סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת גירושין בין בני זוג אזרחי ארה"ב כאשר האישה עשתה עליה לארץ, וסמכות נגררת למתן צו עיכוב יציאה כנגד עדים אזרחי חו"ל

א. החלטה זו מתייחסת הן לתיק הנוכחי שמספרו 1569294/2 שנפתח על ידי י', והן לתיק 1384360/7 שנפתח על ידי א'. התובעת א', להלן "התובעת" או "המשיבה", תבעה את בעלה ל', להלן "הנתבע", לתת לה ג"פ כדמו"י. בהחלטה מיום ד' סיון תשפ"ה (31/05/2025) נכתב: "מקום מגורי הצדדים בארה"ב, ובכתב התביעה נכתב שהצדדים גרים בנפרד מחודש תמוז תשע"ח, קרוב לשבע שנים. בשנת תש"פ האשה הגישה תביעת גירושין לבית דין רבני פרטי בארה"ב, 'בד"ץ בית אהרן', ולאחר שהתקיימו דיונים בהשתתפות שני הצדדים ביום כ"ב כסלו תשפ"ה ניתן פסק דין הקובע שהאשה אינה חייבת לחזור לשלום בית, ועל הבעל לגרש את אשתו בג"פ כדמו"י, ולאחר שהאיש סירב לבצע את פסה"ד ולתת גט פיטורין לאשה, ביום ז' שבט תשפ"ב קבע בית הדין שהאיש אינו ציית דינא, ופנה לכל מי שיכול לסייע לאישה להיחלץ מעגינותה שיסייע לה. בהמשך התביעה הועברה גם אל בית דין רבני פרטי נוסף בארה"ב, בשם 'התאחדות הרבנים', שעליו לתת גט לאשתו. בנסיבות המתוארות, מאחר ועפ"י ההלכה התקיים דיון בבית דין שהוסמך לדון בין הצדדים, והבעל לא ציית להוראת בית הדין, ובית הדין ביקש מכל היכול סייע לעשות את הניתן להביאו למתן הגט, על כן מכאן סמכות בית הדין זה עפ"י ההלכה". עד כאן מההחלטה הנזכרת. עפ"י החלטה מיום ד' חשון תשפ"ו (26/10/2025) ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ ביחס לאבי הנתבע, א', והתקיים דיון בבקשתו להורות על ביטול הצו. וכן ביום י"ד כסלו תשפ"ו (04/12/2025) ניתן צו לעיכוב יציאה מהארץ ביחס לאחי הבעל, י' האב והאח, להלן: "המבקשים". התובעת, באמצעות ב"כ, טוענת שיש לעכב את אבי הנתבע, ואת אחי הנתבע הנזכרים, ולדון בטענתה לפיה שניהם עומדים מאחרי סרבנות בעלה לתת לה גט כמתחייב, ותומכים בו, והציגה אסמכתאות התומכות בטענה זו. מנגד אבי הנתבע ואחיו, שוללים טענה זו, ומבקשים להורות על ביטול הצו שניתן. ב.עלתה טענה מקדמית מצד המבקשים, השוללת את סמכות בית הדין לדון בתביעת הגירושין, ובסעדים שהתבקשו לרבות בצווי עיכוב היציאה מהארץ שניתנו ביחס למבקשים, ולהלן החלטה בשאלת הסמכות לאור המסד העובדתי דלעיל, הרי שבית הדין מוסמך במקרה זה לדון בתביעת האשה מכח סעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, לפיו: "לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה… התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל". זאת מאחר שאין חולק כי מדובר בבני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, וכי אין חולק גם כי התובעת, נכון להיום הינה אזרחית ישראלית, ובדיון מיום י"ב חשון תשפ"ו (03/11/2025) התובעת השתתפה בדיון, ונוכחנו מכנות רצונה לגור בארץ. וכן בכתבי הטענות הוצגו נתונים אודות השתלבותה במקומות עבודה בארץ אלא שלטענתה מי מבני משפחת הנתבע, סיכלו את עבודתה. כעת התובעת גרה בארץ עם בת הצדדים שהיא בגיל שבע וחצי, ואמנם עלתה טענה שקיימת בעיה משפטית בנידון, אך אין בפנינו אסמכתאות מהחלטות שיפוטיות המורות על חזרת התובעת והבת לארה"ב. על כן בהתאם למכלול הנתונים שהוצגו בפנינו, לרבות התרשמות בלתי אמצעית מהתובעת, אנו קובעים כי הוצגו בפנינו ראיות מספיקות לכך שכיום מקום מושבה של התובעת, דהיינו 'המקום שבו נמצא מרכז חייה או מקום מגוריה הרגיל' (בהתאם להוראות ס"ק (ו)) – הינם בישראל. לפי התרשמותנו לאור הממצאים שהוצגו בפנינו, כאמור, מדובר בהעתקת מקום מגוריה של התובעת והשתקעותה בישראל מכאן והלאה, אף לאחר שתקבל מוקדם ככל האפשר, כך אנחנו מקווים, את גיטה, ואין זה משנה לעניין זה מה היה המניע להשתקעותה בישראל, ואף אם הדבר נעשה בעיקר או אפילו אך ורק מתוך רצונה הכן להשתחרר מכבלי עגינותה. אלא שהמבקשים מעלים בעניין זה טענה (בפסקה 29 לסיכומיהם), כי "הוראות החוק בעניין, קובעות ללא כל ספק שבחינת קיומם של תנאי הסף לרכישת סמכות בינלאומית, חייבת להיערך ביחס למועד הגשת התביעה דווקא, ולא ניתן לייצר באופן מלאכותי את קיומם של תנאי הסף – במועד כלשהו שלאחר הגשת התביעה". על כך נשיב, אמנם אכן נקבע בפסיקה כי כעיקרון המועד להתגבשות התנאים לסמכות בית הדין הוא במועד הגשת התביעה. אך כלל זה, והמקורות שהביא לעניין זה ב"כ המבקשים, נאמרו בהקשר לקביעה שבמידה ונרכשה הסמכות במועד הגשת התביעה, הרי שמאותה העת, אף אם ישנה התובע בהמשך את מצבו באופן שיגרע מתנאים אלה או שתוגש תביעה מקבילה לבית המשפט, הרי שדי בכך שבמועד הגשת התביעה התגבשו כל התנאים הנדרשים על פי חוק לרכישת סמכות בית הדין בנדון, כדי שסמכות זו תמשיך להתקיים בבית הדין גם בשינוי נסיבות מצבו של התובע או הגשת תביעה מאוחרת בבית המשפט. כך נכתב בבג"ץ 159/63מ' אילון נ' הרב ש' ב' ורנר ואח', פ"ד י"ז(1) 2339 (1963) (ההדגשות אינן במקור) כי "סמכות בית-הדין נקבעת לפי מועד הגשת התביעהומאומה לא נגרע ממנה על-ידי כך שהנתבע משנה את מצבו את מעמדו אחרי מועד זה בכוונה לשלול את הסמכות". וכך נכתב גם ב-ע"א 184/75שרה דויטש, ו-4 אח' נ' שמואל דויטש, פ"מ כט(2) 525 (1975): "משהגיש הבעל את תביעתו לגירושין ולהחזקת הילדים לבית-הדין הרבני לפני שהאשה הגישה את תביעתה לבית-המשפט, הרי לפי העקרון הידוע, שסמכות השיפוט מתגבשת בעת הגשת התביעה [… ] מוסמך בית-הדין הרבני לברר את התביעה להחזקת הילדים כענין הכרוך בתביעת הגירושין של הבעל". וכך גם קבע מ"מ הנשיא, כתוארו אז, השופט לנדוי (בג"ץ 297/77חן נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד לא(3) 679 (1977), עמ' 689, ההדגשות אינן במקור): "למועד שבו צריכים הצדדים למלא אחרי התנאים הנ"ל. לדעתי המועד הנכון לענין זה הוא היום שבו נתבקש בית-הדין לפעול לשם גירושי הצדדים [… ] שמשהוגשה בקשת גירושין לבית-הדין שהיה, בעת שהוגשה, מוסמך לדון בה לעיצומה,אין עוד לשלול סמכות זו ממנו על-ידי פעולה מאוחרת יותר". אלא שלכלל זה, לפיו התביעה וסמכותה מתגבשת במועד הגשת התביעה ישנם בדין חריגים ויצאי דופן, זאת כפי שקבע בית המשפט העליון, בפסק הדין שהביא ב"כ המבקשים עצמו, ב-בר"ע 13/66פלונית (קטינה), באמצעות נ' נגד פלוני, פ"ד כ(2) 512 (1966), תוך שדאג 'משום מה' להשמיט את הסיפא של אותה פסקה המשנה את תמונת האמור בה והחשובה לענייננו (ההדגשות אינן במקור): "כל תביעה מתגבשת ולובשת את צורתה הסופית בעת הגשתה,אלא אם כן תוקנה לאחר מכן עקב בקשה מיוחדת". האם אפשרות זו של הצטברות התנאים הנדרשים לסמכות בית הדין גם לאחר מועד הגשת התביעה נכונים ביחס לסעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)? התשובה לכך לעמדתנו היא חיובית, וזאת הן מכוח לשון הסעיף והן מכוח תכליתו ומטרתו. ביחס ללשון הסעיף– הרי שהמחוקק, כאשר רצה לקבוע בסעיף זה את התנאים אשר התקיימותם נדרשת להתקיים דווקא ואך ורק במועד הגשת התביעה, הוא ידע לכתוב זאת בלשון ברורה ומפורשת. זאת, כפי שעשה בסעיף קטן (ד) בקובעו: לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה אם התובע הוא אזרח ישראליהנמצא בישראלבמועד הגשת התביעה,ובמועד זהבמקום מושבם האחרון של בני הזוג, לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין. (וראו לעניין זה דבריו של השופט, כתוארו אז, הנדל בבג"ץ 5387/13פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה(2014), פסקה 9 לחו"ד). כך גם ידע המחוקק לקבוע ולהבהיר מפורשות כי התנאי לסמכות בית הדין לפי ס"ק (א)(6) כאשר "התובע הוא אזרח ישראלי והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת התביעה", הינו דווקא ואך ורק כאשר מגורים אלה התרחשו דווקא בתקופה המוגבלת ל"שנתייםשקדמו למועד הגשת התביעה". כך גם ביחס לסעיף 4ב1 לחוק, אשר אף הוא עוסק רק בסמכות בית הדין לדון בתביעת הגירושין ולא בכרוך לה, כדי לתתו תשועה ומזור למקרי עגינות מחוץ לישראל, ידע המחוקק בס"ק (ג)(1) לחוק להבהיר את דבריו ולכתוב במפורש כי לשם רכישת הסמכות לפי סעיף זה התנאי הוא ש"כתב התביעה הומצא לנתבע בישראל או שהנתבע נמצא בישראלבמועד הגשת התביעה, ובלבד שכתב התביעה הומצא לו כדין". לכן, כאשר המחוקק שתק ולא דרש שהתקיימות שאר התנאים שבסעיף 4א(א) יהיה דווקא ואך ורק "במועד הגשת התביעה", הרי שבכוונת מכון לא דרש זאת המחוקק. לכן תנאים אלה להתגבשות סמכות בית הדין לפי סעיף ייחודי זה, אין הכרח שיתקיימו דווקא ברגע הגשת התביעה, והחוסר שבקיומם יוכל להתרפא בהמשך אף לאחר הגשת התביעה. זאת כפי שבסעיף 4ב1, אשר כאמור דומה לעניינו של סעיף 4א, התנאי לסמכות בית הדין שבראש ס"ק (ג)(1) הוא ש"כתב התביעה הומצא לנתבע בישראל" – אינו נדרש להיעשות דווקא במועד הגשת התביעה אלא יכול להתבצע גם לאחר מכן (וראו לעניין זה בג"ץ 56983-09-24פלוני נ' פלונית(28.10.2025)). כך גם ביחס לתכלית הסעיף ומטרתו– הרי שסעיף 4א תוקן כדי להביא מזור לבעיית העגינות כאשר אחד מהצדדים להליך או שניהם אינם גרים בישראל, והסמכות לדון בעניינם אינה יכולה לחול לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). וכך כתב בית המשפט לאחרונה, בדעת הרוב, בבג"ץ 7638/22פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים(10.12.2025): סעיף 4א מרחיב עד מאוד את המקרים שבהם קמה סמכות לבית הדין הרבני בתביעות לגירושין, גם למצבים שבהם לצדדים יש זיקה רופפת לישראל, ומטרתו הייתה, בין היתר, למנוע מצבים של עגינות (ראו: ד"כ 27.7.2005, 224;עניין פתח-תקווה, פסקה 6; בג"ץ 8121/11פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה ט"ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (24.1.2012)). [… ] בדרך זו, ניתנת לבית הדין הרבני סמכות לדון בענייני גירושין בקשת רחבה של מקרים, מבלי שקמה לו, בעקבות זאת, סמכות לדון גם בעניינים הכרוכים לתביעת הגירושין. כך בא על פתרונו הקושי שיכול להיווצר במישור כללי המשפט הבינלאומי הפרטי (ובפרט בנוגע להליכים משפטיים המתנהלים במדינות זרות), עקב הרחבת פרשנות התנאים להקניית סמכות לפי סעיף 1 לחוק, שנעשתה, כאמור, על מנת למנוע מצבים של עגינות. כך כתב השופט, התוארו אז, חשין בבג"ץ 1480/01חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה (5) 214 (2001) ביחס לדוקטרינת הנוכחות הקונסטרוקטיבית: דוקטרינת הזיקה אמנם יוצרת קשיים – לעתים יהיו אלה קשיים לא מעטים – ואולם נועדה היא למנוע רעה גדולה מרעת הקשיים [… ] החלופה אינה ראויה כי עלולה היא להביא רעה גדולה בכנפיה. כך, למשל, לאישה שאישה זנחה והותירה עגונה, או להפך. בייחוד ניתן דעתנו על כך שיהודים שנישאו זה לזה, רק בית דין יהודי דתי יכול שיתיר את נישואיהם. בית דין רבני בישראל, בית דין זמין הוא למבקשיו. לא כן הוא בית דין דתי יהודי בכל מקום אחר. עוצמתה של הזיקה בין בעלי הדין לבין ישראל – זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית הדין הרבני – תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך – הדוחק לעתים – לעזור למי שנותר ומושיע אין לו. ובדומה לכך כתב בית המשפט בבג"ץ 2170/23פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב(2023), פסקה 12: תכליתה של הקניית הסמכות לבית הדין הרבני לדון לפי סעיף 4ב1 לחוק בתי דין רבניים היא לשחרר נשים מעגינותן [… ] מדברי ההסבר לתיקון מספר 4 ולתיקון מספר 5 עולה כי חוק בתי דין רבניים תוקן על רקע הקושי בפניו עומדות נשים יהודיות ברחבי העולם שנישאו לפי דין תורה ואשר הגברים להן נישאו נמנעים מלתת להן גט [… ] הגם שבתי דין רבניים במקומות אחרים בעולם מוסמכים מבחינה הלכתית להורות על גירושים דתיים, הם נעדרים בדרך כלל סמכות לכפות על בעלי הדין להופיע בפניהם או לציית לפסקי דינם. אם לא תהיה אפשרות לפנות לבית הדין הרבני בישראל (כאשר תנאי סעיף 1 או 4א לחוק אינם מתקיימים), עלולות אותן נשים להיוותר בלא אפשרות לכפות על בני זוגן לתת להן גט באופן שיותיר אותן עגונות על כל הכרוך בכך. כדי לפתור בעיה זו ביקש המחוקק להרחיב את סמכותם של בתי דין רבניים ביחס ליהודים בעולם על-ידי הוספת סעיף 4ב1. הדברים נכונים, שרירים וקיימים גם ביחס לתנאים שבסעיף 4א(א), אשר בא לסייע במקרי עגינות מחוץ לישראל, בעיקר לנשים עגונות, אשר אין להם מושיע. פרשנות מצמצמת ודווקנית אשר תדרוש כי התנאים המנויים בסעיפי המשנה השונים יתקיימו יחד כולם במועד הגשת התביעה ואך ורק אז, ולא יוכלו להתגבש לאחר מכן, חוטאת למטרתו ותכליתו של תיקון החוק. נכונים לענייננו דבריו של בית המשפט בבג"ץ 2170/23 דלעיל, בכותבו (בפסקה 13): הפרשנות של הוראות החוק צריכה אפוא להביא בחשבון כי שלילת סמכות בית הדין הרבני בישראל להכריע בגירושיהם של בני זוג במקרים בהם לאישה לא עומדת אפשרות אחרת לכפות גירושין על הבעל, עלולה לגזור על האישה עגינות. בהתאם לכך, וכפי שנקבע זה מכבר בפסיקה, יש לנקוט בפרשנות מרחיבה לסמכות בית הדין הרבני בישראל לדון בגירושין של בני זוג יהודים שנשאו בדין תורה, ולהכיר בסמכותם כאשר האישה אינה יכולה לקבל תרופה יעילה והולמת בבית הדין הדתי של מדינת אחרת. כל זאת כמובן בגדרי לשון החוק, הסבירות והשכל הישר (ראו למשל: עניין פלוני, פסקה 16; בג"ץ 8121/11 פסקה ט"ז). לכן, לאור לשונו של החוק ותכליתו, הרי שאף אם התנאים לסמכות בית הדין לפי סעיף 4א(א)(5) לא התקיימו והתגבשו במועד הגשת תביעת הגירושין אלא לאחריו, הרי שיש בכך כדי להקנות לבית הדין את הסמכות לדון בגירושין הצדדים לפי סעיף זה. ביחס לטענות המבקשים כי כתב התביעה לא הומצא כדין לנתבע, בהתאם להוראות סעיף 4ב(1) לחוק, לפיו: "הוגשה לבית דין רבני תביעה לפי סעיף 4א כנגד נתבע שמקום מושבו אינו בישראל, וקבע בית הדין כי התקיימו תנאי הסמכות שלפי אותו סעיף [… ] בית הדין יהיה רשאי לפסוק בתביעה רק לאחר שכתב התביעה הומצא לנתבע בצירוף הזמנה והעתק מאושר של ההחלטה בענין סמכותו של בית הדין". הרי שגם כאן, כפי שכתבנו לעיל, נוכח לשון החוק ותכליתו, אין הכרח שכתב התביעה יומצא לנתבע רק לאחר קביעה "בהחלטה מנומקת כי התקיימו תנאי הסמכות שבסעיף 4א" (כפי שדרש ב"כ המבקשים בפסקה 90 לסיכומיו), תנאי שכלל אינו מופיע ולו ברמז בחוק, ואין צורך שתיעשה דווקא עם מסמך מתורגם נוטריונית, והחלטת בית הדין להיתר המצאה מחוץ לישראל יכולה להיעשות גם עתה, בדיעבד, לאחר שהתביעה הומצאה לאיש. לכל זאת יש להוסיף, כי מעבר לנדרש, כפי שכתב גם ב"כ האישה בסיכומיו, האישה הגישה בשנית תביעת גירושין לבית הדין ביום י"ט חשון תשפ"ו (10.11.2025), אחר שהתאזרחה בישראל וקבעה את מגוריה בה. הרי בכל מקרה, בין כך ובין כך, התקיימו תנאי הסמכות לדון בתביעת הגירושין שהגישה התובעת בבית הדין בישראל. ג. ביחס לטענת המבקשים כי בית הדין משולל סמכות להוציא כנגדם צו איסור יציאה מהארץ, זאת מהטעם שבמסגרת הוראות סעיף 7ב לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956, סמכות בית הדין לתת צו איסור יציאה מהארץ נאמרה רק ביחס לנתבע, הרי שגם טענה זו יש לדחותה. בית הדין מוסמך להוציא צווי איסור יציאה מהארץ כנגד עדים הנצרכים ונדרשים לצורך ניהול ההליך, וכדי למנוע את סיכולו, הן מכוח סמכותו הטבועה והן מכוח הוראות החוק. לאור כל האמור אין אנו נדרשים להיכנס לשאלת סמכותו של בית הדין גם מכוח סעיף 4ב1 לחוק ואין אנו רואים מקום לקבוע בדבר מסמרות לכאן ולכאן, מאחר שלעמדתנו כאמור לבית הדין ממילא קנויה הסמכות במקרה זה לדון בתביעת האישה מכוח סעיף 4א(א)(5) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). מכוח סמכותו הטבועה– כפי שקבע בית המשפט בבג"ץ 3914/92לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491 (1994): בית הדין הרבני הוא ערכאה שיפוטית שהוקמה מכוח דבר חקיקה. "בתי הדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, אשר העניק להם סמכות זו" (השופט אלון בבג"צ 323/81 (המ' 533/81) וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים [25], בעמ' 738). כמו לכל ערכאת שיפוט, גם לה נתונות סמכויות טבועות להסדרת סדרי הדין. בהפעלתן של סמכויות טבועות אלה מוטלות על בית הדין הרבני כל אותן מגבלות המוטלות על כל ערכאת שיפוט המפעילה סמכויות טבועות. [… ] עיכוב יציאה מהארץ, כסעד ארעי או כסעד ביניים דיוני, יכול להינתן רק כאמצעי דיוני הבא לסייע לצד "במימוש הסעד שהדין המהותי נותן בידו" [… ] כנגד הזכות החוקתית של כל אדם לצאת מהמדינה עומד האינטרס של בעל דין להגשמת הדין המהותי [… ] קיומם של הליכי משפט סדירים להבטחת הזכויות המהותיות הוא אינטרס לגיטימי ראוי להגנה של כל צד במשפט. זהו גם אינטרס ציבורי שהליכי השיפוט יהיו יעילים, שתביעות לא תשובשנה, ושפסקי-דין יקוימו. העמדת צד למשפט בפני "שוקת שבורה" בשל יציאתו של הצד האחר מהארץ פוגעת הן באינטרס האישי של הצד הנפגע והן באינטרס הציבורי בקיומם של הליכים שיפוטיים ראויים. הדברים נכונים הן ביחס להוצאת צו עיכוב יציאה כנגד הנתבע והן ביחס להוצאת צו איסור יציאה כנגד עדים הנדרשים לניהולו של ההליך ואשר התחמקותם להגעה לדיון עלולה לפגוע בהליך הדיוני אשר עשויה להעמיד את התובעת "בפני 'שוקת שבורה' בשל יציאתו של הצד האחר מהארץ [ה]פוגעת הן באינטרס האישי של הצד הנפגע והן באינטרס הציבורי בקיומם של הליכים שיפוטיים ראויים". אשר על כן בית הדין הרבני מוסמך להוציא צו האוסר על יציאתו מהארץ של עד נדרש, וזאת "כאמצעי דיוני הבא לסייע לצד במימוש הסעד שהדין המהותי נותן בידו", והוא בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) הקובע כי: "בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאילהזמיןכל אדםלבוא לפניו כדי להעידאו להגיש מסמך שברשותו, והכל במידה הדרושה לבירור הענין". ד.ומכוח הוראות החוק– בהתאם להוראת סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, הקובע כי "הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו – משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת". אשר על כן, כאשר המחוקק הקנה לבית הדין הרבני את הסמכות "להזמין כל אדם לבוא" להעיד בעניין ההליכים הנדונים בפניו, ואף אפשר לו להוציא כנגדו 'צו הבאה', לפי סעיף 4 לחוק דלעיל, ו"ליתן צו מעצר לשם כפיית התייצבותו של המוזמן" וכן ליתן כנגדו קנסות עונשיים בעניין עדותו, כהוראת הסיפא שבסעיף 4 וסעיף 5 בחוק דלעיל, ברור כי בית הדין יהיה רשאי ומוסמך גם, כסמכות עזר, להורות 'במידה ובאופן המתקבל על הדעת', על איסור יציאתם מן הארץ של העדים הנדרשים להליך. ה. לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הוא מוסמך לדון בתביעת האשה לגירושין כנגד האיש, ובמסגרת זו בית הדין גם מוסמך להורות על הזמנת המבקשים להעיד בעניין, ולהוציא כנגדם צווי איסור יציאה מהארץ, ובמידת הצורך אם אלו לא יופיעו בהתאם להזמנתם, אף להוציא כנגדם צווי הבאה. ו. בדיון הקרוב יישמעו הטענות לגופן ביחס לתביעת הגירושין, והנתבע נדרש להתייצב לדיון או לשלוח ב"כ מטעמו, וכן יתבררו הבקשות שהוצגו ביחס לאבי הנתבע ולאחיו. ז. בית הדין מאשר להנהלת בתי הדין לפרסם החלטה זו לאחר השמטת הפרטים המזהים של הצדדים. ניתן ביום ח' בטבת התשפ"ו (28/12/2025). הרב אוריאל לביא – אב"ד הרב חיים ו' וידאל הרב שלמה צרור