ביאור הגר"א חושן משפט 114

מלוה כו' אחר כו'. כמ"ש שט"ח המוקדמים כו': בב"ד כו'. כמ"ש מאן שם ליך וכמש"ל סי' ק"ג ס"ז אפי'. מלוה עצמו: וקורעים כו'. עבה"ג וכמש"ל סי' צ"ח ס"ט: ומיהו כו'. כמ"ש בב"ק קי"ב ב' וכמש"ל שם ס"ה והוא שיהא כו': ואם מבקש כו'. כמ"ש בב"ק שם וסוף ב"מ וכמה זמן ב"ד כו' וכמש"ל שם ס"ד: וי"א דאם כו'. ע"ל סי' ק"ג ס"ט מש"ש: וכ"ז מיירי כו'. וע"כ הסוגיא שם לא מיירי בב' לקוחות דאל"כ האיך ס"ד דרבינא דליכתוב טרפא באלפא זוזי. ר"ן שם: אחר. עבה"ג: שלשה. כמ"ש בב"ב שלשה שירדו לשום ובפחות מג' לא כמ"ש בע"ז ע"ב א' כדשיימי בתלתא כו': בקיאין. כמ"ש בסנה' י"ד ב' בשלשה לקוחות כו': וחצי השבח. ב"ב קנ"ז ב': ומכריזין כו'. דיתומים ולקוחות דין א' להם בכ"מ וע"ל סי' צ"ח ס"ט: ואח"כ משביעין כו'. כמש"ל סי' צ"ט ס"א:ו ושלא מחלו כו'. כ"כ הרמב"ם וכמש"ל סי' פ"ב סי"א אם טען כו' יש מי שאומר שדינו כו' וכמ"ש שם דכל טענה דאין מבטל השטר יכול להשביעו וז"ש כאן ולא מכרו לאחר וכאן טענינן ב"ד דטוענין ללוקח: וכולל בשבועתו כו'. דע"י גלגול נשבעין אף על דברים שא"צ לישבע כמ"ש בירושלמי דפ"ק דקדושין סוף הל' ה' מנין למדו לגלגול שבועה מסוטה כו' עד כדין דברים שהן ראויין דברים שאין ראוי להשביע אר"י בר בון נשמעיניה מן הדא אמן שלא סטיתי ארוסה כו' ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא להשביע. ואפי' לא תבע מגלגלין כמש"ל סי' צ"ד ס"א ע"ש: ואם כו'. כמו ביתומים ב"ב ה' ב': ב"ד כו'. עמש"ל סי' ק"ג ס"ד: וי"א כו'. כמ"ש בגמ' שם מה אלמנה דיחידה כו': ואם יבא כו'. דמש"ה היה הכרזה דאף בלא הכרזה צריך ליקח בשומת ב"ד וההכרזה הוא לטובת היתומים ובע"ח כמ"ש בירושלמי דכתובות שם תמן תנינן שום היתומים כו' ולמה שלשים כדי לייפות כחן של יתומים ויכריזו יותר עד שלשים את מייפה כחן מכאן ואילך את מרוע כחן ואמור אף בהקדש כן שנייא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון ר"ל כמ"ש בערכין כ"ז א': אם ב"ח ו'. כמ"ש שם וסבר רמי ב"ח כו' אלפא יהיב ואלפא שקיל מ' דוקא אם פורע לו כל חובו אז יכול להעלותו וז"ש הרא"ש שם ורב האי גאון ז"ל כ' כו' ואפשר דההיא איירי כו' כי הך דשמעתין כו' ואע"ג דאחר יכול להעלותה כמ"ש בס"ה התם לתועלת הלוה הוא אבל כאן כל מה שיתן יקח מיד המלוה כמ"ש הרא"ש שם ואע"ג שאמרו שם טירפא בחמש מאה כתבינן משום שהלוקח לא נתן לבע"ח כי אם קרקע אבל אם היה נותן לו האלף זוז ודאי שהמלוה צריך להחזיר לו כל מעותיו ועתוס' שם ד"ה מאי כו' ונראה לפ"ז שאין הלוקח יכול לסלק לבע"ח אם לא יהא כל החוב פרוע ואע"ג שיכול לסלקו ואפי' ממקצת השדה כמ"ש בב"ק צ"ו א' וב"מ ק"י ב' אלא למ"ד אית כו' ונימא ליה כו' השתא הב כו' וכ"כ בפרישה היינו משום דשם ממ"נ כל החוב פרוע ודלא כהסמ"ע ס"ק ד' ועש"ך שם: אם המלוה כו'. כנ"ל בס' שקדם דא"י לסלקו אא"כ פורע לו כל חובו משא"כ ביורשין דיכולין לסלקו אפי' אין כל החוב פרוע וע"ל סי' ק"ט ס"א ואם יאמר המלוה כו' וכמ"ש הרא"ש שם דאי אתי זוזי לידי דיתמי מסלקו ליה בדמי שויו דאפי' שומא הדרא ליורש משא"כ בלוקח וכמ"ש תוס' בב"מ ל"ה א' ד"ה לוקח. אלא משום כו' וכ"כ הרא"ש שם ובעה"ת בש"ג ח"ו כ' ויש לברר אם הלוקח והיתומים רוצים לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו והוא טוען לדידי שוי לו כשיעור חובי כו' ומסתברא דלא מצי לעלויי ליה בדמי יתירי אלא בדמי דההוא ארעא דשוו לכ"ע כו' כדחי' בירו' פ"ד דכתו' סוף הל' י"ד ההיא איתתא דהות פורנא עשרין דינרין והות תמן חד ביתא טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר ייבון לה ביתא או ייבון לה עשרים דינרים א"ר מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דל"ל פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים והלכה כר' מונא דבהכי אסתלק עובדא והראב"ד ורמב"ן חולקים עליו וכ' דהדין עם המלוה והביא הרמב"ן ראיה מגמ' כתובות הנ"ל דמ' דא"י לסלקו אלא משום דאמר אלפא יהיב כו' והירושלמי הנ"ל השיאו לדרך אחרת לענין שכירות מדור אלמנה והם לא חילקו בין יתומים ללקוחות שם שמ"ט חט"ו אבל לפי מה שחילק הרא"ש בין יתומים ללקוחות הירושלמי וגמ' אינן חולקין ואף שגם הרא"ש בפ"ד שם פי' הירושלמי לענין מדור מ"מ יש ללמוד לבע"ח וכן פשטא דירושלמי אע"ג שמתחיל בשכירות מדור סיפא דירושלמי לענין כתובה שאמרו שם לא היה שם בית א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא איתתא הוה פורנא כו' מכאן ואילך היא אומרת קרקע כו' ור"ל בתחלה אמר כיון שאין גוף הבית משועבד לה רק שיעבוד כמ"ש שוכרין לה בית לא כגמ' שלנו שאמרו מדור אלמנה שנפל כו' יכולין לסלקו במעות ומביא ראיה שכן אמרו בתובעת כתובה מיתומים שא"ר מנא מכיון כו' אלמא מכאן ואילך היא אומרת כו' שיכולין לסלקו ה"ה בשכירות יכולין לסלקו כנ"ל: