האם יש חסרון של ''קנין אתן'' באופן שנעשה קנין, או בסיטומתא או בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין

וזאת גם אם לא נעשה קנין להתחייבויות. וכתב עוד שם, כי קניין סיטומתא מהני גם בהתחייבות, מאחר וקביעת גמירות הדעת של הצדדים היא על פי המנהג שנהגו באותו מקום. ושכן כתב הגאון מהרש"ם (סימן כא סק"ג) בשם שו"ת שם אריה (סימן ל) ועוד. ואחר שהאריך בזה וציין לפסקי דין רבים התומכים בדבר, סיים וכתב: ואין אומרים בזה "יד בעל השטר על התחתונה" מאחר והתובע בחזקת חיוב מכוח הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין [...] ולחיזוק הדברים נצטט קטע נוסף מפסקי דין רבניים (כרך י' עמוד 363): 'עיקרון המנחה את בית הדין הוא, שבית הדין המאשר הסכם ונותן לו תוקף של פסק דין, עליו גם החובה לשמור על קיומו'. עיקרון זה הנחה גם אותי במתן פסק דין זה, ודבר שפתיים אך למותר ע"ש. והנה, גם בית הדין קמא דרך קסת'ו אודות תוקפו וגבורתו של הסכם הגירושין, אך לבסוף נסוג אחר וכתב : פעמים יש אומדנא דמוכח שכוונת הצדדים לעגן את זכויות הילדים [...] פעמים מתחייב צד בהסכם הגירושין לעריכת צוואה כאשר הצד השני מוותר על זכויות בנכס, כך לדוגמא דורש האב להורות על עריכת צוואה לטובת הילדים [...] לאור האמור יש לבחון בנדון דידן אם יש תמורה חד משמעית להסכמה זו לערוך צוואות לטובת הילדים. ולא ידעתי מה ראו על ככה, לחלק ולקבוע כי התחייבות הדדית לעריכת צוואות גרועה יותר מוויתור צד על חלקו, והרי גם בנדון דידן יש אומדנא דמוכח לכוונת הצדדים, ועל בית הדין לדאוג לקיום ההסכם, כדבר האמור. קנין דברים וקנין אתן אלא דאכתי פש גבן לברורי אי התחייבות הדדית זו לעריכת צוואה היא בכלל "קנין דברים" בעלמא שאינו מחייב. ומקור הדין בגיטין (מ:) כדלהלן: נתתי שדה פלונית לפלוני [...] הרי היא שלו, אתננה לפלוני רבי מאיר אומר קנה, וחכמים אומרים לא קנה. אמר רבי יוחנן - וכולן בשטר. ופרש"י שלרבי מאיר האומר אתן שדה זו לפלוני מהני, כי משמע שמקנה לו השדה בשטר זה שמוסר לו, אבל חכמים אומרים שלא קנה, לפי שאין זו אלא הבטחה שיקנה לו לאחר זמן, ובשטר אחר, ועדיין לא עשה, אבל באמירה בעלמא - לא הוי בן חורין ולא פקע ממוניה מיניה עכת"ד. ולפי דרכנו למדנו שקניין דברים לחוד ללא שטר - לכולי עלמא לא קנה, אלא שלדעת חכמים אף אם כתב כן בשטר לא קנה. ומעתה יש לדון במקום שאמר "אתן שדה זו לפלוני" ועשו קנין גמור על כך, האם עדיף הדבר "מקניין אתן בשטר" שלא מהני לחכמים, או שמא לא שנא. ומרן הבית יוסף (סימן קצה אות כ') הביא את תשובת הרשב"א שעל ידי קנין מתחייב וכדלהלן: כתוב בתשובות הרשב"א (חלק א' אלף קמב) ששאלוהו על מי שיצא עליו שטר שכתוב בו אתן לך כך וכך וכל אתן ואעשה אינו כלום, והשיב דכל שקנו מידו אף על פי שלא אמר בלשון "חיוב" – חייב, דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן [...] ובפרק זה בורר (סנהדרין כד:) בענין נאמן עלי אבא באתן לך מחלוקת ואסיקנא דלפני גמר דין וקנו מידו - אין לאחר קנין כלום, הרי שאפילו באתן לך וקודם גמר דין, אפילו למאן דאמר דבלא קנין יכול לחזור בו, בקנין – מודה, שהקנין מחזיק הענין כאילו מחייב עצמו ליתן מה שאמרו הם עכ"ל. אמנם הטור (סימן קנז אות כ') הביא מחלוקת בדבר אי מהני קנין, וזה לשונו: וכתב הרמ"ה אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות, כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא, הוי קנין דברים, ומצי הדר ביה. ואיכא מרבוותא דסבירי להו דקנין "לתת" - לאו קנין דברים הוא, דלא מיקרי קנין דברים אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך ע"כ. והטור שנה ופיר'ש את דברו (בסימן רמה) אך שם הביא רק דעת הרמ"ה, שבאמר אתננו אפילו אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים הוא ע"ש. ומרן השולחן ערוך (סימן רמה סעיף א') כתב 'אם כתב בשטר אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל' והרמ"א הוסיף 'ואפילו קנו מידו, קנין דברים' (טור בשם הרמ"ה) אך מרן כתב (בסעיף ב') 'ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן'. (רשב"א) והרב המגיד (הלכות זכיה ומתנה פרק ח' הלכה ו') הביא דברי הרשב"א דמהני קנין והעיר במה יקנה, והרי הכותב בשטר אתננו לא קנה. וסיים, ואפשר לדעתם דטפי עדיף קניין משטר ע"ש. ובערוך השולחן (חושן משפט סימן רמה סעיף ב') ביאר מילתא בטעמא דעדיף קנין משטר, ואף דאתן בשטר לא מהני, מכל מקום כשעשו קנין מהני, דאי נימא שאף בקנין לא מהני מה היה לו לקבל קנין על כך? דבשלמא בשטר אף שאינו קניין עתה, מהני השטר ביד המקבל לראיה שהבטיחו ליתן לו, ובידו להראותו ברבים כדי שיתבייש הנותן ויוכרח ליתן לו, אבל מה עניין קניין על הבטחה בעלמא? - אלא וודאי כיון להקנותו עתה עכת"ד. ובחידושי הכתב סופר כתב עוד לחלק, שאתן בקנין מהני, ועדיף מאתן בשטר, לפי שעל ידי הקנין חלה ההתחייבות על גוף האדם שמחייב את עצמו, מה שאין כן בשטר דלא מהני לעשות חיוב הגוף, דשטר לא הוה קנין אלא בקרקעות, אבל קנין סודר - הרי מהני בכל דבר, ושפיר מועיל לעשות חיוב הגוף ע"ש. וראה עוד מה שכתב באבן האזל (שם) ואכמ"ל. אמנם בקצות החושן (רמה א') כתב, שלא מוכרח לומר דשטר עדיף מקנין, וגם הרב המגיד כתב כן רק בדרך אפשר ומה דקשיא [...] הא דתני באתננו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה, עיקר פלוגתא אינו אלא אם קנה עכשיו, דלרבי זכה וחכמים אומרים לא קנה, והיינו דעכשיו לא קנה כיון דהוא לשון להבא, אבל מודו חכמים דמחויב ליתן כאשר כתב בשטר. שוב ראיתי בספר בני יעקב (מאמר ב' קנין דף קו ע"א (כצ"ל) ד"ה ומי שקנו) דמפרש נמי להך ברייתא דאתננה דהיינו אם קנה עכשיו ע"ש. ובדברי הרב בני יעקב שם מבואר שלדעת הרמ"ה, לא מבעיא בשטר דלא קנה, ואף אינו חייב להקנות לו בעתיד, אלא אף אם קנו מיניה בקנין אלים, והוה אמינא דכיון דקנו מיניה הרי מחוייב לעמוד בדיבורו, קמ"ל דאפילו הכי יכול לחזור בו, דקנין דברים בעלמא הוא ע"ש. ורבנו הגר"א הוכח יוכיח שאף דעת רש"י כדעת הרשב"א דמהני אתן בקנין, שהרי בגמרא בעבודה זרה (עב.): ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא לה להא ארעא - מזביננא לך במאה זוזי, אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרין, אמר רב כהנא - קנה קמא. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד, האי זוזי אנסוהו, והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד. אמור מעתה, כי רק במקום שמכר לשני יותר ממה שפסק עם הראשון, אמרינן זוזי אנסוהו, ושני קנה, אבל אם מכר לשני באותם הדמים שפסק עם הראשון - לכולי עלמא קנה קמא. ולכאורה הרי זה קנין דברים בעלמא שאמר לו אי מזבנינא מזבנינא לך במאה, ומדוע קנה קמא? ואפשר שלכן פרש"י שם בדעת רב כהנא דקנה קמא 'דהא פסק וקנו מיניה', ומזה הוכח יוכיח רבנו הגר"א שלדעת רש"י קנין מהני - אף במקום של קנין דברים. איברא, שהרי"ף פירש דטעמא דקנה קמא משום דאמר ליה מעכשיו וקנו מידו דלאו קנין דברים הוא אלא מוכר בתנאי הוא (רי"ף סוף פ"ז בבא בתרא - נמוקי יוסף בבא בתרא ג.) ומשמע דקנין לחוד לא מהני. ומרן בשולחן ערוך (סימן רו סעיף א') כתב: האומר לחבירו כשאמכור שדה זו הרי היא מכורה לך מעכשיו במנה, וקנה מידו על כך, ולאחר זמן מכרה לאחר במאה - קנה הראשון ע"ש. ופירש הסמ"ע (סק"א) הא דצריך לומר 'מעכשיו' כתוב בבית יוסף ובדרכי משה דאם לא כן הוה ליה אסמכתא או קנין דברים ע"ש. וכן מבואר ברמ"א (סעיף ד') אבל לא מכר מעכשיו, אף על פי שקנו מידו שכשימכור יהא מוכר לו, לא קנה דהוי קנין דברים ע"ש. ומשמע דקנין לחוד לא מהני, וראה מה שכתב שם בדרישה, וראה גם ברמ"א (סימן רג סעיף א' ובט"ז שם), ואכמ"ל. והנה בבית יוסף (אבן העזר סימן נא) הביא תשובת הרשב"ש (רבי שלמה בן רבי שמעון, בנו של התשב"ץ) כדלהלן: כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח בתשובה (סימן שלו) מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואין בראש כל הקהל מתנה מרובה, לכאורה נדר כזה אינו כלום, שהאומר אתן אינו כלום אפילו קנו מידו לפי שהוא קנין דברים ולא תועיל המתנה [...] ואם הבת עניה - נראה שקנתה אפילו מתנה מרובה ובלא קנין, מדאמרינן בירושלמי שהביא הרי"ף (כתובות כב:) דמפקיד רב לשמשיה אי אימר לך הב מתנה לבר נש, אי מסכן הוא - הב ליה מיד, וכ"כ המפרשים בפרק הזהב עכ"ל. והבית יוסף שם העיר, על מה שכתב בתחלת דבריו יש לתמוה דכיון דקיימא לן דכל קנין כמעכשיו הוא, כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה כמו כשאומר מעכשיו ע"ש. והש"ך (סימן רמה סק"ב) כתב, שנעלם מהבית יוסף דעת הרמ"ה שהאומר אתן אף בקנין לא מתחייב, ובחינם השיג על הרשב"ש ע"ש. ונראה לכאורה שדעת מרן כדעת הרשב"א ורש"י, שעל ידי קנין ניתן להתחייב, ולכך הפליא מזה על הרשב"ש. אמנם בטור (סימן רמה) הביא דעת הרמ"ה דבאמר "אתן" - אפילו אם קנו מידו לא קנה, והבית יוסף שם הביא תשובת הרשב"ש הנזכרת, ושכן כתב הרמב"ן (ב"ב קסח.) בשם הרי"ף וכן נראה דעת הרא"ש דלא קנה ע"ש. והב"ח דקדק מלשון מרן השולחן ערוך שבתחילה סתם (סעיף א') 'אם כתב בשטר אתננו לו לא זכה המקבל', ושוב פירש (סעיף ב') 'יש אומרים שאם קנו מידו מהני לשון אתן', ומדלא פסק כן בסתם, שמע מינה דאיכא ספיקא, אלא דאי תפס - לא מפקינן מיניה, דמצי לומר קים לי כהרשב"א ודעימיה ע"ש. גם בערך השולחן (סק"ז) כתב שדעת מרן דאף בקנין לא מהני ע"ש. קנין אתן בשטר בבית דין אולם בנדון דידן שנעשה קנין בפני בית הדין על כל האמור בשטר, יש לומר דודאי מהני התחייבות האמורה בשטר, כמבואר בפסקי דין רבניים חלק י' (עמוד 363 ואילך כבוד הדיינים הרב מ. אילן, הרב ש רובינשטיין והרב ח' פרדס זצ"ל, מיום ח' טבת תשל"ח - 18.12.1977) וכדלהלן: והנה לראשונים דקנין אתן לא מהני דהוי הבטחה גרידא [...] אמנם לנידוננו יש להסתייע מדברי הרשב"א דעל ידי הקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין כאילו מחייב עצמו באותו דבר שאומר ליתן. ויש לומר דאתן בשטר בפני בית הדין עדיף מכל קנין בשטר [...] וכשמבקש בבית הדין לתת תוקף של פסק דין לקנין אתן, נראה אומדנא להתחייבות גמורה ולא להבטחה גרידא, דלזה אין צורך שבית הדין יתן תוקף של פסק דין, ומה שמבקש מבית הדין לתת תוקף של פסק דין, יש לומר כלשון הרשב"א [...] וזהו כמתקן הדבר וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאומר ליתן, לפיכך מהני לכולי עלמא כדין התחייבות גמורה. ויש להביא בזה יסוד גדול בגדר קניינים, שכתב החזון איש (חושן משפט ס"ס כב דף נא) כלל גדול יהיה לך בקניינים, דעיקר הקניין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו, וחבירו יסמוך דעתו עליו, ויש דברים שקים להו לחז"ל שבדיבור בעלמא גומר בלבו להקנות לחבירו, ויש שאינו גומר בלבו רק על ידי הקניינים המפורשים מן התורה או מחז"ל ודוק היטב והפוך בה דכולה בה. זאת ועוד, הר"ן בנדרים (כז:) כתב, דחסרון קנין אתן הוא משום אסמכתא דלא קניא, ולכך מסיק שם דכל היכא דהוי בית דין חשוב - לא צריך "מעכשיו", דאנן סהדי דלא מחייך בבי דינא וכמאן דאמר בפירוש מעכשיו דמי ע"ש. וכן מבואר בבית יוסף (סימן רו סעיף א') בשם בעל העיטור, דאתן לא מהני משום דהוי אסמכתא, ולהכי בעינן שיאמר מעכשיו ע"ש. ולפי זה כתבו עוד שם : יש לומר דמהני קנין אתן שנעשה בפני בית הדין, דבזה שביקש שבית הדין יאשר את ההסכם, יש להחיל לשון הר"ן שכתב 'דלא מחייך בבי דינא', ולא לשם פטומי מילי בעלמא ביקש התובע לאשר את ההסכם [...] ואחר בקשתו לאשר ההסכם ובית הדין אישר ההסכם, הרי נתן תוקף להתחייבות חדשה זו של התובע, וזה מראה על גמירות דעת שלו דמתנה בעניינים אלה כמבואר, ולפי זה יש לדחות לגמרי הטיעון על עיקר ההתחייבות דלא יהני מדין אתן. קנין אתן בהתחייבות הדדית עוד כתבו שם, שעד כאן לא אמרינן דלא מהני קנין אתן משום דהוי הבטחה גרידא ולא מעשה קנין - רק באמר אתן מתנה, אבל במקום שאמר אתן ומקבל כנגד זה תמורה חלה התחייבותו, וכדלהלן: גם מטעם נוסף לא הוי בזה חסרון מדין קנין אתן, דהא דלא מהני אתן בשטר משום דהוי הבטחה גרידא [...] ולא שייך דין זה אלא במתנה, שהנותן אין לו שום תמורה נגד הבטחתו והרי דין קנין אתן, וכן מפורש בב"ח (סימן רמה) דדוקא בנותן מתנה לא מהני קנו מידו באומר אתן דאינו אלא מבטיח, אבל מחייב עצמו דאינו מתנה מהני דאינו הבטחה ע"ש וראה עוד שם שהוכיחו כן גם מדברי המאירי (בבא בתרא קמ:) ולבסוף סיימו באומרם: דין אתן בהסכם גירושין אינו שייך לדין "קנין אתן" הכללי, כיון שתמורת קבלת הגט אמר הבעל "אשלם", ולא גרע מדין אם תלד אשתי [...] ובנדון דידן כשמבקש לתת תוקף של פסק דין אחר שהתחייב בקניין אתן בשטר, הרי אומדנא דמוכח דהתכוון להתחייבות גמורה דמהני כמבואר לעיל, ולא דמי כלל לקנין אתן, וכן אין בזה ריעותא דאסמכתא כמבואר, לפי יסודות מהראשונים. ע"ש. הן אמת, כי בסוף דבריהם הביאו דברי מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ה'- חושן משפט סימן ה' אות ח') שכתב גבי "קנין אתן" דלא מהני, וחתימתו על ההסכם אף שאושר בבית הדין האזורי אינו אלא ככותב בשטר ע"ש, ומבואר דהסכם שאושר בבית דין לא עדיף משטר דלא מהני בו קנין אתן, אך כתבו לחלק : אמנם גם כבוד הראשון לציון המחבר שליט"א כתב זה מלבד האמור לעיל, והיינו כסניף נוסף, ועוד דהרי בנידון דידיה הדיון הוא רק על הגדלת מזונות, ולא על עצם החיוב דהוא קיים מחמת ההסכם ע"ש. ויש להוסיף ולחלק, שהרי שם בסוף התשובה כתב מרן זצ"ל שאף לדברי הרשב"א דקנין אתן מהני דעדיף הקנין מהשטר, יודה בנדון דידן דלא מהני, ומה גם שלא היה קנין ע"ש. הרי שרק התם, שלא היה קנין על פסק הדין, כתב דאינו אלא כשטר, ואפשר שבמקום שהיה קנין על פסק הדין, כנדון דידן, עדיף הוא משטר, ואף מרן זצ"ל שר המסכי'ם לכל האמור. ועל כורחנו לחלק כן, שהרי מרן הראש"ל לא השווה מידתו, שבשו"ת יביע אומר (חלק ה' סימן ב') הוכיח שפסק דין עדיף משטר, וכדלהלן: והרי פסק דין שניתן על ידי בית דין אלים טפי משטר, שהרי כתב הרמב"ם (פרק ט מהלכות שמיטה ויובל הלכה ו') שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים הרי זה משמט. וכן פסק מרן (סימן סז סעיף ב') וכתב הרמב"ם (שם הלכה טו) בית דין שחתכו את הדין וכתבו בפסק דין פלוני חייב ליתן מנה לפלוני אינו נשמט שזהו כגבוי, וכאילו בא לידו ואינו כמלוה. ע"ש וכן פסק מרן (סימן סז סעיף ח') ע"ש. ועל כל פנים, מאחר ופסק דין עדיף משטר, ובוודאי פסק דין שנעשה עם קנין דעדיף משטר, ולכן אף אי נימא שקנין אתן בשטר לא מהני, קנין אתן שנעשה על פי פסק דין עדיף ומהני. וזה סיוע שיש בו ממש לפסק דין הנזכר (פסקי דין רבניים חלק י' עמוד 363) וכמבואר. וראה עוד בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב' – ג' סימן קלז) ואכמ"ל. מנהג המדינה ומקום יש בראש לומר דמאחר וקנין אתן לא מהני מטעם אסמכתא, וכמבואר בר"ן בנדרים (כז:) ובבית יוסף בשם בעל העיטור (סימן רו סעיף א'), לפיכך כשם שסיטומתא מהני להסיר חסרון אסמכתא (כמבואר בחתם סופר סימן סו - הובא בפתחי תשובה סימן רא סק"ב), כך מהני סיטומתא להסיר חסרון של קנין אתן. ואל זה אביט, החלטת בית הדין הגדול שהובאה בפסקי דין רבניים חלק ד' (עמוד 275 ואילך כבוד הדיינים הרב ע. הדאיה, הרב י.ש. אלישיב והרב ב. ז'ולטי זצ"ל, מיום כ"ה אדר תשכ"ב 1.3.1962), וכדלהלן: כתב בשו"ת דברי חיים (חושן משפט חלק ב' סימן כו) דמאי שנא דבדבר שאיננו קנין כלל לא מהתורה ולא מדרבנן אמרינן דמנהג התגרים מבטל הדין, ולמה בדבר שלא בא לעולם לא יאמרו מנהג מבטל הלכה [...] והואיל וחוזים מעין אלו המנהג פשוט בין הסוחרים לקיים את כל הכתוב בהם, הרי שחייבים לקיים מה שקיבלו על עצמם בהסכם [...] ולפי זה, אם היה לנו הוכחה שבשעת הקנין כוונתו היתה לשעבודיה נפשיה, נראה פשוט שהיה מועיל גם להרמ"ה ודעימיה. ואם כך המנהג בין הסוחרים שרואים את חתימתם בחוזה כדבר המחייב אותם לשלם, שוב יש לומר דאין לשון אתן פוגם בתוקפו של ההסכם. ובשו"ת מהרש"ם (חלק ה' סימן מה) כתב, דלפי האמור תליא במחלוקת הפוסקים אם שטר מהני להתחייב על הספק, ואם כך בוודאי אמרינן בזה דינא דמלכותא דינא ולא הוה נגד דין תורה, כיון שגם בדין תורה הוי ספיקא דדינא. וגדולה מזו כתב בקצות החושן (סימן רנט סק"ג) דהיכי דעל פי הטוב והישר מחויב בדבר - שוב מהני דינא דמלכותא דינא לחייבו לגמרי, ומכל שכן בזה [...] ויש לומר דהוא הדין במקרה דנן לדעת הרשב"א והרא"ש הרי מועיל קנין אתן. ויש להוסיף דברי המהרשד"ם (אבן העזר סימן כג) על דברי התשב"ץ מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נשואין מתנה מרובה, אינו כלום, שהאומר אתן אינו כלום אפילו קנו מידו, לפי שהוא קנין דברים ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו [...] וכתב על זה מהרשד"ם דאפשר וכן נראה שלא דבר הרב אלא בפוסק לבת אחותו, אבל בבתו – קנתה, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ואי לאו הכי לאשמועינן רבותא. ומבואר בדבריהם, שאם כתב בלשון אתן לבנו או לבתו ועשה קנין, הרי זה מועיל הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בניו (וכן מפורש עמוד 275), ושם הביאו מחלוקת הפוסקים אם רק באב אמרינן דעתו קרובה אצל בנו או שמא גם באם אמרינן הכי. ועל כל פנים בנדון דידן, שהתביעה על האב, יש לומר שגם מטעם זה עליו לקיים את האמור בהסכם. סיכומם של דברים מאחר ובשעת ההסכם כוונת הצדדים הייתה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה לערוך צוואות הדדיות, ועל דעת כן חתמו על ההסכם שקיבל תוקף פסק דין, לפיכך ויאמר הצמ'ד לכל האמור בהסכם. ואין לפקפק בדבר משום קנין דברים, שהרי ביקשו מבית הדין לתת להסכם תוקף של פסק דין, ובכך תוקן הדבר כמבואר ברשב"א, ועוד דאנן סהדי דלא מחייך בבי דינא כדברי הר"ן, ובפרט במקום שנעשה הדבר במסגרת התחייבות הדדית דלא שייך בזה קנין אתן וכמו שמוכח במאירי. ועל כל האמור יש להוסיף את מנהג המדינה לאשר הסכמים גם בלשון זאת משום דינא דמלכותא דינא, ואין הדבר נוגד את דין תורה, ובפרט בנדון דידן בו האב התחייב לבנו שלדברי המהרשד"ם לא שייך בזה קנין אתן, לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, וכמבואר כל זה עליונים למעלה. לאור האמור מחליט בית הדין: א. כל מעשה תוקפו וגבורתו של הסכם הגירושין שריר וקיים, ונכתב בספר. ב. בהתאם לסעיף 10 בהסכם, יש לרשום הערת אזהרה על הבתים, לטובת הילדים המשותפים. ג. במידה ומי מהם ימכור את הבית לצורך רכישת דירה חילופית השווה בערכה, הערת האזהרה תעבור לדירה החילופית. הרב אברהם מאיר שלוש – דיין קראתי את דבריו של חברי הגרצ"י בן יעקב שליט"א הברורים והנהירים כידו הטובה עליו. אעיר כמה הערות. דהנה יש לדון באופן עקרוני בטענה שהיא לכאורה בעלת משקל בהלכה, דאין כאן כלל התחייבות, הואיל ובכתב ההסכם לא נזכר כלל התחייבות, ומאחר שבכתב ההסכם לא נזכר לשון התחייבות אלא לשון 'הצדדים יערכו צוואות' דהוא לשון אתן דלא מהני כמו שיבואר להלן. והנה בהקדם לנראה לענ"ד בנד"ד, ראוי לציין מה שכתב הרה"ג רבי מרדכי אילן זצ"ל בשבתו יחדיו עם אמו"ר הגר"ח זצ"ל (פד"ר י' עמ' 363 ואילך) וז"ל: "והנה עובר לכל הטיעון המשפטי שמתנהל בפני ביה"ד, הריני להעיר במאמר מוסגר - כי כל הסכם גירושין הבא בפני ביה"ד לאישורו ולקבלת תוקף של פס"ד, על ביה"ד לשקוד שיהא מנוסח כדת לרבות קנין, כדי שלא יהיו עוררים עליו לאחר מכן, כפי שקורה הרבה פעמים, והלא הלכה פסוקה היא: אין העדים חותמים על השטר - אלא אם כן קראוהו, אבל הדיינים חותמים אף על פי שלא קראוהו (כתובות ק"ט, טור שולחן ערוך חושן משפט סי' מ"ה ס"ב, ה, וסי' ס"ח ס"ב וסי' מ"ו ס"ב וסי' קמ"ז ס"ד). ופרש"י גבי עדים: שהרי על דברי השטר המה מעידים, ולפיכך צריכים לקרוא, אבל דיינים אינם מעידים, אלא שטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהוא חתימתם. והנה זה ברור דכ"ז הוא בקיום שטרות, שהשטר נעשה ע"י העדים, מה שאין כן בהסכמי גירושין בנידון דידן שניתן על ידי בית הדין תוקף של פסק - דין, הרי על ידי מעשה בית דין זה, נעשה עליו תורת שטר, והדיינים הוו בנידון זה כעדים הצריכים לקרוא מה שמאשרים בתורת פס"ד שיש עליו דין שטר, ועל כגון זה יש לומר כלשון הריב"ש סי' רנ"ב דאין מעשה בי"ד דיבורא בעלמא". ועוד עומד לנגד עיני כובד וחשיבות העניין כמו שכתב שם וז"ל: "והנה תנאי ראשוני המנחה את ביה"ד, הוא לא לתת יד לשבירת ההסכם שאושר על ידי בית - הדין, וגם קיבל תוקף של פסק - דין, אלא לשמור על רוח וכוונת ההסכם לקיימו במידה שלא יהא נוגד את ההלכה". ובדברי הנ"ל הנני שותף לכאבו של עמיתי הרב צבי בן יעקב שליט"א שכתב בדבריו וז"ל: "הקביעה שלסעיף מסוים אין תוקף ואינו בר אכיפה, כמוה כקביעה שפסק דין של בית הדין אינו בר תוקף ואינו בר אכיפה. בפרט כאשר בי"ד עורך לצדדים הסכם גירושין, כאשר ענייני הממון הינם מארג שלם, שבגינו הסכימו הצדדים, ובנדו"ד האישה, להתגרש, ובמסגרתו הגיעו להסכמות שונות. חובתו של ביה"ד לעשות כל מאמץ לקיום הסכם גירושין שנכרת בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין". והוסיף עוד בתוך דבריו וז"ל: "בפרט כאשר ההסכמה קבלה תוקף של פסק דין, ואיך נעשה חוכא ואיטלולא מביה"ד שערך סעיף לא קביל ולא חוקי, ואף נתן לו תוקף של פסק דין. האם בי"ד עורך הסכמים, ושותל סעיפים לא חוקיים? האם ביה"ד עוסק בהטעיה של האישה? היעלה כן על הדעת?" אמנם בעיקר הדבר, הרי בית הדין האזורי ערך את ההסכם הנ"ל, וניתן ליישב את כוונתם שלא הייתה כלל התחייבות מוחלטת, אלא הצהרת כוונות כפי טענת ב"כ הבעל, ולכן באמת לא חשו לעשות את ההסכם באופן שיחול על פי דין תורה, ולתת לו תוקף של מחויבות. וממילא, כשאנו באים לדון להוציא מידי הבעל המוחזק, הרי שבתחילה עומד לפנינו נידון מה כוונת ההסכם, והאם באמת הכוונה הייתה להתחייבות גמורה. אמנם נטיית ליבי היא כי ההסכם נעשה מתוך הנחה שהצדדים מחויבים לו ולא כהצהרת כוונות גרידא. שהרי האישה תבעה שלום בית והבעל חפץ היה להתגרש, ונראה שהתחייב לה ע"מ שתסכים להתגרש. אך באנו לכך, שאם נדון מחמת ההתחייבות בלבד, הרי שההתחייבות אינה על פי ההלכה, והיא קנין אתן גמור וא"א לחייב הבעל המוחזק לקיימו. אלא תוקף ההסכם יהיה מחמת שהצדדים מחויבים להוראת בית הדין, וכפי שאפרט בהמשך. ואחר כל זאת באתי לדון בגופו של ענין. הנה סוגיית "אתן" - רחבה היא מאוד, ואין כאן המקום לפרוס את כולה, אלא אביא נקודות עיקריות הנוגעות לנדו"ד. וכפי שכבר ציינו לעיל. והנה בקנין אתן מצינו שתי צורות, יש התחייבות ממונית שנעשתה בלשון אתן, והחיסרון בה הוא הצורה שהיא נעשתה, אולם אם הייתה נעשית בצורה של התחייבות הייתה חלה התחייבות זו. ויש התחייבות לעשות פעולה כמו "לחלוק" וכיו"ב, שהחיסרון היא מהותי ושורשי, שאי אפשר כלל להתחייב על דבר זה, ואין זה חיסרון בצורה גרידא. והנה כתב הטור (חו"מ סי' קנ"ז,כ) וז"ל: "ומיהו דוקא בקנו מיניה דמחוייב ליתן כך וכך בדרך הודאה הוא, א"נ דרך שעבוד דמשעבד נפשיה להכי, ולאו קנין דברים הוא, אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות, כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה, והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא - הוי קנין דברים , ומצי הדר ביה, ואיכא מרבוותא דס"ל דקנין לתת לאו קנין דברים הוא, דלא מקרי קנין דברים אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך, ויראה מדברי א"א הרא"ש ד"לבנות" - לא הוי קנין דברים". הרי שהביא את שני הסוגים, וחילק שי"א שכשהלשון מקולקל הוי קנין, אולם כשהדבר בעצמו אינו בר קנין כמו לחלוק או לילך לכו"ע אי"ז קנין. והנה באופן שרק הלשון מקולקלת, היה ניתן להעמיד כמה צדדים לקיים את ההתחייבות בנידון דידן. א. כתב הרשב"א (א' אלף קמב) וזה לשונו: כי מדעתי כל שאמר לכשירדו גשמים או לכשתצא חמה מנרתיקה אתן לך כך וכך וקנו מידו קנה, דכל שקנו בדבר שיש לו כזה שאמר כן, וכן אף על פי שלא אמר בלשון חיוב – חייב, דקנין מילתא אלימתא היא, ומתקן הענין, וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן. וכאותה שאמרו בריש הכותב (דף פ"ג) אי בעיא להו קנו מידו מאי? אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו, רב נחמן אמר - מגופה של קרקע קנו מידו. והלכתא - מגופה של קרקע קנו מידו. וגרסינן בפרק זה בורר (דף כ"ד) בענין נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך באתן לך מחלוקת. שלחו ליה מבי רב לשמואל, ילמדנו רבינו, לפני גמר דין וקנו מידו מהו? שלח להו - אין לאחר קנין כלום! הנה דאפילו באתן לך וקודם גמר דין ואפילו למאן דאמר דבלא קנין יכול לחזור בו, בקנין מודה שהקנין מחזק הענין וכאלו מחייב עצמו ליתן מה שאמרו הם. וכן כתב הרמב"ן (מיוחסות סז, הובא לשונו בב"י סי' קצה) וז"ל: "קנו ממני שאני נותן לו דירה בביתי, יש לומר שאין הקנין אלא על הדירה בלבד לא על גופו של קרקע, אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי או שנתתי לו להיות משתמש בעלייתי וקנינו ממנו - הרי זה קנה העלייה לדירה, שהקנין ענין חזק, וכשבא אחר מה שאמר, לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכו'". והעולה מדבריהם שלשיטתם, כשהתחייב ממון בלשון אתן ועשו קנין על כך, מועיל הדבר כאילו התחייב ממש, שהקנין מתקן את העניין והופכו להתחייבות. שיטת הרשב"א היא שיטת היש אומרים בשו"ע סי' רמה סעיף א' שכתב: "אבל אם כתב בשטר אתננו לו אע"פ שהעידו עליו עדים לא זכה המקבל. הג"ה: ואפילו קנו מידו דהוי קנין דברים (טור בשם הרמ"ה). ומסיים השו"ע: ויש אומרים שאם קנו מידו מהני לשון אתן". ומדברי הרשב"א רצה הגר"מ אילן זצ"ל להסתייע שיועיל לכו"ע הסכם גירושין שהוא גם שטר וגם נעשה בפני בי"ד, כדלהלן. והנתיבות המשפט (רו,א) כתב וז"ל: "וכתב עוד המהר"א ששון, דאם אמר בלשון חיוב מהני בלא מעכשיו, והוא הדין אם כתב בסוף השטר וקנינא מיניה, שהחזיר הקנין בשטר, מהני כמו לשון חיוב, ודמי להא דסימן רי"ב סעיף א' בהג"ה, ובהכי מיירי תשובת הרשב"א (ח"א סי' אלף קמ"ב) שהביא הב"י בסוף סימן קצ"ה (מחודש כ') דאפילו אם כתב בלשון אמכור, אם כתב הקנין בשטר - הוי כלשון חיוב, והיינו שהחזיר הקנין בסוף השטר. הרי כשעשו קנין כפי שהיה בעניינינו, לפי הרשב"א ודעימיה, הקניין מתקן הלשון והופכו להתחייבות. ב. והנה, כאמור טענה נוספת לקיים את האמור בהסכם בין הצדדים, היא מה שההסכם קיבל תוקף של פס"ד, ובזה ג"כ כתב הרב אילן בפד"ר הנ"ל וז"ל: "אמנם לנידוננו יש להסתייע מדברי הרשב"א במש"כ למ"ד דקנין אתן מהני דע"י הקנין דמילתא אלימתא היא, ומתקן הענין כאילו מחייב עצמו באותו דבר שאומר ליתן. י"ל דאתן בשטר בפני ביה"ד עדיף מכל קנין בשטר, אלא דהוי אתן בקנין, דמה שנעשה בביה"ד ל"צ מעשה קנין , דזהו גופא מעשה קנין ומטעם דיבואר להלן , וכשמבקש בבה"ד לתת תוקף של פס"ד לקנין אתן, נראה דהאומדנא הוי להתחייבות גמורה ולא להבטחה גרידא , דזה הרי מתקיים, בלא שבית הדין יתן תוקף של פס"ד, ומה שמבקש מבית הדין לתת תוקף של פסה"ד, י"ל כלשון הרשב"א הנ"ל להסוברים דקנין אתן מהני, דזהו מלתא אלימתא בזה שמבקש לתת תוקף של פס"ד וזהו כמתקן הדבר וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאומר ליתן, לפיכך נראה שבנידוננו במבקש לתת תוקף של פס"ד מהני לכ"ע כדין התחייבות גמורה". ג. עוד כתבו בפד"ר שם: "ועוד יש להביא לנידוננו שלא יהיה חסרון של קנין אתן, דהנה הר"ן כתב דאתן לא מהני משום דין 'אסמכתא דלא קניא', והסיק לפי זה לשיטתיה, דכל שנעשה בבית דין - אנן סהדי דלא מחייך בבי דינא", וממילא גמר בדעתו. וא"כ הסכם שנעשה בבי"ד וודאי דעתו מכרעת לפעול על פיו, וא"א לטעון כי הוא אסמכתא. ד. ועמיתי הרב צבי בין יעקב שליט"א, הביא את פסה"ד של בית הדין הגדול, שבו נכתב כי כל הלשונות שהיו יכולים להתפרש כלשונות של קנין אתן, אם זה נעשה בחוזה מחייב המשמעות הברורה שהייתה כוונה להתחייבות ולא למידת חסידות. וזה לשונו של הרב ישראלי זצ"ל: "והיוצא מכל הנ"ל שכל מקום שנאמר בו ישלם, וכן יזון ויפרנס או אשפי ואדכי וכל כיו"ב, משמעתו ברורה שהיא מכוונת להתחייבות". וזה לשונו של הרב אליהו זצ"ל: "ואוסיף שגם בקנין אתן אם משמע לשון התחייבות שיתן הוי חיוב. ועיין לכנסת הגדולה אה"ע סי' נ"א ב"י אות י'. וכן בענין אדם שנותן שטר לביה"ד לקיימו כפס"ד אפי' אם לא עשו קנין הוי התחייבות". וזה לשונו של הרב גולדשמידט זצ"ל: "ולפי זה לנידון דנן, גם לו נניח שהלשון ישלם שבהסכם בין הצדדים איננו בגדר לשון ודאי להתחייבות, וניתן לפרשו גם כהבטחה בעלמא על מעשים שייעשו בעתיד, הרי לאור כל האמור בהסכם שבין הצדדים, הכולל ההתחייבויות ההדדיות של שניהם, וויתורים של כל צד כלפי רעהו, הן בענינים מהותיים כהסכמה לגירושין, והן בעניני ממון, ולאור מהותם של התשלומים שבנידון, כמבואר, - הרי ודאי וודאי הוא שהכוונה כאן בלשון ישלם, היא התחייבות גמורה כדת וכדין, שתחולתה היא מעכשיו לתשלומים אלו, בזמניהם." החילוק בין הנ"ל לנידו"ד אמנם הנידון שעמד לפני הרב אילן זצ"ל בפד"ר שם, היה על הסכם שהבעל התחייב לתת לגרושתו מזונות עד שתינשא בשנית, והתחייב גם על הצמדה וכו', וכן בפד"ר אותו הביא עמיתי הרב צבי בן יעקב שליט"א, מדבר באב שהתחייב לשלם מזונות צמוד מדד, והיינו שהחיסרון הוא מחמת שכתב 'אשלם' לך וכיו"ב כמבואר שם, וכל עניינו זה לתקן את הלשון ולהפוך את ההסכם להתחייבות. ובזה דעתי ברורה ומסכמת, כי אין זה "אתן" אלא התחייבות גמורה, ואין מתייחסים ללשון כפשוטה. אולם בנידון דידן הבעייתיות היא שההתחייבות היא לא ממונית, אלא התחייבות 'לעשות צוואה', שבה יהיה קנין לטובת היורשים, והחיסרון הוא בעצם הדבר ולא בלשון. כלומר הוא התחייב בקנין לעשות קנין אחר שהוא הצוואה. לכן לא יועיל לנו לא דברי הרשב"א והרמב"ן ולא מה שהדבר קיבל תוקף פס"ד, וכן מה שנעשה בבי"ד, שסוף סוף הדבר בעצמו אינו התחייבות משפטית ממונית, אף על פי שוודאי שההשלכה היא ממונית, אבל כעת ההתחייבות היא על עריכת צוואה שתוכנה הוא העברת ממון, אך אין הממון עצמו מכלל ההתחייבות כעת אלא לאחר זמן על ידי קנין אחר שהוא הצוואה, והוי כפי שכתב הטור שלכו"ע בקנין דברים כמו "לחלוק", גם הסוברים שקנין אתן מועיל - בכה"ג לא מועיל. נצטט שוב את דברי הטור. כתב הטור (חו"מ סי' קנ"ז,כ) וז"ל: "ומיהו דוקא בקנו מיניה דמחוייב ליתן כך וכך בדרך הודאה הוא, א"נ דרך שעבוד דמשעבד נפשי' להכי ולאו קנין דברים הוא, אבל אם קנו מידו לתת כך וכך או לבנות, כיון שאין קנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה, והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא, הוי קנין דברים , ומצי הדר בי', ואיכא מרבוותא דס"ל דקנין לתת לאו קנין דברים הוא, דלא מקרי קנין דברים, אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך, ויראה מדברי א"א הרא"ש דלבנות לא הוי קנין דברים". ה. ומה שכבוד עמיתי שליט"א כתב, כי רוח ההסכם הייתה שסוף דבר הדירה תינתן ליורשים, ולא הייתה כוונתם דווקא בצורת ירושה, וממילא חלה התחייבות על הדירה לתת אותה לילדים, ואנחנו צריכים לטרוח על כל צד לקיים את רצונם זה, הנה יש להתבונן בזה מתרי אנפי, גם האם באמת זה כך, שיתכן שכל כוונתם להתחייב על צוואה דווקא, משום שבכך יש להם את הדירה כל חייהם ולאחר מותם הדירה עוברת לילדים, אולם לא הייתה כוונתם שיהיה לילדים יד או רגל בנכס כל ימי חייהם, וממילא שוב הדרינן שהקנין הוא אתן. ואף אם נאמר שבאמת הפרשנות להסכם היא כמו רוח ההסכם, עדיין צורת ההתחייבות הייתה ע"י צוואה, ואיך נבוא עם רוח ההסכם ונשנה את תוכנו, אחר שכך הם העמידו את רצונם, שהעברת הדירות ייעשו ע"י צוואה. ואין הכרח שהכוונה בכך שיעשו הערת אזהרה כפי שהבין עמיתי שליט"א , ומידי ספק לא נפקא. כי נראה לענ"ד שזהו "תוספת להסכם" ולא "פרשנות", ואם כן, ההסכם אינו לפי החוק. גם קשה לענ"ד לפרש את המילים "יערכו צוואות" בכל דרך קניינית אחרת המועילה. כי נראה שכוונתם הייתה לערוך צוואות דווקא. ו. ועוד כתב עמיתי שליט"א, והביא בקצרה את מה שהאריך בספרו, בטוב טעם ודעת, כי כשנעשה הסכמה הרי שהתמורה מחויבת ממילא, והיות והיתה התחייבות הדדית של שני בני הזוג להוריש לילדים את הדירות, הרי ששניהם מחויבים לכך מחמת שכל אחד התחייב בתמורה לחבירו. והנה כל דבריו וראיותיו הם כאשר עצם ההתחייבות היא על פי ההלכה, אך לא נעשה מעשה קנין, כר"ג שקנו באמירה. או מה שהביא את שיטת הרמב"ם במקבל על עצמו לזון, שאף שבדרכי הקניינים אי אפשר לחייב, אבל התמורה מחייבת. וכן שאר הראיות שהביא, עניינם הוא לחייב ממון, דבר שהוא בר חיוב, אולם המקרה שלפנינו אינו כן, אלא התחייבות לקניין עתידי, וזו אינה התחייבות שיש לה תוקף הלכתי, וגם אם ניתנה תמורתה תמורה, אי אפשר שהתמורה תיצור "יש מאין", אלא כל כוחה לחייב את היכול להיות מחוייב. כי יתכן שתמורה נותנת תוקף למקרה שרק חסר הקנין, ואז התמורה מסייעת לגמירות הדעת שהכוונה להתחייבות ממונית מעכשיו, אבל אם מדובר בקנין והתחייבות לעשות מעשה אחר נוסף, שהוא אשר יעביר את הנכס למוטבים, שהוא קנין דברים ממש כמו שקנו "לחלוק", אזי לא הוי קנין שיחול ע"י התמורה. בנוסף, בדברי רב גידל נאמרו ביאורים נוספים ולאו דוקא משום התמורה. יש שביארו שהקנין חל מדין קנין כסף, ויש שביארו לפי דברי החזו"א שקנין חל משום גמירות הדעת שבלב, ויש מקרים ברורים כמו דברי רב גידל שאינם צריכים את מעשה הקנין לצורך גמירות הדעת כאשר היא ברורה ומוכחת לפי תנאי רב גידל, כמובא בשו"ע אבהע"ז. ז. אולם בתוך דבריו של עמיתי שליט"א, כתב וז"ל: "כשמדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שסעיף זה דינו כפסק דין, וביה"ד פסק שהצדדים יערכו צוואות וכו', כאמור בסע' 10 להסכם. מושג של קנין דברים וקנין אתן לא שייך אלא באנשים המקנים לא בבי"ד הפוסק". והיינו, שאע"פ שבאמת לא חלה כלל התחייבות ביניהם, אולם עצם הדבר שההסכם נעשה בהורמנא של בית הדין וקיבל תוקף משפטי, הרי באמת אין ההתחייבות ההדדית היא מכוח התחייבותם אחד לשני כפי שהתבאר, אלא מכוח הוראת פסק הדין, שבית הדין מצווה את הצדדים לפעול כפי שנכתב בהסכם. לעיל הובא שלהסכם ניתן תוקף של פסק דין. לפסק דין של ביה"ד, ודאי גם החוק נותן תוקף משפטי מחייב, ופשוט. כך שניתן פסק דין של ביה"ד לפעול ככל סעיפי ההסכם כולל סעיף 10 שהצדדים מחויבים לקיימו ככל הוראות פסק דין. מנגד, יש לחקור מה הכוונה שביה"ד נותן תוקף של פסק דין להסכם. האם כדברי עמיתי, שביה"ד מורה כפסק דין את כל הוראות ההסכם, או שמא פסק הדין ותוקפו מבוסס על ההסכמות בין הצדדים שיש להם תוקף משפטי והלכתי. אולם בעת שהסכמה הספציפית בסעיף 10 אינה חוקית ואינה הלכתית - נפל הבסיס לפסק הדין ביחס לסעיף זה, ומידי ספיקא לא נפקא והממע"ה. אח"כ ראיתי מה שכתב עמיתי הגרא"מ שלוש שליט"א בהרחבה ובברירות, כידו הטובה עליו. אלא שהערותי כנ"ל מתייחסים גם לדבריו. ולכן דעתי כי אין לקבל את הערעור. הרב שניאור זלמן פרדס –דיין לאור כל האמור לעיל, פוסק בית הדין כדעת הרוב וכדלהלן: א. כל מעשה תוקפו וגבורתו של הסכם הגירושין שריר וקיים, ונכתב בספר. ב. בהתאם לסעיף 10 בהסכם, יש לרשום הערת אזהרה על הבתים, לטובת הילדים המשותפים. ג. במידה ומי מהם ימכור את הבית לצורך רכישת דירה חילופית השווה בערכה, הערת האזהרה תעבור לדירה החילופית. ד. יש להשיב למערערת את כספי ההפקדה, בהתאם לנהלים. ניתן לפרסם את פסק הדין בהשמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים. ניתן ביום י"ג בתמוז התשפ"ה (09/07/2025). הרב צבי בן יעקב הרב שניאור פרדס הרב אברהם מאיר שלוש עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה