מגיד משנה אישות 5
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר וכו'. במשנה בהאיש מקדש (קידושין נ"ז). ,ומ״ש רבינו ואפילו היה אסור מדבריהם כו'. למדו מאיסור החמץ בשעה ששית שמפורש בפסחים בפ״ב (דף כ"א) שאפילו בזמן שאיסורו מדבריהם אינה מקודשת והוא הדין לשאר דברים. וכבר תירצו המפרשים ז״ל הסוגיא שהיא גבי חולין שנשחטו בעזרה בסוף האיש מקדש (קידושין דף נ"ח תוספות שם) שנראה שהיא קשה על זה הדין וכן הסכים הרמב״ן ז״ל שבכל איסורי הנאה אינה מקודשת:
עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו הרי זו וכו'. במשנה הנזכרת. ודין עכו"ם מבואר בסוגיא: ,המקדש בפרש של עגלי עכו״ם וכו'. מימרא במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ד) אבל המקדש בפרש שור וכו' שם:
המקדש בפירות שביעית וכו'. דין פירות שביעית מתבאר מן המשנה (דף נ"ח) ומפורש שם בגמרא. ודין אפר פרה ומים שמילאן לעשות מי נדה שנינו שם המקדש במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ובגמרא הקשו ורמינהו הנוטל שכר לדון וכו' להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ותירץ אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה וקידוש ופירושו לדעת רבינו אע"פ שאינו יכול ליטול שכר להזות ולקדש יכול הוא ליטול שכר הבאה ומילוי לפיכך כשהוא מקדש בגוף המים והאפר הרי היא נהנת מהם שיכולה ליטול פרוטה ממי שהוא צריך להם מחמת טורח הבאה ומילוי וכן נראה מפי' ר"ח ז"ל. ובהשגות אמר אברהם דוקא בשכר הבאת האפר והמים או בשכר מילוי המים עכ"ל. והוא מפרש שאינו מקדשה בגוף האפר והמים אלא בשכר. וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדעת רבינו: ,המקדש בהקדש של בדק הבית בשוגג הרי וכו'. במשנה שם מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה וכן מבואר בגמרא:
קידשה במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה וכו'. מחלוקת במשנה (דף נ"ב) ופסקו הלכה בגמרא (דף נ"ד) כן:
כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים וכו'. במשנה ובמסקנא דגמרא כן: ,אבל כהן שקידש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר וכו'. במשנה (דף נ"ח) המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות הרי זו מקודשת ואפילו ישראל ובגמרא אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו מן המשנה שאומרת ואפילו ישראל ותירצו משנתנו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ונשאו ונתנו שם בדבר וסלקא שמעתא הכין ולזה פסק רבינו כך ויש חולקין ודעת רבינו נראה עיקר. וכתב רבינו ובכורים בכלל תרומות הן כדאמר מר (חולין דף ק"כ) ותרומת ידך אלו הבכורים:
מתנות שלא הורמו וכו'. כבר נתבאר זה: ,אבל ישראל שקידש וכו'. גם זה כבר נתבאר:
המקדש את האשה וכו'. שם בגמרא (דף נ"ב) ובהלכות והטעם שכשנתייאשו הבעלים הויא מקודשת אף ע"ג דקי"ל יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד אשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהיא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה:
הנכנס לבית חבירו ולקח כו'. מעשה שם ההוא דקדיש בפרזומא דשיכרא וכו' ושם מבואר: 'ט (ואם' ,קידשה וכו') היתה סחורה וכו'. גם זה מעשה שם ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א"ל מאן אחלך וה"מ במוזא אבל כישא מצי א"ל אנא שקלי כישא שקול את (נמי) כישא. ובהלכות פירשו מוזא דשמכי ראשי בצלים ולפי שיש בהם גדולים וקטנים ומש"ה א"ל רבא מאן אחלך ע"כ. וזהו שכתב רבינו הואיל וצריכה שומת ב"ד וכתב הרשב"א ז"ל מאן פלג לך ואפילו נתן לה שוה שתי פרוטות אינה מקודשת לפי שבכולו היא מתקדשת לו ולא בחציו אא"כ פירש לה במה שיש לי בו עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן ז"ל:
גזל את האשה וכו'. זה מבואר בגמרא ובהלכות פרקא קמא ובהאיש מקדש. ודע שאם אחר שהחזיר לה גזלתה א"ל הרי את מקודשת לי בה אפילו אמרה הן אינה מקודשת דומה להחזיר לה חוב המבואר למטה וכן השוו אותם בגמרא בפירוש. ודבר פשוט הוא שכיון שבשעת חזרה נתן לה בתורת השבה אחר שבא לידה והוא שלה במה תתקדש לו:
וכן אם נתן לה פקדון וכו'. פירקא קמא (דף י"ב) ובהלכות:
החזיר לה חוב וכו'. ברייתא שם (י"ג) כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר וא"ל התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת ופירשוה בגמרא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא והעמידוה בגמרא דוקא בדלא שדיך. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש חזר ואמר לה שלא חזר בו מן הפרעון אלא שדעתו שתתקדש ושתהיה נפרעת וחזר דקתני חזר לדבר עמה וכ"נ מדברי בעל הלכות ז"ל. וכתב הרשב"א ולפי פירוש זה אפשר שאם חזר וא"ל לא לפרעון אלא לשם קידושין וקבלתו ושתקה מקודשת ואפילו לא שידך וצריך תלמוד עכ"ל. ומ"מ בשלא הזכיר כלל בתחלה פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלתו ושתקה מקודשת אע"פ שלא שידך ואע"פ שאמרה לא נתכוונתי להתקדש אלא כדי להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת אלו דבריו ז"ל: ,ואם א"ל אחר וכו'. זהו מ"ש בברייתא לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת. ודע שאין חילוק בזה בין שידך ללא שידך שכיון שבא לידה בתורת פרעון במה תתקדש אחרי כן וכן מתבאר בדברי רבינו ופשוט הוא:
המקדש במלוה וכו'. פ״ק (דף ו') ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ז) מימרא המקדש במלוה אינה מקודשת ושם מתבאר שאפילו בשטר אינה מקודשת ויש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה השטר בשעת הקידושין ויש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת דה״ל כמקדש במלוה ופרוטה וכן נזכר בגמרא (שם מ"ח) באוקימתא אחת שעשו שם על ברייתא אחת וכן נראה מדברי הרמב״ן ז״ל והרשב״א ז״ל. ורבינו לא הזכיר חזרת השטר וגם בהלכות לא נזכר כלל ואפשר שאף הוא ז״ל יודה בזה אלא שא״כ היה דעתו כשהזכיר דין דמשכון היה לו להזכיר זה:
היה לו אצלה מלוה וכו'. פירקא קמא (דף י"ט) אמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה ופי' במלוה שלה הוא מקדשה ומחזיר לה המשכון ויש שהיו סוברים לומר אפילו אינו מחזיר לה המשכון בשעת קידושין היא מקודשת ודעת רבינו עיקר וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל דבעינן חזרת המשכון:
המקדש בהנאת מלוה וכו'. שם (דף ו':) אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ובגמרא פירשה הנאת מלוה דארווח לה זמנא ובהלכות פירש כגון דמטא זמניה למגבא מינה וארווח לה זמנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא ליך עד זמן פלוני מיקדשת לי ואי קשיא לך היכי אלימא הנאת מלוה ממלוה גופה לא קשיא הנאת מלוה איתא ולהכי מתקדשת בה מלוה גופה ליתא דתתקדיש בה דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה ע"כ לשון ההלכות. ויש מי שכתב דלפירוש זה כ"ש אם מחל לה המלוה בעצמה ואמר לה התקדשי לי בשכר הנאת המחילה שהיא מקודשת ורבינו ז"ל לא ישרו בעיניו דברי ההלכות דא"א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמה וכיון דבשעת הקידושין אינו נותן לה דבר לא עדיף הרווחת זמן ממלוה גופה וכן דעת ר"ח ז"ל ולזה פירש הנאת מלוה שעתה נותן לה מעות בהלואה ומרויח לה זמן שקובע לה לפרעון והרמב"ן והרשב"א ז"ל מסכימין לדעת ההלכות וראוי לחוש לדבריהם ובכלל דברי יתבארו דברי ההשגות:
אמר לה הרי את מקודשת וכו'. בהאומר (דף ס"ג) ובמקומות אחרים מהמסכתא:
היה לו חוב ביד אחרים. זה יצא לרבינו מן האוקימתות שעשו שם על הברייתות (דף מ"ז) דתניא היתה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת והעמידוה (שם מ"ח) באוקימתא אחרונה בשהקנה לה במעמד שלשתן וקא מיפלגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי קאמר רב בפקדון אבל מלוה לא ומר סבר ל"ש מלוה ולא שנא פקדון וקי"ל סוף פ"ק דגיטין (דף י"ג) הא דרב לא שנא מלוה ול"ש פקדון הילכך קי"ל כר"מ. ולא ביאר רבינו אם היה לו מלוה בשטר על אחרים והקנה אותה לה בכתיבה ומסירה אם היא מקודשת ואפשר שלדעתו אינה מקודשת ויורה זה ממ"ש למטה היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וכו' משמע דוקא משכון אבל בשטר לא ויהיה הטעם לפי שבשטר הוא יכול לחזור ולמחול משא"כ במשכון וכל שיכול למחול לא סמכא דעתה וכדעת חכמים לפי אוקימתא אחת שעשו בגמרא על הברייתא הנזכרת ולפ"ז כשהיא מתקדשת במעמד שלשתן הוא מפני שאינו יכול לחזור ולמחול וכפי הדעת שהזכרתי פ"ו מהלכות מכירה. ויש מחמירין ואומרים שאפילו במלוה בשטר מקודשת ויש מי שכתב שאפילו במעמד שלשתן אינה מקודשת ודבריהם בזה ארוכים וראוי להחמיר בכל זה:
קידשה בפקדון וכו'. דין הפקדון ברייתא שם והשאלה מפורש בסוגיא שם שהיא שוה לפקדון:
אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר וכו'. מבואר במשנה (שם ס"ג) ובהלכות:
הרי את מקודשת לי במלאכה וכו'. גם זה מתבאר שם הדין והטעם:
האשה שאמרה וכו'. פרק קמא (שם ז') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. ופירש רבינו שהוא אמר לה הרי את מקודשת לי וכן כתב הרשב"א ז"ל והכרח הוא דאם לא אמר הוא לא עדיף כשנותן לאחר על פיה משאם נתן לידה ואמרה היא שמבואר פרק שלישי שאינן אלא קידושי ספק: ,וכן אם אמרה לו וכו'. גם זה שם תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת ויש מי שפירשה בשאותו פלוני מינה שליח את זה לקדש לו אשה הא לאו הכי אפילו הודיעו לבסוף ונתרצה כיון שבשעת הקידושין לא היה יודע בהן אינה מקודשת אלו דבריהם. והרשב"א ז"ל תמה על רבינו למה הוצרך לפרשה בשאמר מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, עוד כתב ואדרבה לכאורה משמע דכל כי האי גוונא קרוב הוא להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב בדוקא וצ"ע עכ"ל. ודברי תימה הן אצלי דהא על כרחך אם נפרשה שזהו שליח ודאי הוא אמר התקדשי לפלוני בהנאת מתנה זו שנתתי לו ברצונך שאם לא אמר לה השליח כלום היאך יפה כחו יותר ממשלחו וכבר נתבאר פ"ג היכא שנתן הוא ואמרה היא שאינו אלא קידושי ספק כ"ש בכי האי גוונא אלא ודאי בשאמר לה השליח הוא וא"כ יפה פירש רבינו שאין כאן צורך לשליח וזהו שלא נזכר בגמרא שאותו פלוני אמר לה כן ולא הוצרכו להזכיר מפני שכבר ידוע שם שהמקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת והקושיא שהקשה הוא ז"ל דלכאורה משמע דכה"ג אם אינו אדם חשוב אינה מקודשת. אני אומר לדבריו א"כ יפה כח השליח ממשלחו שכשהשליח מקדשה בכי האי גוונא מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזהו תימה אלא ודאי יש חילוק בין זו לההיא דבעינן אדם חשוב דהתם היא אומרת הילך וכו' זה מתנה משלה והיא חסרה ממון ולפיכך בעינן חשוב בדוקא ושלא בחשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסרה ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים כנ"ל:
אמר לה הילך דינר זה וכו'. מימרא שם (דף ז') ופירשוה קצת מפרשים בשזה השליח של אותו פלוני כמו שפירשו בזה של מעלה וכבר הוכחתי בסמוך דעת רבינו: ,אמרה לו הילך דינר זה מתנה וכו'. בעיא דאיפשיטא שם ופירשה רבינו בשאמר לה הוא וכן כתב הרשב"א ז"ל והכרח הוא כמו שכתבתי למעלה בדין האשה שאמרה תן דינר לפלוני ואתקדש אני לך:
האומר לאשה התקדשי לי בדינר וכו'. שם (דף ח') מימרא. וכתב הרשב"א ז"ל ואפילו אמר לה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת עכ"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל: ,היה בידו משכון וכו'. שם ברייתא ופירשוה בין במשכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב"ן במס' שבועות:
האומר לאשה הרי את מקודשת וכו'. מימרא שם (דף ו'):
נתן לה אגודה של הדס וכו'. שם (דף י"ב) ההוא גברא דקדיש בציפיתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תיקדש בארבעה זוזי דאית בה שקלתה ואישתיקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא והביא רבא ראייה לדבריו מברייתא אחת שהיא בדין פקדון ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה על אותה ראיה ורב אחא הקשה על רב הונא ואמרו בגמרא שלחה רב אחא בר רב קמיה דרבינא כהאי גוונא מאי שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה, ודעת רבינו דכיון דשלח לה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אלמא דלא חיישינן ליה חדא דרבא לא חשש ורב אחא הקשה על רב הונא ורבינא לא הוה חייש לה אנן למאי ניחוש ואף על גב דשלח להו רבינא אתון דשמיע לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו דאי משום דהוה חייש בעיקר דינא אפילו איהו נמי הוה ליה למיחש זהו דעתו ז"ל. כתב הרשב"א ז"ל וטעמא דמסתבר הוא. ומה שכתב רבינו ותהיה מקודשת מספק מפני האגודה הוא מפני הדין הנזכר פרק רביעי בקדש באוכל או בכלי שהוא פחות משוה פרוטה שהיא מקודשת בספק. ויש חולקין ואומרים דהכא ליכא למיחש להכי שלא היה דעת המקדש לקדשה באגודה אלא בארבעה זוזים שהיו בה ודברי רבינו נראין לי עיקר להחמיר:
האומר לאשה התקדשי וכו'. משנה פרק האיש מקדש (קידושין מ"ו). ,ומ"ש אלא מספק. הוא כפי הדין הנזכר בפ"ד וכמו שכתבתי בסמוך:
אמר לה התקדשי וכו'. במשנה הנזכרת והספק שכתב רבינו הוא מהטעם הנזכר בסמוך: ,היתה אוכלת וכו'. משנה שם ואוקימתא דר' אמי בגמ' ומבואר בהלכות. ומ"ש רבינו הוא מן הטעם הנזכר למעלה:
אמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. מימרא דרבא שם (דף מ"ז) ותניא כוותיה:
האומר לאשה וכו'. שם ת"ר התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ל"ק הא במיא הא בחמרא הא בציהרא ע"כ בגמרא. ופי' רבינו ראשונה במיא ב' בחמרא ג' בציהרא פי' ציהרא שמן והטעם לפי שהמים אינן חשובין ובטלין אצל הכלי ודעתו על הכל אבל יין כיון שהוא חשוב קצת יותר מן המים אינו בטל אצל הכלי ולפיכך בו ולא במה שבתוכו בשמן מתוך שהוא דבר חשוב ביותר ואינו עומד לשתיה כיין הרי הוא דבר בפני עצמו לפיכך במה שבתוכו ולא בו ואין לומר בו ולא במה שבתוכו כמו שאמרו ביין מפני שהיין עומד לשתיה ויסתפק ממנו כאחת אבל בשמן אם היה דעתו לקדשה בכלי לא היה נותנו לה מלא שמן שהרי הוא עומד לתשמיש השמן. זהו לדעת רבינו ורש"י ז"ל פי' בדרך אחרת והספק שכתב רבינו הוא ממה שנזכר למעלה: