פתחי תשובה על חושן משפט 245
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
י"א דקנה. עיין בתשו' מהר"ר משה רוטנבורג חח"מ סי' ח' שעמד ע"ד הרמ"א ז"ל דכאן כ' י"א דקנה ובסי' ס' ס"ו עמ"ש המחבר שטר שכ' בו מחמת שנתתי כו' וטוען שלא היה ברשותו כו' כ' הרמ"א ז"ל מיהו כ"ז לסברת הרי"ף אבל רבים חולקים ע"ז וס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כך וכך הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובסי' קצ"א ס"ג כתב המחבר שטרי דידן שטרי קנין הם פי' בסמ"ע אף דכתב מכרתי ונתתי לשון עבר מ"מ מקנה עכשיו וגם בקרא מצינו נתתי כסף השדה. והרמ"א לא הגיה שם כלום דלדעת החולקין הוי לשון הודאה ושטר ראיה הוא כ"ז דלא ידעינן שמקנה עכשיו. וכ' דמדברי קדשו של הרמ"א ומהשינויים הנמצא בדבריו שבסי' ס' כ' שרבו החולקים ובסי' רמ"ה כ' דעת הר"ן בשם יש אומרים ובסי' קצ"א לא הגיה כלום נלע"ד ברור דאף החולקים על הר"ן בלשון נתתי לאו דס"ל דלשון נתתי אינו לשון הודאה אלא דס"ל דמשמע לשון הודאה וגם משמע לשון קנין משום דמצינו בקרא נתתי כסף השדה וכלל גדול אמרו בדין המע"ה אך כל זה בטענות על פה אבל כשמוצא שטר על חבירו אף דאמרי' בו ג"כ בכל לשון מסופק המע"ה אבל היכא דנתבטל השטר לגמרי אמרי' יד בעל השטר על העליונה כמבואר בש"ע סי' מ"ב ס"ט ובזה עולין פסקי הרמ"א כהוגן דבסי' פ' דאיירי בשטר ואי נימא דלא הוי לשון הודאה יתבטל השטר לגמרי וכיון שזה טוען שלא היה ברשותו אמרי' דהוי לשון הודאה ובסי' רמ"ה דמיירי דאמד לשון נתתי בדיבורא בעלמא דבע"פ לא שייך לומר דהיכא דנתבטל הענין יד המוציא על העליונה (ע' בהגה שם ע"ב) כ' הרמ"א ל' י"א והיינו דעת הר"ן ובסי' קצ"ח דאדרבה אם נימא דהוא לשון הודאה יתבטל השטר כיון דאנו יודעים דלא הקנה לו מקודם אלא עתה רוצה להקנותו אמרי' יד בעל השטר על העליונה ושטרי קנין הם כו' ע"ש:
תנאים חדשים. עבה"ט עד וגם כותבין בתנאים הקנס לא יפטור כו' וע' בט"ז ביו"ד ס"ס רל"ו ומ"ש בפ"ת שם וגם בבה"ט באה"ע סי' כ' ס"ק כ"ג ובסי' נ"א ס"ק י"א ומ"ש בפ"ת שם סק"ח. וע' בתשו' חוט השני סי' ל"ו אודות יעקב שטען על ראובן בנו הנה בהיותך פנוי דברת על לבי לאמר השיאני אשה ותתקשר בקנין ליתן לי סך גדול לנדוניא ואין אני מבקש שתתן לי כלום רק שאוכל לעשות שידוך הגון וכן עשיתי וכאשר באתי על חתונתך לא רציתי ליתן כלום עד שתתן לי כתיבת ידך שתחזיר לי הכל והשבת הלא בנך אני וכי לא תאמין לי על דברי שאחזיר לך הכל והאמנתי בדבריך ונתתי לך תיבה אחת מלא חפצים ותכשיטין שוין בערך ב' אלפים למשכון ועשיתי ק"ס שיהיה לך עליו ז' מאות ואם לא אתן לך המעות לזמן ידוע תוכל למכור ולהשכין בכדי הסך הנזכר והכל עשיתי בפני מחותנך למראית עין ולכן החזר לי את פקדוני וראובן בנו השיב מעולם לא דברתי עמך מזה קודם התנאים רק אתה נתקשרת בהשידוך ונשתעבדת ליתן הסך הכתוב בתנאים בלתי ידיעתי ואח"כ ביום חתונתי בקשת ממני שאחזור לך ולא רציתי ואת"ל שנתרציתי לא היה אלא מחמת האונס כי לולא זאת היית נוסע לדרכך והיה השידוך מתבטל ולכך דברתי דברים אלו ומעולם לא היה בלבי להחזיר לך. והשיב דאם הוא כדברי האב הגם מה שהתקשר בתנאים ראשונים ליתן לבנו סך גדול היה בצווי בנו ובהבטחת בנו שאינו מבקש מאליו כלום רק שיעשה כן למראית עין וגם ביום חתונתו חזר והתנה עמו על כך ודאי שחייב הבן להחזיר לו ואף דבשעת הנתינה נתנו האב סתם מ"מ אפי' גילוי דעת שלפני המתנה מבטלת המתנה כדמוכח בנדרים ס"פ השותפין ובפרק חזקת הבתים כו'. אכן אם לא התנה עם בנו כן קודם שנתקשר בתנאים ראשונים רק נשתעבד סתם ליתן לבנו הסך הנזכר וכאשר טען בנו שלא דיבר עמו מעולם בדבר הזה אף ע"פ שהתנה עמו קודם נתינת הנדן שיחזיר לו את הכל אינו מחוייב להחזיר כי תיכף שנשתעבד בתנאים ראשונים בק"ס כבר נתחייב לבנו חוב גמור דזכין לאדם שלא בפניו וחייב להשלים תנאו ולכן גם אם הבטיחו הבן אח"כ ה"ל דברים בעלמא ואין בהם ממש. ואף דמבואר בפ' השולח דאתננה אינה מתנה וכל התנאים הם כתובים בלשון זה שיתן זה לבנו כך או שאתן לבני כך מ"מ הרי בדבר זה נחלקו הראשוני' ז"ל אי מהני קנין בלשון אתן וראוי לנו לדון בזה ככל ספיקא דדינא דהמע"ה ומעתה בנ"ד שהבן הוא מוחזק אין האב יכול להוציא ממנו דדלמא הלכתא כהני רבוותא דקנין מהני וממילא נתחייב לו תיכף משעת התנאים הראשונים וא"כ גם אם הבטיחו הבן אח"כ להחזיר לו יכול לחזור בו דדברים בעלמא הן עכ"ד ע"ש באריכות:
תהא נתונה. עבה"ט וע' בתשו' חות יאיר סי' פ' שכ' דאפשר לומר ולחלק בין לשון יהא ללשון יהיה (וכן בין תהא לל' תהיה) דלשון יהא הוא במשמעות תיכף ומיד משא"כ יהיה לעתיד משמע ולפמ"ש הש"ך בסי' רנ"ג סק"ב בשם המבי"ט כתבו בלשון יהא אכן בסי' רפ"א סק"ה העתיק לשון המבי"ט בלשון יהיה ויש לעיין במבי"ט עצמו עכ"ד. ואני עיינתי במבי"ט עצמו ונזכר שם ל' יהיה:
הודאת בע"ד. עיין באר הגולה אות כ' שכ' הרב המגיד בשם התוספות כו' וכיוצא בזה כ' הסמ"ע סק"ח. ובנה"מ כ' עוד דקצת פוסקים כתבו הטעם משום דהנותן הוא מוחזק ע"כ. ונראה דנ"מ בין אלו הטעמים היכא דבאו עדים ואמרו שהאמת כדברי הנותן ודוק ועמ"ש בנ"צ לעיל סי' ע"ה ס"א סד"ה ברר דבריך: