פתחי תשובה על חושן משפט 69

ולא מן הלקוחות. עבה"ט עד והש"ך כתב דטעם זה דקנוניא איני מדוקדק כו'. וע' בת' ושב הכהן ס"ס י' שתמה על הש"ך ע"ש וע' בנה"מ מ"ש בזה: אם נתקיים בב"ד. עבה"ט עד וכ"פ הב"ח. ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכ"כ בשו"ת תור' חיים למהרח"ש ח"א סי' ל"ב (וע"ש שכתב דאף כת"י מקיימים שלא בפני בע"ד דלא כש"ך) ובת' המיוחסת לרמב"ן סי' כ"ב כ' להדי' דגם בכת"י לא בעי קיום מדאוריית' עכ"ל ועמ"ש לעיל סי' ל"ה ס"ד: וי"א דא"י לו' פרעתי. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואם פגמו י"ל דלכ"ע יכול לו' פרעתי. ב"ח ר"ס פ"ד: לו' פרעתי. עבה"ט וע' בתומים סק"ה שכ' דחילוף כ' הנוהגים בזמנינו נהגו כל ב"ד בישראל לפסוק דא"נ לו' פרעתי ואין הטעם רק משום דינא דמלכות' אלא כיון דדינ' דמלכות' שא"י לו' פרעתי נמצא היה יכול לגבות חובו בערכאות או למסור הח"כ ביד א' מאה"ע ויגבנו ע"י ערכאות א"כ אין אדם מניח שטר פרוע כזה ביד המלוה וע"פ דין תורה א"י לטעון פרעתי וכן מצא בתשובה לרמב"ן סי' כ"ב ע"ש. וע' בת' ח"ס חח"מ סי' קכ"ח שכ' דמ"מ אם בא ליפרע מנכסי יתומים פשוט יותר מביעא בכותחא דלא יפרע אלא בשבוע' ולא עדיף בשטר חתום בעדים ואין חילוק בין אם הירוש' ביד היורשים עצמם או מופקדים ביד אחרים כו' ע"ש עוד. וע' בת' בית אפרים חח"מ סי' ו' בעובדא בראובן שמכר ביתו הגדול לשמעון באחריות כנהוג ואח"כ שבק ראובן חיים ובא א"י ותבע בכת"י ראובן ובראותו כי שכירות הבית הנשאר ביד היורשים מועטת כי בדיניהם שלא ימכור הבית רק יקח מהכנס' והבית צריך תיקון ולא ישאר לו לפרעון חובו כלום החזיר א"ע לשמעון שלקח הבית הגדול ושמעון סילק להא"י במעות עם הוצאות ורבית וקנסות שעלו אחר מות ראובן כפי שהוא בדיניהם והא"י מסר הכת"י הנ"ל לשמעון הלוקח שטרף ממנו. והאריך מאד בענין זה אי שמעון הלוקח יכול לחזור על היתומים מצד קבלת אחריות שקיבל אביהם בשטר המכר ולא העל' בזה דבר ברור עש"ה (ועמ"ש לקמן סי' צ"ב סי"ב ס"ק י"ג ובסי' רכ"ה ס"ב ס"ק ג') וע' בת' נו"ב סי' י' ת' מבן המחבר במעשה שאח' הלוה לחבירו על חילוף כתב כנהוג ואמנם הח"כ היה מאוחר שנכתב בניסן והעומד זמנו בתשרי שאחריו מחמת איזה טעם שהיה להם וגם לא נכתב בו זמן פרעון כלל ועתה (קודם שהגיע תשרי) תבע הלוה למלוה שיחזיר לו הח"כ שלו כי כבר פרע לו ואמר לו המלוה אז שלמחר יחפש את השטר בין הכתבים שלו והמלוה מכחישו שלא פרע לו עדיין ושאל השואל הדין עם מי. וכתב דאף דבזמנינו נתפשט בכל העולם לפסוק בכל ב"ד שאינו נאמן לטעון פרעתי על חילוף כתב שנכתב כתיקון המדינה הטעם הוא הואיל ודינא דמלכות' הוא כן אבל בנ"ד שהח"כ מאוחר והוא פסול לגמרי בדינא דמלכות' והמלוה חייב קנס בדיניהם אין לנו לדון בזה רק לאוקמי אדין תורה ולא הוה אלא כסתם כת"י דנאמן לומר פרעתי ועוד טעם מבורר יותר דהא שעכשיו א"נ לומר פרעתי הואיל ובדינ' דמלכית' אין להלוה שום טענה נגד ח"כ אמרינן שבודאי לא פרע לו כי לא מניח הח"כ ביד המלוה פן יתבע אותו בערכאות אבל בנדון זה אין הלוה מתיירא להניח הח"כ כי בידו לבטלו כשתובע אותו בערכאות ומוכרח המלוה לכפור שאין לו כלל ח"כ ממנו כו' ומה"ט נראה דגם הנך רבוות' דס"ל שא"י לומר פרעתי נגד כת"י מודים בנ"ד דנאמן לומר פרעתי ואין המלוה יכול לומר שטרך בידי מאי בעי דהיכא שביד הלוה לבטל השטר לגמרי אמרינן בודאי שאינו מקפיד להניח אותו ביד המלוה. אמנם אעפ"כ יש להסתפק בזה מצד אחר או יכול לומר פרעתי הואיל וע"פ הדין אין הלוה חייב לפרוע תוך משך זמן דביני ביני (עמ"ש בזה לעיל סימן מ"ג סי"ב ס"ק ג') אפשר הוה זה כאילו היה קובע זמן שלא לשלם לו עד אחר ג' תשרי דא"י לומר פרעתי תוך זמנו כמבואר בסי' ע"ח או דילמא דזה דמי לסתם הלואה תוך ל' יום כו' והאריך בזה להוכיח דאמרינן חזק' אין אדם פורע בין הלואה לזמן המאוחר שנכתב בשטר דהוי כמו קביעת זמן ואם כן אף בנ"ד י"ל דהלוה אינו נאמן לומר שפרע הואיל ועדיין לא הגיע זמן השטר. ושם בסימן י"א תשובת הגאון המחבר ז"ל שהשיב לבנו הרב הנ"ל מה שפלפלת אם יכול לומר פרעתי נגד כת"י כזה שע"פ דינא דמלכות' אין לו תוקף פשיטא שיפה אמרת שלכל הדעות נאמן לומר פרעתי ולא שייך שטרך בידי מאי בעי דהאי חספא בעלמ' הוא (לפ"ז אפשר דאף לאחר זמן הכתוב בח"כ נאמן לומר פרעתי ומ"מ צ"ע הואיל וק' לברר אחר כך) ואולם מה שפלפלת אם שייך לומר בשטר שאיחרוהו בידיעת המלוה ולוה חזק' אין אדם פורע תוך זמנו במשך הזמן שבין כתיבת השטר לבין הזמן הכתוב בו הנה זה ודאי דלהנך פוסקים שהביא הר"ן פ"ב דכתובות ובש"ך סי' ל"ט סק"ח דאף בסתם הלואה אמרינן חזק' אין אדם פורע תוך ל' יום דגם בזה אמרינן כן אבל לפי מה דקיי"ל בש"ע ס"ס ע"ח דדוקא בתובע זמן אמינא דבזה אפילו אם נעשה האיחור ע"פ בקשת הלו' לא אמרינן חזק' זו דבשלמא בקובע זמן עיקר בקשת הלוה לקבוע לו זמן לפי שצריך לזוזי עד אותו הזמן דאין לומר כדי שיוכל למכור קרקעותיו בתוך הזמן ולא ימנעו מלקנות דהא לזה הזמן אינו מועיל שהזמן אינו גורע השעבוד ושעבוד' דמלוה מתחיל משעת הלואה אבל בשטר מאוחר שנעש' בניסן וכתבו מתשרי אפילו נעשה זה בבקשת הלוה אין כאן הוכחה שהלוה צריך לזוזי כל אותו הזמן דאיכא למימר כדי שיוכל למכור קרקעות במשך הזמן דהרי בזה לא מתחיל שעבודו של המלוה עד יום הנזכר בשטר ועכ"פ הוא דומ' רק לסתם הלוא' במשך השלשים יום ואמנם אעפ"כ יפה פסקת שכל זה שייך בשטר בעדים שיש בו שעבוד קרקעות אבל כ' יד וכן חילופי כתבים אין בהם שעבוד קרקעות ולא שייך בהו טריפת לקוחות כלל א"כ בודאי איחור הזמן היה רק בשביל שלא יצטרך לפרוע עד זמן ההוא ומחשב קובע זמן ממש ואינו יכול לטעון פרעתי תוך זמנו עכ"ד ע"ש באריכות: אלא מה שעיניו רואות. בגש"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב ע' בת"י מהר"י אדרבי סי' ק"ה ולכ"ע היכא דראובן נתן לו כ' ביד שמעון שילך בלוי שיפרע בעדו כו"כ ושמעון תובע לראובן באותו כ' נאמן ראובן לו' פרעתי הראנ"ח ח"א סי' י"ח: ואפשר. עבה"ט בענין מי שהוציא חבירו חתימ' חלק כו' ומ"ש הש"ך בשם הגאון אמ"ו ז"ל ראיה לדברי הע"ש מש"ס דכתובות כו' ראי' זו כ' גם כן בס' ק"נ פ"ב דכתובות שם אות מ"ח בשם הגאון רבי העשיל ז"ל ע"ש ועיין בת' שבו"י ח"א סי' קמ"ט שדח' ראי' זו אך לדינא הסכים עם הע"ש והב"ח והש"ך שאין להוציא מיד מוחזק בחתימ' חלק רק במקום שנהגו לגבות בו ע"פ תקנת מדינ' וע"ש עוד במעש' שתבע שמעון לראובן סך מאה זהובים ע"פ כ' חילוף שנהגו הסוחרים וחתום תחתיו בחתימת ידו וראובן השיב שהוא חתם עצמו אסיפא דמגילת' ומצא שמעון וכתב עליו כך כי מעולם לא לוה ממנו ויעיד על זה השתנות הכתב שהחתימה נתיישן יותור מגוף הכתב והשיב כיון שיש כאן ריעותא שניכר שנכתב החיוב זמן רב אחר החתימה אם כן הוי כאלו עדיין החתימה על נייר חלק מבלי שנכתב עליו שום משמעות להוציא מיד מוחזק אך כל זה כשהדבר ברור לחוש הראות שנשתנה החתימה מחמת שנתיישן שנכתב זמן מה קודם כתיבת החיוב שלמעלה אבל אם אפשר לתלות מחמת השתנות הדין עצמו והוא דבר המצוי שאין כל מיני דיו שוים במראה ודאי אין לפסול אם הוא מקויים בנאמנות ומ"ש אם נראה לדיין אומדנות שיש חשש ערמ' בדבר יכול להשביע לשכנגדו שבועה חמורה כמבואר בש"ע סימן ט"ו עכ"ד ע"ש וע' בתומים שהזכיר דברי שבו"י הנ"ל דאם ניכר שנכתב אחר דפסול והוא ז"ל חולק עליו וכתב דאף דבת' הב"ח משמע קצת גם כן כדבריו מ"מ אין לזה שורש כלל והרי בלא"ה דעת הסמ"ע ממגדל דוד דאפילו לא נכתב כלל כשר לגבות בו ואם כן מה"ת לפסול אף כשנכתב בו דליכא שום טעם למפסל ע"ש ועיין בת' ב"ש אחרון סי' ו' שכתב דבודאי המוחזק יכול לומר קים לי כתשובת הב"ח ושבות יעקב הנ"ל מ"ש עוד. ועיין בט"ז סי' מ"ח שהסכים גם כן כדברי הע"ש אך כ' טעם אחר וז"ל בענין ממרני שלא נכתב עליה שום משמעות רק החתימה לחוד נ"ל שאינו גובה בה כלל כיון שהובאה כך לפני ב"ד בפסול דהא יכול לעשות זיוף ולכתוב עליה כפי מה שירצה ואף אם הלוה מאמינו מ"מ לאו כל כמיניה שמא חייב גם לאחרים בממרנות ואין לו לשלם ומפסידם עי"ז כו' עכ"ל. ועיין בת' נו"ב תניינא סי' ס"ה וכו' שכתב עליו לכאורה דבריו תמוהים ואטו מי שחייב כבר לאחרים אינו יכול לחייב עצמו עוד למי שירצה לשעבד גופו ונכסיו אפילו ידענו בודאי שאינו מקבל שום מעות וע"כ כוונתו הוא ודאי שיכול לחייב עצמו כעת אבל בחתימה זו יכול להקדים החיוב ויבא ריעות' לאחרים כי מלוה על פה מוקדמת קודמת למאוחרת לגבות מבני חרי ואפי' מלוה בשטר לדעת המחבר בסימן ק"ד סי"ג אך גם זה אינו דמלוה ע"פ שרוצה לזכות מצד הקדמה צריך לברר בעדים שהיא מוקדם ולא יועיל לו כתב יד הלוה להקדימו דחיישינן לערומי כמבואר בש"ע שם ועיין בש"ך סי' מ"ח סק"ב ועוד דגם אי יהיבנא לט"ז שיכול לבא מזה ריעות' לשאר בעלי חובות רק לענין קדימה וכי בשביל זה יופסל השטר לגמרי והלא אפי' שטר מוקדם גמור להרבה גדולי הפוסקים כשר לגבות מבני חרי ואין הלוה יכול לטעון להד"מ ולא פרעתי וכ"פ המחבר בסי' מ"ג ס"ז ואפי' להרמ"א שם שהביא י"א שפסול לגמרי היינו דשם ודאי הקדימו כדי לגבות בו מזמן ההוא דאל"כ למה הקדים זמנו אבל בנ"ד מאן יימר כו' ואמנם יש לפרש דברי הט"ז (שכתב כן לצירוף טעם הלבוש וכוונתו הוא למ"ש הלבוש דאין דרך העולם להאמין למלוה שטר כזה ולכן נאמן הלוה לומר שממנו נפל ומצאו זה) והסמ"ע דחה דבריו דכשאדם צריך למעות דרכו להאמין למלוה וע"ז בא הט"ז לומר דאף דסברת הסמ"ע טובה שדרך הלוה להאמין למלוה אבל זה הוא מה שנוגע לעצמו אבל לאו כל כמיניה להאמינו במה שחב לאחרים ואף שבשביל זה לא נפסל השטר מ"מ הלוה עכ"פ עושה שלא כהוגן לחוב לאחרים ולכן אין דרך הלוה לעשות מה שעושה איסור לחוב לאחרים ולכך אמרינן שבאמת לא האמינו ומידי הלוה נפל ומצאו זה עכ"ד ע"ש. ועיין עוד בנו"ב שם אודות עשיר א' ששבק חיים ובא סוחר ואמר שהמנוח חייב לו סך מסויים בעד סחורות שלקח ממנו בהקפה והרא' פנקס שלו רשום בו כל מין ומין והמנוח חתום מלמטה רק בין הרשימה ובין החתימה היה ריוח נייר חלק בלי כתב כמו ד' וה' שורות ובתוך המרחק כתוב פרעון מהמנוח סך נ' זהובים ונשאל אם מוציאין מהיורשים ע"פ כתב הזה. השיב הנה אם אביהם היה בחיים היה גם כן מקום לדון אם היה יכול לטעון פרעתי על כתב הזה דלכאורה גם לדעת הפוסקים שא"י לטעון פרעתי על כתב ידו אכתי יש לדון בזה שיש איזה שיטות חלק בין הכתב להחתימה הגם דאין לדמות זה למה שמבואר ובסי' מ"ה ס"ו דאם הרחיקו העדים מהכתב רוחב שני שיטין פסול דשם הטעם שהעדים עשו שלא כהוגן שחתמו שטר שיכול להזדייף אבל בכתב ידו שהוא עצמו הרחיק חתימתו והאמין לבעל השטר מה"ת נפסול אנחנו הכתב הזה. אך באנו בזה למחלוקת הלבוש וסמ"ע וש"ך וט"ז בדין ממר"ם חלק כו' ולדעת הסמ"ע אין כאן ריעות' ואדרבה עדיף יותר והרי הוא כאילו כתוב בו נאמנות שהרי היה יכול לכתוב שם נאמנות וגם לדברי הש"ך אף שפוסל בחתימה חלק מ"מ בזה היה כשר שהרי כתב הטעם שבמה יגבה ומגו להוציא לא אמרינן וזה לא שייך הכא שהרי החוב כבר כתוב בו ואין אנו צריכין לשום מגו אבל לדעת הלבוש אמרינן גם בזה שאין דרך להאמין כזה ומסתמ' נפל ממנו ומצאו זה. אך באמת ז"א דכל זה בכתב יד כתוב בנייר בפ"ע אבל בנדון ששמעון חתום בפנקסו של ראובן לא שייך חשש הלבוש לו' שממנו נפל היאך בא פנקסו של ראובן ליד שמעון והגם דאכתי יש חשש שמא שמעון חתם בנייר בפ"ע ונפל ממנו ומצאו ראובן וכרכו בפנקס דבר זה יש לברר ברושם שבתוך הנייר שעושים האומנים את כל הנייר שבפנקס הכל הוא מן רושם א' אז שוב הוא חשש רחוק יותר מנפילה דיחיד והגם דאכתי יש לחוש שכל הפנקס הוא בערמה ושמעון חתם עצמו בנייר בפ"ע ונאבד ממנו ומצאו ראובן והערים וקנה נייר מרושם כזה ועשה מן הכל פנקס אך גם זה אפשר לברר לחפש בדברים הנכתבים בפנקס ההוא בדפים הקודמים אם יש הוכחה ברורה שנכתבו כבר מזמן רב בודאי אין כאן חשש נפילה שחשש הלבוש וממילא לא שייך ג"כ חשש זיוף שהזכיר הט"ז כו' (עמ"ש לעיל בשמו בכוונת הט"ז) . וכיון דבאופן זה ליכא שום חששא ודאי דאילו אביהם היה בחיים לא היה יכול לטעון פרעתי ולא מבעיא לדעת הפוסקים שא"י לטעון פרעתי נגד כתב ידו אלא אפילו לדעת המחבר שיכול לטעון פרעתי מ"מ בזה א"י לטעון פרעתי לא מבעיא לדעת הסמ"ע חשבינן כאילו כתוב בו נאמנות כיון שיכול לכתוב בו נאמנות וכמ"ש וגם לדעת הלבוש א"י לטעון פרעתי מטעם זה עצמו שהרי הלבוש כתב שיכול לטעון פרעתי במגו דלא לויתי וכיון שבנ"ד אינו נאמן לומר לא לויתי ממילא ליכא מגו ואם כן אינו נאמן לומר פרעתי ואפילו לדעת הש"ך דהטעם לפי שאין אומרים מגו להוציא א"כ לכאורה גם לענין פרעתי אין אומרים מגו שהיה לכתוב בו נאמנות מ"מ נראה דהש"ך ג"כ לא כתב טעמו אלא לצירוף טעמו של הלבוש כו' ומעתה היכא דלא שייך טעם הלבוש כגון בפנקס ועל אופן הבחינה שכתבנו לעיל אז גם טעם הש"ך לא שייך וחשבינן הריוח שיש בין החתימ' להכתב כאילו כ' בו נאמנות וכיון שהוא הימנהו שוב לא מצי לטעון פרעתי אמנם כל זהו אם היה זה בחיים אבל עכשיו שבא לגבות מהיורשים וכבר כתבתי בנ"ב סי' ח' (בטעם הדבר למה לא מהני נאמנות סתם לגבות מיורשים וע' בסי' ע"א סי"ז ובסמ"ע ובה"ט שם) דאמרינן שאף שהוא הימני' היינו שהיה בטוח שלא יעיז לכפור הפרעון שאין החי יכול להכחיש החי ולא חשש למיתה דלא שכיח ולכן לא מהני נאמנות לגבות מיתמי יעו"ש ואף דאם כ' לו נאמנות מפורש אף נגד היתומים ודאי מהני מ"מ כאן אין לו' שיהא חשוב כאילו היה מפורש נאמנות נגד יורשין שהרי באמת אין כאן מפורש שום נאמנות אלא שאנו אומרים כיון שמסרו בידו כך ודאי הימנהו וזה שייך על עצמו אבל על יורשיו אין כאן ראיה שהימנהו והא דמסרו לידו כך היינו משום דלא חשש למיתה וא"כ היה מקום לומר דטענינן ליורשים שפרע אביהם ואמנם מטעם מגו יש להאמינו דאי בעי הוה כ' עליו נאמנות נגד יורשים בפירוש ואמרי' שנאמן במה שטוען שלא נפרע במגו אלא דבזה יש חשש של הש"ך דמגו להיציא לא אמרי' ואעפ"כ נלע"ד דנאמן במגו שהתובע טוען ברי והיורשים טוענים שמא וגבי ברי ושמא אמרינן מגו להוצי' אף היכא דהברי הוא גרוע שיודע שאין שכנגדו מכיר בשקרו והשמ' הוא שמא טוב דלא הוה ליה למידע כמפורש בש"ך ס"ב פ"ב בכללי מגו אות א' וט"ו כו' ובפרט שגוף הדין דמגו להוצי' לא אמרינן אינו מוסכם עס"י פ"ב סי"ב בהגה לכן נלע"ד דאם הפנקס יברר כמו שכתבתי נאמן התובע בשבועה חמורה (לפי דמגו לאפטורי משבועה להרבה פוסקים לא אמרי' וק"ו היכא שהוא להוצי' כו' עיין בס"ס כ"ו שם) שלא נפרע אלא שאף שאנו מדמיין לא נמהר להחליט להוצי' מן היורשים לכן טוב להתאמץ ולמצו' פשר עכ"ד (בשינוי לשון קצת) ע"ש באריכות: ואם כתוב בו נאמנות. עש"ך ס"ק י"ז שכ' עיין בתשובת מהר"א ן' חיים סי' קי"ז שצידד אם כ' בו שיהא לו דין שטר כו' ולפע"ד אין זה מוכרח כו' ע"כ נלפע"ד. ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב והגאון מהר"ג בעה"מ ס' עה"ג כתב בחידושיו על ח"מ דהעיקר דא"נ לומר פרעתי דבמה שכתב שיהיה לו דין שטר היינו דכמו דבשטר א"נ לו' פרעתי כך לא יהיה נאמן ע"ז הכת"י לטעון פרעתי ע"ש: שהוא פרוע. עבה"ט מ"ש ואפי' כתוב בשטר נאמנות סתם כו' עד והט"ז מפקפק בזה. ועיין בנה"מ שכ' דהעיקר כהט"ז דאפי' בנאמנות סתם גובה מיורשים וכן להנך דס"ל דאינו נאמן לטעון פרעתי בכת"י גובה גם כן מיורשים ע"ש ועיין בתשובת נו"ב סי' ח' מבואר שאין דעתו כן ע"ש אולם בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ו' תמה על הנו"ב שם וכתב דודאי להנך פוסקים כת"י דין שטר בלא באחריות יש לו וכמ"ש הרא"ש פ"ב דכתובות ובודאי שגובה גם מיתומים והעיקר כמ"ש הנו"ב שם מתחלה דהרמ"א שלא הגיה כאן כלום סמך עצמו אדלעיל ס"ב שהביא דברי הי"א שיש לו דין שטר לענין טענת פרעתי וגם כתב שהוא לפי ראות עיני הדיין אבל במקום שהוא א"נ לומר פרעתי לא טענינן ליתמי כו' והאריך בזה ע"ש: הואיל ומודים עבה"ט מ"ש ומ"מ קשה לי כו' עד כתבתי ישוב לזה וכן תירץ בתשובת נו"ב סי' ח' ע"ש בתוספת ביאור: