מגיד משנה גירושין 11

אין נושאין את הקטנה והנושא קטנה יתומה וכו'. כבר נתבאר פרק שלישי מהלכות אישות שמצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו קטנה. ובכתובות פ' אע״פ (כתובות דף נ"ז:) אמרו אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה: ,והנושא את היתומה. כבר נתבאר זה פרק רביעי מהלכות אישות: ,וכן קטנה שהשיאה וכו'. גם זה נזכר שם ומבואר בגמרא בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ד): החרשת אע"פ שנשואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה וכו'. מבואר ביבמות פרק חרש (דף קי"ב:) דשאלו מאי שנא קטנה דממאנת ומאי שנא חרשת דלא ממאנה ותירצו דאם כן מימנעי ולא נסבי לה: ממאנת היא הקטנה. במשנה ביבמות פרק ב״ש (יבמות דף ק"ז) נתבארו כל אלו וכדעת ב״ה: ,וקטנה שלא מיאנה וכו'. שם (ק"ח) ברייתא ופסק הלכה בגמרא: עד מתי הבת. זה מתבאר בהרבה מקומות וכן העלו בהלכות פרק ב"ש שכל זמן שהגדילה שוב אינה ממאנת וכן הסכימו האחרונים ז"ל. ומ"ש רבינו עד שיודע שהיא אילונית כבר נתבאר פ"ב מהלכות אישות ענינו. ופי' אע"פ שיש לה י"ב שנה ויום אחד אינה גדולה עד שתביא שתי שערות כנזכר שם דתרתי בעיא לגדלות סימנים ושנים ואילונית אינה מביאה סימנים: ,בד"א שלא בא עליה. פי' בד"א שהיא ממאנת עד שתגדיל כלומר עד שיהו לה סימנים ושנים בשלא בא עליה אחר הגעת השנים דליכא חששא דאורייתא וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים אע"פ שיש לה שנים ממאנת והולכת אבל אם בא עליה אחר הגעת השנים אע"פ שלא נודע אם הביאה סימנים אינה ממאנת דכיון שהביאה כשנבעלה הויא לה מקודשת דאורייתא דאמרינן דבעל לשם קידושין ובאיסורא דאורייתא אמרי' חזקה הביאה כדי להחמיר בשל תורה אבל כשלא נבעלה אחר הגעת השנים דדין תורה ממאנת אפילו אם הביאה סימנים אין אומרין הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור ובודקין אותה. וכל זה מבואר בהלכות בארוכה מהכרח השמועות: הרי שנבדקה. במס' נדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) ונזכר בהלכות בפרק בית שמאי אמר רב דימי הלכתא חוששין שמא נשרו. והעלו בהלכות מהכרח השמועות דהיכא דלא בא עליה לאחר זמן דהוו להו נישואין דרבנן לא חיישינן שמא נשרו דלא אמרו אלא היכא דבעל לאחר זמן דאם איתא דהוו לה סימנין הויא לה מקודשת גמורה אבל כשלא בעל דאפי' הוו לה סימנין מדאורייתא היתה ממאנת אלא דרבנן תקון דלא תימא מספיקא לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנין אלא בודקין אותה ואם לא הביאה סימנים הרי זו ממאנת. וזהו דעת רבינו וכן הסכימו האחרונים ז״ל וממה שאמרו חוששין שמא נשרו דן אותה רבינו כספק מקודשת מן התורה: קטנה שלא מיאנה והגדילה. פ' הגדילה שיש לה שתים עשרה שנים וסימנים כמו שכתבתי למעלה ופשוט הוא ודין זה מבואר בהלכות פרק ב"ש בארוכה וכן הסכימו האחרונים ז"ל: ,לפיכך אם עמדה שם. מבואר בהלכות בארוכה: אי זו היא קטנה. כבר ביארתי בפ"ד מהל' אישות מאין לו לרבינו זה ושם כתבתי שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל. ויש בהשגות בזה שיטה אחרת ושיטת רבינו עיקר: ,וכל מי שהשיאה אחיה. שם במשנה (יבמות ק"ז:) ובירושלמי אי זו היא לדעתה עבדין לה גינון ומלבשין לה קוזמידין ומדכרין לה גבר (אי זו היא שלא לדעתה עבדי לה גינון ומלבשין לה קוזמידין ולא מדכרין לה גבר) ע"כ. וכתבו הרשב"א ז"ל: כיצד ממאנת. פסק הלכה בגמ' שהמיאון די בפני שנים ויש מי שכתב דלכתחלה בעי שלשה ואין כן דעת רש"י ז"ל ודעת רבינו ועיקר. והדברים שהיא אומרת שם מבואר הכל בברייתא: השנים שממאנת הקטנה וכו'. שם בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא לאתנסבא ליה כיון דחזו דנפיש דבורא אמרי אתי לאחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא ע"כ. ופירוש דילמא אתי לאחלופי בגיטא ויבאו לאסור קרובות: השנים שממאנת בפניהן. מחלוקת אמוראי פרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ו) ופסקו בהלכות כרבא דהוא בתרא דאמר אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אף על פי שאין מכירין וכותבים גט מיאון אף על פי שאין מכירין דלא חיישינן לבית דין טועין. וכתב רבינו שיהיו מכירים אותה ואת בעלה אבל הרשב״א ז״ל כתב אלא אם כן מכירין את האשה אבל אף על פי שאין מכירין הבעל ודאי ממאנין דמאי איכפת לן בבעל אפי' אין זה בעלה הרי יכולה למאן שלא בפניו ומה לה לשקר שלא בפניו תמאן עכשיו בכל מקום שהוא אלא ההקפדה בהכרת האשה דלמא מסקא שמה כשם אותה קטנה עכ״ל. ומסתברא לי דשמא יש לחוש דילמא איכא קטנה ששמה כשמה ואיהי מסקא שם בעלה כשם בעלה של אותה קטנה ואף על גב דלשני יוסף בן שמעון לא חיישינן אלא אם כן הוחזקו ה״מ בגברי גדולים דשמא נפיק להו ואם איתא דהוו קלא אית להו אבל בנשים וכ״ש קטנות איכא למיחש אבל לשם בעלה כשם בעלה ושמה כשמה לכולי האי לא חיישינן. ומכירין שהזכירו במיאון משמע דומיא דמכירין בחליצה מה בחליצה צריך שיכירו שניהם אף במיאון כן כנ״ל לדעתו ז״ל: ,כבר נהגו כל ישראל. הנוסח שהזכיר רבינו ברור הוא שהוא מועיל. וראיתי בעטור שהוא מוסיף ויהיבנא לה רשות למיהך להתנסבא לכל גבר דחצבי ואינש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם ע"כ. ונוסח רבינו עיקר לפי שלשון זה הוא בגט ואתי לאיחלופי דהשתא בנפיש דבורא אמרו בגמרא דאתי לאחלופי כ"ש לכתוב בו לשונות הגט: המגרש את וכו'. ביבמות פ"ק (דף י"א:) מחלוקת בגמ' בשנתארסה לשני ופסק כחכמים והכל מבואר בהלכות: ובכלל לאו זה. שם וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה פי' בין מן הנשואין בין מן האירוסין אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ופירשו שם מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי לה נסתרה לישנא מעליא נקט והקשו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה ונסתרה והיא נטמאה ותירצו למיקם עלה בלאו. ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה ודאי אין בה לאו אע"פ שנסתרה אחר קינוי. ומ"ש במס' סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זנתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק, זהו דעתו. אבל הרשב"א כתב כאן ביבמות ומיהו אפילו סוטה ספק קאי עליה בלאו דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וטעמא דמילתא משום דאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ודעת רבינו שאע"פ שאסורה מספק אינו עובר עליה בלאו גמור. וענין קינוי וסתירה נתבאר בהלכות סוטה: חרש שגירש. בירושלמי פרק חרש ר' אלעזר שאל לרבי יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה א"ל אפילו אשם תלוי אין בה רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אלעזר (אמר) אפי' אשם תלוי אין בה מכיון דאת אמר אפי' אשם תלוי אין בה בא אחר וקדשה תפשו בה קידושין גירשה מותרת לינשא לראשון הדא היא דתני ר' חייא אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל וכו' אשתו של פקח שגירשה (הפקח) והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה. כך מצאתי הנוסחא אבל רבינו היתה נוסחתו איני קורא עליה וכ"נ עיקר וזה שאמרו גירש מותרת לינשא לראשון. והטעם לחלק בין רישא לסיפא מפני שחכמים שתיקנו נישואין לחרש לא יפו כחו מן הפקח שהפקח שגירש אשתו ונשאת לכיוצא בו אסור להחזירה והחרש (לא) יהא מותר ומ"מ לא תקנו לו נישואין להורעת כחו של פקח אחר שכיון שאין נשואיו כלום מן התורה לא החמירו על הפקח הראשון. ויש גם כן סעד קצת לנוסחא זו ממה שאמרו שם באשתו של חרש שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש או לפקח ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה אשתו של פקח וכו' אמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש ואח"כ בא פקח הוינן סברין מימר יוציא חרש ויקיים הפקח. ואמרו עוד היא באילין קנסיא ומשמע שהיו סבורין שהטעם הוא מפני שאמרו גירש זה ונשא זה הילכך כשהבעל הראשון הוא פקח אין לחוש שאפילו יאמרו מותרת לחזור לו ואחר כך העלו שכיון דקנסא הוא בכל גוונא קנסינן ליה ומלבד הנוסחא הזאת מוכרחת ממה שאמרו גירש מותרת לראשון. ובהשגות א"א אני לא מצאתי כן בירושלמי כו'. וכבר הוכחתי דעת רבינו: הממאנת באיש. פ' ב"ש אומר משנה מפורשת: ,ואם נשאת לאחר. משנה שם הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה וכו' ואמרינן בגמרא דאע"פ שאם נתן לה גט ונשאת לאחר אסורה לחזור כשהחזירה הוא תחלה ואח"כ מיאנה אתי מיאון דידיה ומבטל גיטא קמא. ודעת רבינו שהוא הדין שמותרת לקרוביו שכל שמיאנה בו אחר הגט ה"ל כאילו לא נתגרשה ממנו כלל וכן מוכרח בגמרא שם דהא איכא התם מאן דסבר דאיכא גוונא שאסורה לחזור לו ומותרת לקרוביו וא"כ זו לכ"ע ודאי כל היכא דמותרת לחזור לו מותרת לקרוביו וכן משמע שם וה"ה הוא לקרובותיה. וזהו שכתב רבינו הרי זו כמי שלא נתגרשה מעולם בגט: ,אבל המגרש את הקטנה. משנה שם נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו ואם מיאנה באחר איכא פלוגתא בגמרא דאיכא מאן דאמר אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה ומותרת לראשון ופסקו בהלכות כרב דאסר: ,וכן אסורה. שם שני לשונות לישנא קמא מודה רב שמותרת לאחיו של זה שנאסרה עליו ואיכא דאמרי כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו ופסקו בהלכות כלישנא בתרא וכדעת רבינו: הממאנת ביבם אסורה לאביו. כבר הוזכר בראש הפרק שהיא ממאנת ביבם ופסקו בהלכות כעולא (יבמות ק"ז) דאמר ממאנת למאמרו ולזיקתו מאי טעמא נישואין קמאי קא עקרה ואמרו שם דאפילו לעולא דמיאנה ביבם אסורה לאביו מפני שבשעת נפילתו נראית ככלתו ונחלקו שם אם מיאנה באחד מן היבמין אם מותרת לאחר והעלו בהלכות כדברי האומר מיאנה בזה מותרת לזה ומשם למד רבינו דהוא הדין לשאר הקרובים. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל חלוקים עליו בזה ואמרו דכי היכי דאסורה לאב הכי נמי אסורה לקרובים אחרים לפי שנראית בשעת מיתה כאשת קרובים אבל גבי אחים אע"פ שהיא אשת המת הרי היא מותרת לכולם משום מצות יבום הלכך כי עקרה זיקא דחד מינייהו אכתי שריא לאידך דמאי אמרת מחזיא כאשת אחיו אין ודאי אשת אחיו היא ומשום מצוה מותרת לו אלו דבריהם ז"ל. ודע שאפי' לדעת רבינו אם לא נשאר שם יבם אחר מיתה אינה יכולה למאן שאין לה במי תמאן והרי היא אסורה בקרוביו ושם אמרו באם היתה אשת אחי אמו שהיא שנייה לו ונשאה אחיו מאביו ומת אינה ממאנת עכשיו לעקור נישואין הראשונים כדי שתתיבם וכן פסקו בהלכות ופירשו דאע"ג דקיימא לן דיש מיאון אחר מיתה כמו שנתבאר שהיא ממאנת ביבם הכא בשניה לא לפי שבשעת מיתת אחי אמו נראית כאשת אחי אמו ולמדנו שיש שניות גם כן בנשואי קטנה. ותמהני על רבינו למה לא כתב דין זה באשת אחי אמו בהלכות יבום: כל אשה וכו'. משנה פ' החולץ (יבמות דף מ"א) כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהיו להם ג' חדשים אחת בתולות כו'. והלכה כסתם משנה כדאיתא בגמרא. ,ומ"ש רבינו תשעים יום. כך הוא בגמרא מבואר: ומיום כתיבת הגט. פסק הלכה בגמרא בגיטין פרק המביא תניין (גיטין דף י"ח): וגזירת חכמים היא. ברייתא שם (יבמות מ"ב) כר"מ דאמר הכי וכן הלכה כמו שהעלו בהלכות מן הגמרא: שפחה שנשתחררה. פי' דברי רבינו הם בשפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים בגיותן ובעבדותן הא לאו הכי אינן צריכות להמתין שאע״פ שהם בחזקת מזנות (שם ל"ה) אשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכרבי יוסי דאמר הכי כמו שיתבאר בסמוך בדעת רבינו והכרח הוא שהוא סובר כן דבשאינן נשואות פלוגתא היא דרבי יהודה ורבי יוסי פרק ארבעה אחין דתניא התם הגיורת והשבויה וכו' וכן נחלקו באנוסה ומפותה דרבי יהודה אומר צריכות להמתין שלשה חדשים ורבי יוסי מתיר מיד. ואחר שרבינו פוסק כרבי יוסי באנוסה בת ישראל וכדעת ההלכות כמ״ש למטה בבאור דכל בזנות לא גזרינן ודאי שהלכה כרבי יוסי בשפחה וגיורת כל שאינן נשואות שהרי בפירוש פסק כן שמואל שם הלכה כרבי יוסי ללישנא בתרא וכן כתבו המפרשים דודאי בגיורת ושפחה שאין להם בעלים אין צריך להמתין ג' חדשים אע״פ שיש בהם חלוקים באנוסה ומפותה וזהו שלא כתב רבינו בשבויה צריכה להמתין לפי ששבויה אי אפשר שתבעל אלא בזנות. ולא הוצרך רבינו לפרש כאן דדוקא כשהיו נשואות לפי שסמך לו על מ״ש בסמוך וכן המזנה אינה צריכה להמתין ואם אין דעתו כן איני יכול להלום דבריו לפי הגמרא. ומ״ש כאן הוא מן הברייתא שהביאו פרק החולץ (יבמות דף מ"ב) לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין שלשה חדשים ואמרו שם כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע בלא קדושה וכן דעת הרבה מפרשים דבנשואין ודאי צריכות להמתין דאע״ג דרבי יוסי אמר אינן צריכות הני מילי בזנות שכולן מתהפכות בשעת תשמיש כדי שלא תתעברנה אבל בנשואות ליכא למימר הכי וכן עיקר: ,וכן יפת תאר. פי' אחר ביאה ראשונה כשהוא רוצה לנשאה כמו שנתבאר ענינה פ"ח מהלכות מלכים ושם נזכר דין זה. ולפי מ"ש למעלה יהיה זה דוקא ביפת תאר שהיתה נשואה: הממאנת אינה צריכה להמתין. שם פרק ארבעה אחין (יבמות ל"ד) ובמקומות אחרים: ,וכן המזנה. כבר כתבתי למעלה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי באנוסה ומפותה ונחלקו הגאונים ז"ל בפסק הלכה כמ"ש בהלכות לפי שיש מן הגאונים שפוסקים בזו כרבי יהודה ודעת ההלכות לפסוק כרבי יוסי וכן דעת רבינו ויש מן האחרונים שהסכימו לדברי הגאונים ז"ל. אבל מדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל נראה שהסכימו לדעת ההלכות: מי שנשאת בטעות. משנה פרק ארבעה אחין (יבמות דף ל"ג:) והטעם מבואר שם בגמרא: המארס בתוך צ'. פרק החולץ איתמר קדשה בתוך ג' וברח פליגי בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן ליה וחד אמר עירוקיה מסתייה הוה עובדא ואמר להו רפרם עירוקיה מסתייה ע"כ. ולדברי רבינו אין מכריחין אותו לגרש לא באירוסין ולא בכניסה אלא מנדין אותו מפני שעבר על גזרת חכמים ואם ברח הועיל לו להצילו מן הנדוי. והטעם לדבריו שלא הזכירו בגמרא יוציא בגט אלא בנשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו שיש שם סכנת ולד אבל בכונס תוך ג' חדשים ואין ידוע שהיא מעוברת לא אמרו ואין לנו להוסיף על גזירות של דבריהם. ועוד כאן כיון שהוא זמן קצר יכולין הן להשתמר. אבל בהשגות כתוב א"א אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו'. ואין בדבריו הכרח שמה שהקשה על רבינו למה לי עירוקיה מסתייה כי לא עריק ופריש ה"נ מסתייה אינה קושיא שאין כוונת רבינו שינדוהו עד שיפרוש אלא שמנדין אותו מפני שעבר על גזרת חכמים ואע"פ שפירש ואם ברח בריחתו מצילתו מן הנדוי רמז לדבר גלות מכפרת עון. ומ"מ י"מ ז"ל שסוברין כדעתו שהנדוי הוא עד שיגרש וכופין אותו לגרש ואם ברח עירוקיה מסתייה. ומ"ש אבל כנס לא סגי ליה בלא גירושין יש מן המפרשים סוברים כן וי"א דהוא הדין לכונס אם ברח עירוקיה מסתייה. ומ"ש ונ"ל שמפריש אותה אחר צ' וכו' היא חומרא יתירה ואין לה סמך בגמרא וכבר נחלקו עליו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל ודברי רבינו נראין להקל בשל דבריהם: וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם. ברייתא שם (מ"ב) והטעם מפורש בגמרא. וי"מ ז"ל שהיו סבורים דוקא במניקה דנתארמלה אבל אם נתגרשה כיון שהאב קיים הוא ישתדל בבנו. ואין כן דעת רבינו אלא בכל גוונא אסור וכן דעת רב אחא משבחא ז"ל וכ"נ מן הגמרא דמניקה דומיא דמעוברת ולזה הסכים הרשב"א ז"ל וכתב ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר כמו שנתבאר פכ"א מהלכות אישות עד כאן דבריו: כמה הוא זמן. מסקנא דגמרא בכתובות פרק אע״פ (כתובות דף ס':): ,אפילו נתנה בנה. שם בגמרא מפורש ושם אמרו דרב נחמן שרי להו לבי ריש גלותא כשנתנו למינקת (משום דמסתפי אינשי מינייהו) ולא הדרי בהו. ויש מפרשים שפסקו כן ואמרו דלאו דוקא לבי ריש גלותא אלא לכל הדומה להן בזה. ויש מי שכתב שאפילו באיניש דעלמא אם נשבעה המינקת להניקו כל ימי הנקתו שמותר. ואין זה עיקר שרבינו וההלכות לא הזכירו הא דריש גלותא או שהם סבורים שאינה הלכה או שלא אמרו אלא בדריש גלותא בדוקא שנודע לכל פחדם על הבריות. וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דאפילו לריש גלותא כל זמן שהניקתו האם עד שמכירה לא תנשא אלא כופין אותה ומניקתו מפני סכנת הולד כמו שנזכר פכ"א מהלכות אישות: ,מת בנה. שם פסק הלכה בגמרא: עבר ונשא. בגמרא פרק החולץ (יבמות דף מ"ב): ,נשא וברח. לפי דעת הר"א ז"ל שאמר למעלה דבכונס תוך שלשה אפילו ברח כופין אותו להוציא כל שכן שכופין אותו להוציא אבל רבינו סבור דבכל גוונא עירוקיה מסתייה: ,אירס מעוברת. יצא זה לרבינו ממה שאמרו שם ואם נשא יוציא משמע דוקא נשא אבל קידש לא דאם איתא לישמעינן קידש וכל שכן נשא וזהו קצת סיוע למה שהוא סבור באמרם תוך תשעים שאין כופין אותו לגרש זהו דעתו ז"ל: