מגיד משנה אישות 10
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
הארוסה אסורה לבעלה כו'. זה מבואר בהרבה מקומות ופשוט הוא שהוא מדברי סופרים והראיה מנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה ואם היתה אסורה לו מן התורה לא היה מותר לו להתייחד עמה: ,והבא על ארוסתו כו'. זה מבואר בירושלמי: ,ואפילו אם קידשה בביאה וכו'. פ"ק דקידושין (דף י') איבעיא להו בגמרא ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה ואמרו נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולא אמרו אם מותר לבא עליה ומשמע דאפילו ת"ל נשואין עושה אסור לבא עליה דהא מיחסרה כניסה לחופה. ועוד דאע"ג דבעיא לא אפשיטא בהדיא משמע דאביי ורבא סבירא להו דאירוסין עושה וכפשט המשניות וכן דעת רבינו: ,והבא על ארוסתו וכו'. ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ה:) אמר בגמ' שהאשה נקנית לבעלה בהעראה ופי' בהלכות שהוא בביאה שלאחר אירוסין וכשהיא לשם נשואין קונה בהעראה בלבד וזהו דעת רבינו:
כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות (כתובות דף מ"ח קידושין דף ה') ופי' דוקא בשיש לה כתובה וכ"כ רבינו למטה בפרק זה וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו' ועוד יתבאר שם: ,ומשתכנס לחופה נקראת נשואה וכו'. גם זה מבואר בהרבה מקומות שהיא נשואה אע"פ שלא נבעלה. ולענין כתובה הוא בעיא שם (כתובות דף נ"ו) ריש פרק אע"פ באם תימצי לומר דחיבת חופה קונה: ,אבל אם היתה נדה אע"פ וכו'. שם בעיא לענין כתובה ולא איפשיטא חופה דלא חזיא לביאה אם היא קונה וכתוב בהלכות הילכך אינה קונה. ודעת רבינו שה"ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וכ"נ מדברי מקצת הגאונים ז"ל ויש חולקין ואומרים דלא מיבעיא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא:
וצריך לברך וכו'. ברייתא פ"ק דכתובות (דף ז':) ונוסח הברכות שם מפורש בגמרא ובפרק שני מהלכות ברכות נתבאר זה:
ואם יהיה שם יין וכו'. פי' שאין היין מעכב ודבר פשוט. ומ"ש שאינה אלא בעשרה וחתן מן המנין מפורש שם בגמרא. ומ"ש גדולים ובני חורין לומר שאין עבד וקטן מצטרפין במסכת ברכות (דף מ"ז:) במסקנא דפרק שלשה שאכלו וכן דעתו ז"ל פ"ח מהלכות תפלה וה"ה לכל דבר שצריך י' שאין מצטרפים:
המארס את האשה וכו'. שם (כתובות דף ז:) ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה אמר אביי וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה ע"כ. אלמא כל זמן שאין מתייחד אין מברכין אותה ואם בירך אינה נשואה: ,אירס וכנס לחופה ולא בירך וכו'. זה פשוט שאע"פ שצריכה ברכה אינה מעכבת וחופה הראויה היא: ,ולא תינשא נדה וכו'. כך כתב ן' מיגאש ז"ל וכן דעת קצת הגאונים ז"ל ונראים דבריהם דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפילו להתייחד עמה כמו שנתבאר פכ"ב מהלכות איסורי ביאה אין ראוי שתכנס לחופה. וכבר כתב רבינו למעלה שאין כניסת הנדה לחופה עושה נישואין,ומ"ש ואם עבר ונשא וכו'. דבר נכון הוא וכ"כ ז"ל:
וצריך לכתוב כתובה וכו'. כתיבת הכתובה פשוט הוא בכמה מקומות אבל מ"ש רבינו קודם כניסה לחופה הוא מפני שהוא סובר דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם. והרמב"ן ז"ל הקשה על זה מדאמרינן בגמרא פ"ק דכתובות (דף ז') ר' אמי שרא למבעל לכתחלה בשבתא אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה אמר להו אתפסוה מטלטלין והא ודאי ברביעי נשאה ולא היתה לה כתובה עד שרצה לבעול שהתפיס' מטלטלין בשבת עכ"ל. ויש לדחות שכך היה מעשה שאירע כן ומ"מ מן הדין לכתחלה היה ראוי שתהיה לה כתובה קודם חופה וזהו שר' אמי לא שאל להם אם היה לה כתובה לפי שחשב שעשו כראוי לעשות זהו דעת רבינו: ,והחתן נותן שכר הסופר וכו'. משנה בבא בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ז:): ,וכמה הוא כותב לה וכו'. משניות פ"ק דכתובות (דף י') ובהרבה מקומות: ,ואם רצה להוסיף וכו'. משנה בפרק אע"פ ואמרו בגמרא (נ"ד:) פשיטא ותירצו מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל, וכתב הרמב"ן ז"ל שאם רצה לערב התוספת עם העיקר ביחד הרי הוא עושה ויכול לכתוב ויהבינא ליכי מוהר בתוליכי אלפא זוזי וכ"כ בתשובות הגאונים ז"ל: ,ודין התוספת וכו'. שם בגמרא מימרא והזכיר שם הרבה דברים בפרט יתבארו בדברי רבינו כל אחד במקומו: ,וחכמים הם שתיקנו וכו'. כך הוא פסק הלכה אע״פ שיש מי שסובר בגמ' פ' אע״פ (כתובות דף נ"ו) דכתובה דאורייתא. ,ומ"ש כדי שלא תהא קלה וכו'. כך נזכר לשון זה פרק האשה שנפלו לה נכסים (שם פ"ב:) ובמקומות אחרים:
דינרין אלו לא תקנו אותם וכו'. מימרא פ"ק דקידושין (דף י"א) ובמקומות אחרים כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. וכבר נתבאר שכתובה מדבריהם וידוע שהוא שמינית מכסף צורי וכבר כתבתי פ"א מהלכות עירובין של"ב שעורות הם משקל ארגנ"ש אחד נמצאו מאתים של בתולה ע"ה ארגניץ שהם ד' אוקיות ושלש רבעי אוקיא חסר ארגינץ מ"מ עתה במקומותינו כותבין בכתובות והוסיף לה מדיליה מאתים דינרין של כסף צרוף שמונה זוזים לכל דינר ודינר והן מאתים של כסף צורי שהם שש מאות ארגינץ וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה:
אין פוחתין וכו'. מחלוקת פרק אע״פ (כתובות נ"ד:) וקה הלכה כר' מאיר דאמר שאם פיחת בעילתו בעילת זנות: ,אחד הכותב וכו'. פשוט הוא שהקנין הרי הוא כאילו נכתב. ומבואר פרק אע״פ (כתובות נ"ה) שאמר לעדים כתבו וחתמו והבו לה אם קנו ממנו א״צ להמלך בו והוא אפי' במתנת קרקע וג״כ ידוע דסתם קנין לכתיבה עומד. ועוד יתבאר פי״ו שיש מקומות שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב״ד: ,וכן אם נתן לה וכו'. זה מתבאר מההיא דרבי אמי שרא למבעל וכו' שהזכרתי למעלה וכתב רבינו בדין תפיסת המטלטלין עד שיהא לו פנאי לכתוב שחכמים תיקנו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה ולא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן כמ"ש פי"ו:
הכונס את האשה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א) וכר״מ: ,אבל המוכרת כתובתה וכו'. זה פשוט ג״כ ומבואר בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ"ט) בסוגיא על המשנה של העבד והאשה פגיעתן רעה:
המארס את האשה וכו'. זה פשוט במשנה פרק אע״פ (כתובות דף נ"ד) ששנינו שם אע״פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ראב״ע אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה ומסקנא בגמרא (דף נ"ו.) והלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה. וכתב רבינו מבני חורין למעט את המשועבדין וכ״כ רב שרירא גאון ז״ל והם נסמכין בזה על מה שאמרו פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ג:) מיגבא מאימת גביא וכו' ואסיקו בגמרא דאפילו מנה ומאתים מן הנישואין וכ״כ הרב בעל העיטור ז״ל. ויש חולקין בזה ומפרשים ההיא דפרק נערה דוקא בשכנסה וחזר וכתב לה שמחלה שיעבודה מזמן ראשון עד זמן שני: ,אבל אם ארס וכו'. זה דעת כל הגאונים ז״ל ועיקר ראייתם מדאיבעיא להו פרק הכותב (כתובות דף פ"ט) ופ״ק דבבא מציעא (דף י"ז) אי אית לה כתובה לארוסה או לא ולא איפשיטא הילכך אין לה כלום. ורבותינו הצרפתים ז״ל חלוקים בזה ואף האחרונים ג״כ נחלקו בדין זה ודעת הרמב״ן ז״ל כדעת הגאונים ז״ל ודעת הרשב״א ז״ל כדעת חכמי הצרפתים ז״ל: ,והמארס את בתו וכו'. כבר נתבאר זה פ"ג:
וכן תיקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח וכו'. פ"ק דכתובות (דף ז'): ,ואינו עוסק במלאכה. מפורש בתוספתא ובפרקי ר"א. ומ"ש רבינו בין שהיה אלמון כך כתבו ז"ל בודאי כל שהיא בתולה זמן שמחתה ז' ודבר ברור הוא: ,ואם היתה בעולה אין פחות מג' ימים וכו'. שם: ומ"ש שאפילו בחור אינו חייב לשמוח עמה אלא ג' ואע"פ שמברכין שם ברכת חתנים כל ז' כנזכר פ"ב מהלכות ברכות כן הוא בגמרא איב"א בבחור ז' לברכה ג' לשמחה ואע"ג דאמרינן התם איבעית אימא באלמון יום אחד וכו' לא פליגי לישני אהדדי וכ"כ מקצת הגאונים ז"ל וזה דעת הרמב"ן ז"ל. ויש מי שכתב דהנהו לישני פליגן אהדדי ונקיטינן כלישנא בתרא וכל זמן שהוא בחור חייב לשמוח אפילו עם האלמנה ז' שהיאך יברכו לו ברכת חתנים כל ז' ימים וד' ימים האחרונים הוא משכים למלאכתו וחבילתו על כתפו וזה נראה דעת הרב רשב"א ז"ל:
יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד וכו'. דבר ברור הוא ויש לו סמך בפ"ק דמ"ק (דף ח'): ,ומה שכתב אבל לשמחה וכו'. שם אמרו אין מערבין שמחה בשמחה כמו שיתבאר בסמוך מיעקב אבינו:
מותר לארס בכל יום חול. פי' למעט שבת וי"ט וכבר נתבאר פ' כ"ג מהלכות שבת: ,ומ"ש אפילו בט' באב. מפורש הוא בירושלמי בפ"ק דכתובות שמואל אמר אפילו בט"ב יארס שלא יקדמנו אחר: ,אבל אין נושאין וכו'. שם (כתובות דף ה') בגמרא גזירה שמא ישחוט בן עוף. ועכשיו במקומותינו נהגו לישא אשה בששי ולא ידעתי על מה סמכו בזה ובודאי טענת חכמים מתקיימת בהן שהן באין לידי חלול שבת אם משבות ע"י עצמן אם ממלאכה ע"י עכו"ם. ויש מי שדוחה מהלכה מה שנזכר בגמרא בגזירה זו והביא סמך לזה ואינו עיקר. והרמב"ן ז"ל אחר שהאריך כתב בסוף דבריו ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכ"כ הרב ן' מיגש עכ"ל: ,ואין צ"ל וכו' בשבת. פשוט הוא ואפילו קידושין אסורין כמו שנזכר למעלה ובנישואין הרי הוא קונה אותה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכן מבואר בירושלמי פ"ק. עוד אומר שם הלין דנסיבין ארמלן צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהו כקונה קנין בשבת ע"כ. וחולו של מועד משנה פ"ק דמ"ק (דף ח':) וכבר נתבאר פרק שביעי מהלכות שביתת יום טוב: ,אין מערבין שמחה בשמחה וכו'. שם בסוגיא: ,ושאר הימים וכו'. פ"ק דכתובות מבואר בגמרא (דף ג') שאם יש בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בהם והוא דטריח ליה בסעודה כמ"ש רבינו ותקנת חכמים היא. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל אם אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה וקריבי כלה בעו דליעביד חתן סעודה כייפינן ליה עד דיעביד סעודה כפום מנהגם דחזי לדידיה ולדידה דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת והעיד משמו של רבינו אלפס שמעשים באו לפניו בכל יום וכך היה דן. ע"כ בחידושי הרשב"א ז"ל ואף הרמב"ן ז"ל כתב שהדין דין אמת:
מקום שאין ב"ד וכו'. משנה ריש פרק בתולה נשאת וכו' שפעמים בשבת בתי דינין יושבין וכו'. ויש מי שכתב שאם אין שם ב"ד קבוע אפילו בחמישי ובשני הרי הוא נושא בכל יום וחזר הדבר כאילו ב"ד קבועים בכל יום שהרי כל הימים שוים: ,ומנהג חכמים שנושא את וכו'. שם משנה והטעם בברייתא בגמרא:
המארס את בתו קטנה וכו'. בפרק אף ע״פ (כתובות דף נ"ז:) תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב וכתב רבינו עד שתגדיל וכן מפורש בירושלמי: ,ואין ראוי לעשות וכו'. שם אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה וכבר כתב רבי' פ"ג שאפילו קידושין שאין ראוי שיקדש אדם את בתו כשהיא קטנה:
ארסה ושהה וכו'. משנה וגמרא שם: ,תבעה אחר שבגרה נותנין לה י"ב וכו'. שם בגמרא בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד [או יותר] ונתקדשה (שאין נותנין לה אלא לתשלום) נותנין לה י"ב חדש. פירוש והוא הדין שאם בגרה חדש א' או יותר ונתקדשה [שנותנים לה] י"ב חדש מיום הבגר ומ"מ לעולם אין פוחתין לה מל' יום כמבואר בסמוך והכל מתבאר שם בגמרא כמו שהזכיר רבינו: ,קידשה אחר שבגרה אם עברו עליה שנים עשר חדש וכו'. שם מבואר בגמרא: ,וכן המארס את הבעולה נותנין לה וכו'. במשנה ולאלמנה שלשים יום. ורבינו כתב בעולה למעט אלמנה מן האירוסין שמשנתנו אינה אלא באלמנה מן הנישואין וכן מתבאר בירושלמי וכ"כ מן המפרשים ז"ל:
כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכו'. שם במשנה וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו. ונראה דאין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן אלא בה ואם הוא בחור שנושא את הבעולה אין לו אלא ל' יום ואם הוא אלמון שנושא את הבתולה והיא נערה יש לו י"ב חדש. אבל מן הירושלמי נראה שזמנו הוא לפי מה שהוא לבחור שנים עשר חדש ולאלמון ל' יום:
הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה נתחייב וכו'. שם במשנה: ,ואם הגיע הזמן באחד בשבת וכו'. מפורש בגמרא פירקא קמא (כתובות ב') באחד בשבת מפני שאינו זמן כניסה וערב שבת ג"כ מבואר הוא שאינו יכול לכונסה כמו שנתבאר למעלה וכל שאין העיכוב מחמתו אינו חייב במזונותיה וזה מתבאר שם. ודע שאם היא בתולה ואין שם בתי דינין יושבין אלא בשני וחמישי אינו חייב במזונותיה עד יום רביעי שאחר הגעת הזמן שהרי אינו זמן כניסה עד יום רביעי וכן נראה שם בגמרא: ,וכן אם חלה וכו'. מסקנא דשמעתין בפירקא קמא שכל זמן שהעיכוב מחמת האונס לא אכלה וזה מבואר: