשב"ם, פסקי ריא"ז, ריטב"א, רמב"ם והשולחן ערוך), אין חיוב כספי על עוגמת נפש בגלל שאין חסרון כיס וזה לא נחשב אפילו כהיזק גרמא. כמו כן, בית הדין קבע שלא הייתה כוונה מצד הנתבע לבייש את התובעים. בית הדין פסק כי מדובר בשירות חלקי, וממילא התשלום צריך להיות חלקי. בית הדין הציע הפחתה של 15% מהתשלום המקורי. הצדדים הסכימו לפשרה זו. סך ההפחתה עומד על 5,250 ש"ח, בתוספת 250 ש"ח עבור חצי האגרה.
נימוקים
בית הדין ביססה את החלטתה על ניתוח עמוק של ההלכה היהודית בנוגע לעוגמת נפש. בית הדין הציגה את הויכוח בגמרא (בבא בתרא פ"ג) בין תנא קמא ורשב"ג. תנא קמא סבור שאין חיוב על עוגמת נפש (כפי שפסקו הרשב"ם, פסקי ריא"ז, ריטב"א, הגאונים, הרמב"ם והשולחן ערוך). בית הדין ציינה כי הטור לכאורה פסק כדעת רשב"ג, אך רבי יהודה עייאש בחבור מטה יהודה הבהיר שהטור הביא זאת כחומרא ופנים משורת הדין בלבד. בית הדין גם קבעה שחיוב על בושת דורש כוונה מפורשת לבייש (על פי שולחן ערוך סימן תכא סעיף א), דבר שלא היה נוכח בעניין זה. עם זאת, בית הדין אישרה שיש מקום בהלכה לחיוב על עוגמת נפש במקרה של שירות לקוי ביותר, וככלל כללי, שירות חלקי זכאי לתשלום חלקי. בית הדין ציטטה את השולחן ערוך (סימן תכ סעיף לח) המעניק סמכות לבית הדין להחליט בשיקול דעת על עוגמת נפש.
טקסט מלא של הפסק ←
בעניין שבין מזמיני שירות חברה להפקת אירועים חברה להפקת אירועים התובעים הנתבע הינו מנכ"ל חברה המתמחה בהפקת אירועים וחתונות. התובעים הזמינו את שירותי החברה עבור חתונת בתם שהתקיימה בתאריך 7.4.2019, ושילמו עבור חלקם באירוע 35,000 ש"ח. מוסכם על הצדדים שביום החתונה היו עיכובים שונים בסידור השולחנות ובמיספורם, וכן בניקיון המתחם ועוד. הצדדים נחלקו בסיבה לאי סדרים אלו. במהלך הדיון הנתבע הסכים לשלם פיצויים בסך מסוים שלא היו מוסכמים על התובעים. דיון ופשרה בין הצדדים לאחר שמיעת הצדדים, בית הדין הציע לשני הצדדים הצעת פשרה שמתבססת על נטילת אחריות ורצון מצד הנתבע לפצות את התובעים על עוגמת הנפש שהייתה להם בחתונת בתם. בית הדין ציין, שהפיצוי על עוגמת נפש תופס מקום קטן יותר בהלכה מאשר במשפט האזרחי, כך שהתביעה לפיצוי בסך 25,000 ש"ח לא מתקבלת. התובעים נהנו משכירות האולם השייך לבית מלון, ומרמת האוכל ומהשפע שהיה באירוע. חלק גדול מהאורחים שהגיעו לקבלת הפנים לא חשו באי נעימות בגלל האיחור בסידור השולחנות, או מהאיחור בניקוי השביל המוביל לחופה. ההלכה מתייחסת לעוגמת נפש שאירעה במהלך שמחה: בגמ' במסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב: "המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ואפאו פת ניפולין, בהמה לטבח וניבלה - חייב, מפני שהוא כנושא שכר; רשב"ג אומר: נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו וקלקלה - נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו". לדעת ת"ק, אין חיוב על בושת, אלא יש חיוב רק על היזק וחיסרון ממוני, אך לדעת רשב"ג ישנו חיוב על העוגמת נפש שנגרמה לנתבע. הרשב"ם (ד"ה דמי) פסק כדעת ת"ק: "ומיהו לית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת, דגרמא הוא". וכך גם מובא בפסקי ריא"ז (מסכת בבא בתרא פרק ו בס"ק יא) שהלכה כדעת ת"ק: "המוסר סעודה לחבירו וקלקלה - ...ואינו משלם לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו". וכך גם מובא בריטב"א (מסכת בבא בתרא דף צג עמוד ב) בשם הגאונים: "נתקיים פסקן של גאונים ז"ל שפסקו, שאין הלכה כרשב"ג, דיחידאה היא". וכן פסקו הרמב"ם (שכירות פ"י ה"ה) והשולחן ערוך (סימן שו סעיף ד) כדעת ת"ק, שלא ניתן מבחינה הלכתית לחייב בקנס כספי על עוגמת נפש, בגלל שאין חסרון כיס, ולא נחשב אפילו כהיזק גרמא. אומנם הטור (אורח חיים סימן קע) לכאורה פסק כדעת רשב"ג, שכן הביא את מנהג אנשי ירושלים. אך רבי יהודה עייאש בספרו מטה יהודה (אורח חיים סימן קע סעיף א) ביאר: הטור הביא את מנהג ירושלים לשלם על בושת, לא כי פסק כך להלכה, אלא מדין חומרא ולפנים משורת הדין: "דמנהג שנהגו אנשי ירושלם - הוי חומרא בעלמא, שנהגו להחמיר משום מיגדר מילתא, ולא שהדין כך, ולכך פסקה הטור ז"ל, כי מציון תצא תורה". נוסיף, שכל החיוב על בושת שייך רק אם הייתה כוונה לבייש, כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן תכא בסעיף א: "אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו; והמבייש את חבירו שלא בכוונה - פטור". בית הדין סבור שלא הייתה כל כוונה מצד הנתבע לבייש את התובעים, כך שאין מקום לחייב את הנתבע מדין בושת. צריך לציין, שיש מקום בהלכה לחיוב על עוגמת נפש, כאשר מדובר על אירוע חריג ביותר של שירות לקוי. כי תשלום על שירות סביר סידור שולחנות, ניקוי שבילים וכו' - נחשב לחלק מעלות המנה, ולכן אם שירות זה נעשה בצורה חלקית, אזי גם התשלום אמור להיות חלקי. במקרה זה בית הדין סבור, שההפחתה בתשלום צריכה להיות בגובה 15% ממה שהתובעים שילמו עבור האירוע. לפי ההלכה, יש בסמכות בית הדין לחייב לפי שיקול דעתם על עוגמת נפש, כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן תכ סעיף לח: "ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו". לאור האמור, בית הדין הציע לצדדים שהנתבע ישלם לתובעים סכום השווה ל-15% מהסכום שהתובעים שילמו עבור האירוע. כך שסך הפשרה עומד על 5,250 ש"ח. הצדדים הודיעו שהם מסכימים להצעת הפשרה, ובית הדין נותן להצעת הפשרה תוקף של פסק דין. הוצאות משפט מדיניות בית הדין היא, שכל צד נושא בהוצאותיו, ושני הצדדים נושאים בהוצאות בית הדין בשווה, למעט במקרה בו טענות אחד מהצדדים היו קנטרניות. בנידוננו, התובעים שילמו אגרה בסך 500 ש"ח, ומכיוון שטענות הצדדים לא היו קנטרניות, האגרה תתחלק ביניהם באופן שווה, כפי שמקובל בבית הדין. החלטות הנתבע חייב לשלם לתובעים 5,250 ש"ח. בנוסף, הנתבע חייב לשלם לתובעים 250 ש"ח עבור חצי האגרה (500/2=250). סך הכל הנתבע ישלם לתובעים 5,500 ש"ח. הנתבע ישלם את הסכום הנ"ל תוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין. פסק הדין ניתן כפשרה מוסכמת על שני הצדדים, לפיכך לא ניתן לערער עליו. פסק הדין ניתן ביום כו באלול תשע"ט 26 בספטמבר 2019. בזאת באנו על החתום _______________ הרב ישועה רטבי _______________ הרב אביעד תפוחי, אב"ד _______________ הרב יהושע כהן