חשש ממזרות מקידושי ביאה

חשש ממזרות מקידושי ביאה בית הדין האזורי באר שבע בפני כבוד הדיינים: הרב יהודה דרעי ט בסיון התשע"ט מנהל בתי הדין הרבניים ה"בעל" לשעבר בא כוח המשיבה עו"ד יוליה קריאולנסקי-מדבדובסקי בירור יוחסין - בית הדין חשש ממזרות מקידושי ביאה נושא הדיון: חשש ממזרות מקידושי ביאה לפנינו בני זוג שנרשמו בתעודת זהות כנשואים, ה"בעל" לשעבר והאשה. אולם לדבריהם מעולם לא היו נשואים כדמו"י ואף לא ברישום אזרחי כלשהו, ורק כשעלו מקווקז לישראל בשנות התשעים ופקידי מרשם האוכלוסין ראו אותם יחדיו כשהיא בהריון הבינו שהם זוג ורשמו אותם כנשואים מבלי שביקשו מהם כל תעודה. גם הסבתא – אם האשה הופיעה בפנינו, ושלושתם הצהירו שוב ושוב שלא נערכה חופה ולא היה רב, לא נמסרה לה כתובה או מסמך כלשהו ולא היו עדים וכו', ורק נערכה מסיבה בחצר הבית בהשתתפות מצומצמת של קרובי משפחה ושכנים בשנת 1992. גם מסירת הטבעת לא היתה במסיבה זו, אלא בטקס "האירוסין" (כלשונם) שהתקיים בבית הכלה מספר חודשים קודם לכן בהשתתפות "הורים וקצת משפחה קרובה", שם קיבלה מאמו של החתן טבעת "והוא לא נתן לי כלום". לשאלת בית הדין הלא בקווקז נהגו לעשות חופה עם רב, השיבה הסבתא: "בגלל שהיא היתה קטנה פחדנו שיגנו אותנו ולכן לא סיפרנו על זה... היא היתה בת 15 בעלי אמר שהוא בחור טוב לא צריך להחזיק אותה בבית, הבת לא רצתה את החתונה אבל אנחנו החלטנו בנינו על החתונה, זה החלטה שלנו". גם האשה הצהירה "אבא שלי הכריח אותי... הייתי ילדה קטנה לא הבנתי כלום אמרו לי ככה וככה וזהו". יצויין כי בני הזוג בני דודים מצד האמהות. השאלות להלכה בנדון שלפנינו האם יש דין יכיר באב שחי עם אשתו בלי חו"ק כדמו"י. האם יש לחוש לקידושי ביאה בפנוי שחי עם פנויה שהיתה מיוחדת לו. האם גם באדם רשע נוהגת החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. האם קידושי ביאה צריכים לעיכובא עדי יחוד כשרים ושהבעל והאשה ידעו עליהם. בזמן הזה שאין דרך לקדש בביאה האם יש לחוש שבעל לשם קידושין משום האי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. האם כשיש רוב כשרים אצלה צריך לעיכובא בדיקת האם כדי להכשיר את הולד לקהל. באופן שידוע שהלכה לבועל האם הולד נדון כ'קבוע' או כדין 'פירש מהרוב'. פנויה שילדה בזנות האם יש לחוש בזמן הזה שמא זינתה עם פסולי קהל כגון נתין או ממזר או אחד משבעה עממין. מה שהצריך הרמב"ם תרי רובי הוא רק ליוחסי כהונה או גם ליוחסי קהל. פנויה שנתעברה בזנות מה דינה ודין בתה לכהונה. פנויה שילדה בזנות ואומרת לפלוני כשר נבעלתי האם חוששין לדבריה לאסור את הולד בקרובות אותו פלוני. : בפתח דברינו עלינו להבהיר, כי לכאורה אין ולא היה מקום להטיל ספק בחזקת כשרותה של הבת [פלונית] שלפנינו, ועל כל פנים ודאי שאין בידינו עילה מבוררת לעכב את נישואיה. שכן לא זו בלבד שלא הוצגה בפנינו כל הוכחה שאמה נתקדשה לאיש בקידושין גמורים, אלא שאמה "ובעלה" לשעבר עמדו בפנינו וטענו בעקשנות שלא היה בניהם שום קשר של קידושין – כדמו"י או אזרחי, כך שאפילו ריח של קידושין אין כאן. ואם כן מה לנו כי נטיל ספק בדבריהם רק כדי להחזיק את הבת באיסור, וכבר הורונו המורים דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן. וגם אם נפליג בחומרה ונחוש שמא שיקרו בפנינו ובאמת היה שם חו"ק בביהכ"נ כפי שנהגו במקומות אלו להביא רב ולהעמיד חופה וכו' לפני (או אחרי) הנישואין האזרחיים, הרי שכבר העידו שניים מחשובי הדיינים הגר"א כץ והג"ב בארי שליט"א שחקרו במיוחד על יהודי קווקז ושמעו מאנשים נאמנים הבקיאים במצב הרוחני שם, שכבר משנות השבעים לא נותרו שם רבנים תלמידי חכמים, ועורכי הקידושין היו אנשים עמי הארץ שלא ידעו כלל בטיב הקידושין. שלא לדבר על העדים, אשר לדברי בני הזוג לא היו כלל, וגם אם היו הרי שקרוב לודאי שהיו פסולים אם מחמת קירבה (כפי שהיו נוהגים שם לכבד קרובים לעדות) ואם מחמת עבירה כגון חילול שבת בפרהסיא וכו'. תנינן בגיטין (פא, א): "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני. אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין, ומודים בשנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה." ובגמ' שם מסקינן דפליגי בשלא ראוה שנבעלה, וצריכה גט שני אליבא דב"ה משום דאמרינן הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, ע"ש. וכ"פ הרמב"ם (הלכות גירושין פ"י הלכה יח-יט), וז"ל: "נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני עדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהם ויבעול כמו שביארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת. ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה, שהרי אין לבו גס בה." ובסמוך (שם הלכה יט) הוסיף הרמב"ם: "הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'. וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני עד מאוד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהם, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי אשתו היא – ובאשתו היא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות." וזאת הלכה העלו הטוש"ע (אהע"ז סימן קמט סעיף ב). וכניסתי לבית הספק בזה, הוא מפני שהרמב"ם דחה דברי הגאונים ותלה חזקה זו רק "באשתו", וש"מ דלאו משום חומר האיסור אתינן עלה, אלא רק מפני שאנו תולין שרצונו לחזור ולהתקשר עמה שתהיה אשתו וחוזר בו מהגט ובעיל לשם קידושין. וא"כ ה"ה נמי אם היתה גרושתו נדה, שכן מה לי שאיסורה חמור טפי מבעילת זנות, הא עכ"פ קידושין תופסין בה וחזקתו שנתייחד עמה כדי להחזירה בקידושי ביאה. וכן ה"ה לכאורה לגבי שאר נשים אשר יש לתלות דבעיל לשם אישות, כגון אנוסתו או שנשאה בנישואין אזרחיים או אפילו כשרק היתה מיוחדת לו (כמו בנ"ד), וזה כצד בתרא בחקירה דידן. אולם מאידך חזינן בדבריו בהלכות אישות (פ"ז הלכה כג) שתלה חזקה זו "בישראל הכשרים", וז"ל: "חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה". והאי לישנא מורה בעליל שלא אמרו חזקה זו אלא בישראל הכשרים הזהירים מאיסור בעילת זנות, לאפוקי מי שהפקיע א"ע מחזקה זו כגון שנתייחד עם גרושתו נדה שאיסורה חמור טפי מבעילת זנות, או שנתייחד עם אנוסתו או אשה שנשא בנישואין אזרחיים ואצ"ל בזנות עם פלגשתו כמו בנ"ד, מפני שהוכיח במעשיו דלא דחיל מאיסור בעילת זנות. וזה כצד קמא בחקירה דידן. דמאי דמספקא לן מדברי הרמב"ם הללו, מפורש הוא בפלוגתא דרבנן קמאי ובתראי – דפליגי בדבריו. דהנה מראש צורים חזינן למרן הב"י (אהע"ז ס"ס קמט) שהביא תשו' הריב"ש (סימן ו) אודות אנוס שנשא אנוסה בחוקותיהם, וישבה עמו כאשתו לכל דבר עד שנתעברה ממנו ואח"כ עזב אותה ועקבותיו לא נודעו. ולמד מדברי הרמב"ם הנז"ל, שלא אמרו חזקה שאין אדם עושה בעילתו ב"ז אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו, אבל בשאר אנשים כגון פנוי הבא על פנויה אין חוששין לומר שמא לשם קידושין בעל. ומסיק בזה"ל: וע"ע בגוף תשו' הריב"ש שהעיד: "שכן הסכים הרשב"א ז"ל וכ"כ הרמ"ה והרא"ש והרבה מן האחרונים". וכיו"ב מבואר בתרומת הדשן (סימן פט) גבי מומר שנשא מומרת בנימוסיהן ונתגיירו אח"כ, אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט אע"פ ששהה עמה כמה שנים, דהואיל ויצא מן הכלל בכל עבירות שבתורה ודאי שעושה בעילתו בעילת זנות ובהפקירא ניחא ליה, ע"ש. ועיין בשו"ע (שם סעיף ו) וברמ"א (אהע"ז סימן כו סעיף א) שהביאו דברי הריב"ש ות"ה הללו להלכה. וגדולה מזו מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן שנא) אודות מומר שגירש את אשתו קודם שהמיר ואחרי שהמיר נשא אותה בערכאותיהם ונתייחד עמה בפני עדים, והעלה שא"צ גט, משום שלא אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז אלא בישראל "כשר" הזהיר במצוות דלא שביק היתרא ואכיל איסורא או בסתם ישראל, אבל בזה שהוא פרוץ בעריות ובנכריות אתרע חזקתיה ולא שייכא ביה חזקה זו, ע"ש. ומכלל דברי כל הני רברבי תקיפי אתה למד, שכרכו דברי הרמב"ם בהלכות גירושין עמ"ש בהלכות אישות אהדדי, והיינו שלא אמרו חזקה שאין אדם עושה בעילתו ב"ז אלא בקיום תרתי: "באשתו" – לאפוקי פנוי הבא על הפנויה, ו"בישראל הכשרים" – לאפוקי מי שבמעשיו הפקיע א"ע מחזקה זו (והוא כצד בתרא בחקירה דידן). הנראה, זה היסוד לפלוגתת גדולי ההוראה אשר דנו בארוכה בתוקפם של נישואין אזרחיים – הן לגבי איסור אשת איש והן לגבי חשש ממזרות והן לגבי איסורה לכהן ולבועל, והרי לפניך מקצת הדעות בזה. הנה הדעה הרווחת בפוסקים ובראשם המהר"ם שיק (אהע"ז סימן כא), שאין לחוש כלל לנישואין אזרחיים, ולכן א"צ גט. וכיו"ב מבואר בשו"ת בית יצחק (אהע"ז סימן כט) ושו"ת בית אפרים (סימן מב), והו"ד באגרות הגר"ח עוזר (סימן ל) אשר סמך עליהם להתירה אף לכהן משום דקי"ל פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה. וע"ע בשו"ת יבי"א (חלק ו אהע"ז סימן א) שהוסיף להוכיח במערכה אחר מערכה כיד ה' הטובה עליו, שרוב האחרונים לא חששו כלל לנישואין אזרחיים, וכן עשה מעשה במצרים להתיר אשה שנישאה בערכאות בלא גט משום חשש עיגון, ע"ש. ואכן הרואה יראה בגוף רוב תשובות המקילין, שסמכו את יתדם ע"ד הריב"ש ותה"ד הנז"ל ופסק השו"ע והרמ"א דנקטו כוותייהו, שבפרוצים בעבירות לא אמרינן חזקה זו. זאת ועוד דבעינן עדי יחוד כשרים לעיכובא ושגם הבעל והאשה יודעים מהעדים, כמבואר להדיא ברמב"ם (הלכות גירושין פ"י הלכה יח) ובטוש"ע (אהע"ז סימן קמט סעיף ב). ופשוט דכל זה רחוק מן המציאות בנישואין אזרחיים, ולכן גם את"ל שכיוון לבעול לשם קידושין, הרי עדי היחוד אינם יודעים מזה וגם הבעל והאשה אינם יודעים מהעדים. ועיין בשאגת אריה (הו"ד בשו"ת בית אפרים שם) שהוסיף לחדד סברא זו בזה"ל: נ"ל שכל מה שאמרו חזקה שאין אדם עושה בעילתו ב"ז ולשם קידושין בעל, אין זה אלא בדורות הראשונים שהיה דרכם לפעמים לקדש בביאה, ואי אפשר לקידושי ביאה בלא עדי יחוד, והיה דין זה ברור וידוע לכל. אבל בזמנינו ובמדינות אלו שאין דרכם לקדש בביאה כלל, ואין דין זה ידוע אלא לת"ח הבקיאים בהלכות קידושין, אין לחוש שבעל לשם קידושין, שקרוב לומר שלא היה יודע ואינו בקי בהלכות קידושין כי היכי דנימא שבעל לשם קידושין. וגם עדי היחוד אינם בקיאים בזה כלל, והלוואי שרוב המורים בזמנינו ידעו הלכות קידושין על מתכונם. ולכן בנ"ד אין לחוש לקידושין, עכת"ד. ותבט עיני בספר "רבנו" מיומניו של הרה"ג אליהו שטרית במחיצת פאר הדור מרן היבי"א אשר העיד שרבנו הורה להתיר אשה בלא גט עפ"י סברא זו של השאגת אריה לחוד, וז"ל: "סיפר לי רבנו שכאשר נכנס לרב ראשי בתל אביב, התעוררה בעיה שהיתה אשה שנתגרשה מבעלה, אבל אח"כ המשיך לחיות איתה, ואחר כמה זמן רצתה לקבל מהרבנות תעודה שהיא גרושה, ולא רצו לתת לה כי חששו שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ושתצטרך עכשיו גט נוסף מהבעל הזה שהיתה איתו. ואז האשה נגשה לבג"צ בענין הזה, ורבנו התערב קודם שיהיה דיון בבג"צ, והראה לרבנים שם דברי השאגת אריה, והורה להם רבנו לתת לה תעודת גירושין", עכ"ל. ושו"ר בשו"ת זרע חיים (סימן יא) שהפליג בביטולם של נישואין אלו, וז"ל: "שכל שנשא רק בחוקי המלוכה משפיל עצמו לזנות, וקידושיו אינם קידושין, והביאה אינה לשם קידושין, והיא תקנה גדולה להציל אלפי מקרים ברוסיא ובאמריקא מחשש ממזרות", עכ"ל. וכעין זה הפליאו בדבריהם דייני ביה"ד הגדול בשנת תשל"ג (פד"ר כרך ט עמ' 352), ופסקו שהאשה רשאית להינשא בלא גט, ע"ש. הבוא נבוא לברר דין פנוי הבא על הפנויה, ונאמנות האם להכשיר את בתה לקהל ולכהונה. תנינן בכתובות (יג, א): "ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה, מאיש פלוני וכהן הוא: רבן גמליאל ור"א אומרים נאמנת, ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הר"ז בחזקת בעולה לנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה. היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, מאיש פלוני וכהן הוא: רבן גמליאל ור"א אומרים נאמנת, ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין." ובגמ' פליגי אמוראי, האם נאמנת אף שהיו רוב פסולין אצלה, והאם נאמנת גם לגבי בתה. ואיפסיקא הלכתא כריב"ל דאמר, לדברי המכשיר – מכשיר אף ברוב פסולין. וכן כרבי יוחנן דאמר, לדברי המכשיר בה – מכשיר אף בבתה. ומסקינן התם, א"ל שמואל לרבי יהודה שיננא הלכתא כר"ג, ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה, ע"ש. הרי לפנינו הוראה דתלמודא, שאמנם נאמנת אשה לומר לכשר נבעלתי אף כשיש רוב פסולים אצלה, מכל מקום לכתחילה לא תינשא אא"כ היו רוב כשרים אצלה. וזה סתירה לכאורה להא דתנינן בקידושין (עד, א): "אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. מאי בדוקי אילימא שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי נאמנת, כמאן כר"ג הא תנינן לה חדא זימנא. ומסקינן – דא"ש עדיפא מדר"ג, דאי מהתם הו"א דלא מכשר ר"ג אלא ברוב כשרים ואתא אבא שאול למיכשר אף ברוב פסולין אצלה." ואיפסיקא הלכתא כאבא שאול. ומהא שמעינן דינא דתלמודא, דנאמנת האם להכשיר את בתה לכתחילה אף בדאיכא רו"פ אצלה. ובלאו הכי יש לנו להתיר בנ"ד את הולד גם אחרי הוראת הש"ס בכתובות, עפ"י יסוד דברי רבותינו הראשונים דהולד חשיב דיעבד. דהנה חזינן התם להתוס' (סד"ה חדא) שכתבו דהולד חשיב דיעבד, לפי שאינו יכול להינשא לבת ישראל, ואפילו לממזרת אסור דהא מדאורייתא כשר הוא, ע"ש. וכן מפורש בר"ן (סוף פ"ק דכתובות ד"ה בקרונה), וז"ל: "ונמצא פסקן של דברים, דבטוענת ואומרת לכשר נבעלתי קי"ל כר"ג דמכשר ואפילו ברוב פסולין. מיהו דוקא דיעבד, כלומר שאם נשאת כבר לכהן אפילו ברוב פסולין לא תצא. וכן נמי נאמנת להכשיר העובר, לפי שלא החמירו בו כלל, שאם היו מחמירים בו לבוא בקהל לא היה לו תקנה, ולפיכך דין הולד – כדין האשה שנשאת." ואל תשיבני מהא דכתב הב"ש (סימן ד ס"ק לט) דברו"פ נאמנת להכשיר הולד לקהל משום דתלינן דילמא אזלא איהי לגבייהו והוי כמע"מ וכו', וש"מ דלית ליה האי סברא דהרשב"א והריטב"א שהספק מצטרף לרוב. שכן אפשר דהב"ש הוכרח לזה משום דס"ל דגם לגבי ממזרות רוב חשיב כודאי ולא התירה תורה אלא ספק ממזר, אבל למאי דפי' לעיל דהר"ן והה"מ ס"ל כסברת הש"ש דרק ממזר ודאי אסרה תורה אבל לא רוב, שפיר י"ל דס"ל כהאי סברא דהרשב"א והריטב"א דהספק מצטרף לרוב כשרים וחשיב ס"ס, וכדפי'. וכמו כן אל תשיבני מהא דאסר הב"ש (סימן ו ס"ק לא) את הבת לכהונה לכתחילה כשהיתה אימה גרושה עד שיהיו ת"ר כשרים אצלה, כי שמא כהן בא עליה, ע"ש. שכן גם בזה יאמר דהב"ש אזיל לשיטתיה, אבל לעולם הר"ן והה"מ וסיעתם ס"ל דהבת כשרה אף לכהונה אע"פ שהיתה אימה גרושה, וכדפי'. אלא שמכלל דברים אמורים, יש לאסור את הבת שלפנינו על קרובי שני הנטענים: "הבעל" לשעבר אשר לדברי האשה הראשונים הוא אבי הבת וגם הוא הודה בתחילה לדבריה, והנטען השני [נ'] אשר לדברי האשה בדבריה האחרונים הוא אבי הבת וגם הוא הודה לדבריה. והוא עפמ"ש הרמב"ם (הלכות איסו"ב פט"ו הלכה יד): "פנויה שזנתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא, אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני (לפטור את אשתו מן היבום ולקום לנחלה תחת אביו – מ"מ שם). ונראה לי, שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק", עכ"ל. ועיין במ"מ שם שציין "וסברא נכונה היא להחמיר עליו מספק". וכן הוא בתשובת הרי"ף (סימן לח והו"ד בקרית מלך שם). וכן מתבאר מדברי השיטה מקובצת (כתובות יג) בשם הגאונים, ע"ש. וכן מפורש בטוש"ע (סימן ד סעיף כו): "אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני", וכן משמע מדברי הרמ"א שם. ואמנם הנוב"י (תניינא סימן א והו"ד בפ"ת שם ס"ק לב) מספקא ליה בזה וכתב, דהדבר צריך תלמוד אם חוששין לדבריה לאוסרו בקרובי אותו פלוני, ע"ש. מ"מ הרואה יראה בגוף דבריו, שלא הטיל ספק בזה אלא במקום שהוא מכחישה בפירוש ואומר שאינו בנו, אבל כל שאינו מכחישה בפירוש כגון שאינו כאן או שישנו כאן ומודה שבא עליה אבל אומר אולי זינתה גם עם אחרים, גם הנוב"י מודה שחוששין לדבריה לאוסרו בקרובותיו (וע"ע פ"ת שם ס"ק לח בשם תשובת רעק"א סימן קו). והן אמת דהרמב"ם וכל הני רבוותא לא אסרו אלא קרובותיו של בועל אחד ולא שניים כמו בנ"ד, מ"מ לא ראיתי טעם נכון לחלק ביניהם. ובפרט שכאמור "הבעל" והאשה לא נתנו אמתלא מספקת לחזרתם מדבריהם הראשונים והמפורשים שנאמרו בפני ביה"ד באשקלון, ועכ"פ אין להוציא מכלל אפשרות שהוא אביה. דבר, הגם שאין אנו יכולים לקבוע בוודאות את זהות האב של הבת הניצבת בפנינו, מ"מ הואיל וברור שלא דבק בה חשש ממזרות דאשת איש, וגם ידוע לנו שאמה נבעלה כשהיא פנויה רווקה עם שני אנשים הכשרים לבוא בקהל, הרי שהיא מותרת ממ"נ לבוא בקהל ה' ואפשר שהיא מותרת לינשא אף לכהן. ברם כיון שאין אביה ידוע, לא יכתבו בכתובתה שם האב כלל. וכמו כן יש להחמיר ולאוסרה בקרובות שני הנטענים הנ"ל. תורת העולה בכל השאלות שבנ"ד: אין דין יכיר אלא באב שחי עם אשתו בחו"ק כדמו"י, אבל לא במי שחי עם אשתו בנישואין אזרחיים, ואצ"ל כשרק היתה מיוחדת לו. אדם שפרוץ בזנות ובשאר עבירות חמורות שבתורה כגון שנתייחד עמה כשהיא נידה, אפילו שהיתה אשתו שגירשה אין אומרים חזקה זו, שהרי הוכיח במעשיו דלא דחיל מאיסורא ואתרע ליה חזקתיה ובודאי לא בעל לשם קידושין. כן מורה לשון הרמב"ם שתלה חזקה זו "בישראל הכשרים", וכן הסכימו רבים מהפוסקים. אע"פ שהמקדש בביאה א"צ לבעול בפני עדים, מ"מ צריך לעיכובא עדי יחוד כשרים ושהבעל והאשה ידעו שהם מתייחדים בפניהם וגם העדים ידעו זה על זה. יש מי שחידש, שלא אמרו חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קידושין בעל, אלא רק בדורות הראשונים שהיה דרכם לפעמים לקדש בביאה, ואי אפשר לקידושי ביאה בלא עדי יחוד, והיה דין זה ברור וידוע לכל. אבל בזמנינו שאין דרך לקדש בביאה כלל, ואין דין זה ידוע אלא לת"ח הבקיאים בהלכות קידושין, אין לחוש שבעל לשם קידושין. וראיתי למי שסמך על סברה זו בלבד, הלכה למעשה. מי שנבעלה במקום שיש רוב כשרים אצלה, אין צריך לבדיקת האם שתאמר לכשר נבעלתי. לפיכך גם כשאינה לפנינו או כשהיא לפנינו אך אי אפשר לבודקה כגון שהיתה חירשת או שוטה וכדומה, הרי זה הולד כשר לבוא בקהל ה'. לגבי כשרות הולד, אין הבדל בין שהלכה היא אצל בועל או שהבועל בא אצלה. אלא כל שהיו בעיר רוב כשרים אצלה, הולד כשר גם בלא בדיקת האם כמו שנתבאר. ואם היו רוב פסולים אצלה, הרי זה הולד ספק ממזר עד שתאמר אמו לכשר נבעלתי. כלל העולה בהא נחתינא ואסקינא, שאין מקום להטיל ספק בכשרות הבת [פלונית] לבוא בקהל ה', לבר מקרובות ה"בעל" לשעבר וכן הנטען השני [נ'] אשר לדברי האם אחד מהם הוא אביה. ולא יכתבו בכתובתה שם האב כלל. והנלענ"ד כתבתי, בעזרת צורי וגואלי, והשי"ת יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות, אמן. כה דברי הצב"י החו"פ עיה"ק באר שבע ניתן ביום ט' בסיון התשע"ט (12/06/2019). הרב יהודה דרעי – ראב"ד עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה