אי־סתירת פסק דין בשל ראיות חדשות שעניינן חוות דעת של 'מומחה מטעם'

בט"ו בתמוז תש"ף (7.7.20) נתן בית דיננו, בהרכבו המלא שפסק את דינם של הצדדים והכריע בדבר מהימנות ההסכם שהציגה המשיבה ואי מהימנותו של ההסכם שהציג המבקש (בפסק הדין: המערערת והמשיב בהתאמה), פסק דין שבו דחה את בקשת המבקש כי נורה לבית דין קמא לדון בבקשתו לסתירת הדין, דינו של בית הדין הגדול, ולעיכוב ביצועו. עיקרו של פסק הדין נסוב על סוגיית הסמכות וסדרי הדיןוהבהיר כי צדק בית דין קמא בקביעותיו כי אין הוא רשאי לדון בבקשה ממין זה בנוגע לפסק דיננו שלנו וכי אם מוגשת בקשה כזו עליה להיות מוגשת לבית הדין הפוסק, בענייננו – בית הדין הגדול. עם זאת נגענו בדברינו גם בגוף טענותיו של המבקש, במגמה ברורה שלא להיראות כמי שמייעצים לו כביכול להפנות את הבקשה לגופה אל בית דיננו, היינו כדישלא ישתמעמאומרנו כי צדק בית דין קמא בדבריו כי הסמכות שלנו היא ולא שלוכי בבקשה לגופה מכל מקום יש מקום לדוןוהשאלה היחידה היא שאלת הפורום המתאים לכך מצד דיני הסמכויות וסדרי הדין. הבהרנו משום כך כדלהלן: אף שהחלטה זו אינה עוסקת בבקשה לסתירת הדין לגופה אלא, כאמור להלן, בבקשה להורות לבית הדין האזורי לדון בה – כילכאורה ניסה המבקש גם להוליך שוללאת בית הדין האזוריבתיאורהמרמז כביכולכי עיקרו של פסק דיננו הושתת עלתוצאותיהן של בדיקותהפוליגרף, בעוד האמת היאכפי שנאמר בפסק הדין גופוכי המסד והמשעןלפסק דיננוהיה ניתוח כלל העובדות,הטענות ונוסחי ההסכמיםשבתיק,שמהם עלו כפורחות קביעותינו החמורותבנוגע לזיוף ההסכם בידי המבקש או בידי מי מטעמו, כל זאתללא הסתמכות על בדיקת הפוליגרף.רק לאחר מכןהובאה בדיקת הפוליגרף שאיששה את ממצאינוומסקנותינו למעלה מן הצורך […] עיקרה של הבקשה […] כי נוכח האמור בפסק דיננו בנוגע לבדיקות המז"פ עולה כי עד עתה, ועד בכלל, לא נמצאו ממצאים מדעיים המאפשרים את הכרעת הדין במקרה כשלפנינו. המבקש אף קובע כי בכל הכבוד לבית דין קמא ולבית דיננו בדיקה מדעית מהימנה עדיפה על בדיקותינו.נשוב ונעיר על הרמז המטעה כי ממצאי בדיקותכלשהן – שאינם מספיקים –הם שאפשרו את הכרעתנו.כאמור לעיל,לא היא. המסד לפסק הדין היו עובדות שלא נזקקו לבדיקות כלשהן, והללו נעשו רק 'לרווחא דמילתא' כ'יהודה ועוד לקרא'. מכל מקום, לדברי המבקש, בהתאם לגישתו ולטענתו האמורה פנה הוא לבדיקה פורנזית במכון שלטענתו מצליח גם במקומות שבהם נכשלות בדיקות המז"פ. לדבריו, שאליהם מצורפים ממצאי המכון המדובר, העלתה בדיקתו של מכון זה מסקנה שונה מזו שעלתה בפסק דיננו. ושוב נעיר עלהאמירה התמוהה שייתכן שאינה אלאניסיון הטעיה כפול ומכופל, של המכון המדובר ושל בית הדין: לא ברור אלו מסמכים הגיש הלה למכון זה, הרי ההסכמים שהוצגו לבית הדין, ובתוכםההסכמים שהציג המבקש, שלטענתו הם ההסכמים המקוריים, נותרו תחת ידינווהועברו להנהלת בתי הדין כדי שתפנה לגורמים המוסמכים לשקול נקיטת אמצעים פלילייםבגין זיוף מסמך והגשת מסמך מזויף כראיה לערכאה שיפוטית, לבית הדין!אולי הגיש הלהלמכון זהעותק מזויף נוסףשל ההסכם שהגיש הוא וכן עותק – או מה שנחזה כעותק – של ההסכם שהגישה המשיבה.משלא קיבל המכון את המסמכים שהוצגו לבית הדיןשעליהם נטען שהם מקוריים, לא ברור מה הם המסמכים שבדק,ערכן ותועלתן של בדיקתו ושל חוות דעתו מוטלים לכאורה בספק רב, בלשון המעטה,בנוסף לחולשתה של חוות דעת מוזמנתשניתנהלבקשתמי שבית הדין קבע שהואזייפןושנתפסגםבשקריםנוספים כמתואר בפסק דיננו – וכאמור עולה מאליה גם הסברה כישמא הפניית הבקשהלסתירת הדין דווקאלבית הדין קמא שמטבע הדברים מצוי פחות בפרטים אלה שבפסק דיננו לא נועדה אלא כדי לנסות ולהטעותו. ההליך הנוכחי המבקש בחרמכל מקוםלשובעתהולהגיש את בקשתולסתירת דיננו ולעיכוב ביצועו,הפעם אל מי שמוסמך לכך – אל בית דיננו, תוך התעלמות מן האמור.זו זכותוכמובן, האמור היה כהערה ולא כפסיקה שדחתה את בקשתו של המבקש לגופה, אךבבד עם הקביעה כי מצידושל המבקש– זכותו היאלהגיש את בקשתו אלינו,רשאים אנו ואף חייבים להחליט הפעם לגופהשל בקשהושלא להתעלם גם מעובדת הטרחת בית הדין פעם אחר פעם בהליכי סרק– ונזכיר כי לבקשה דנן קדמו לא רק הבקשה התמוהה שהוגשה לבית דין קמא והערעור התמוה על דחייתו אותה אלא גם בקשה שהוגשה לבית דין קמא לעיון חוזר בהחלטה שבה דחה את הבקשה התמוהה הראשונה ולכל אלה קדמה גם בקשה קודמת לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית דיננו ושתלתה עצמה בנימוקים אחרים.הטרחה בהליכי סרק היא אולי 'זכות' – במובן הצרשל מונח זה הבוחן את הוראות החוק והתקנות ואת ההגדרות היבשות שבהם לזכות לפנייה לערכאות השונות, הגדרות שאינן יכולות לכלול את היות או איהיות ההליך הליך סרק, מה שנקבע בכל מקרה לגופו לפי תנאיו ולפי שיקול דעת –אך יש לזכות זו מחיר ובצידה גם 'זכותה' של ערכאה שיפוטיתלא רק לדחות את התביעה או הבקשה אלא גםלחייב בגינה בהוצאות משפט שיביאו בחשבוןגםאת היות ההליך הליך סרק ואת הטרחת בית הדין בחינם. כפי שציטטנו נשוב ונאמר: פסק דיננו נסמך בעיקרו על ניתוחן של ראיות ועובדותרבות העולותמתוך החומר שבתיקיהצדדים, ההסכמים עצמם, הטענות, הנסיבות וכו' לא על חוות דעת זו או אחרת.משנקבעו קביעותיושל פסק הדיןלא על יסודן של בדיקות וחוות דעת– ולא משום שאין אנו זקוקים להן לשם ניתוח מקצועי של מסמך החשוד כמזויף, אדרבה בנקודה זו הערנו על בית דין קמא שניסה לנתח ניתוח כזה בעצמו, אלאמשוםשיש די ראיות חיצוניותהתומכות במסקנתנו –אין בכוחה של חוות דעתזו או אחרתלסתוראת מסקנתנורק משום שלפי הנטען כותבה הוא מומחהיותר מכותבי חוות דעת אחרת,אלא אםאפשר יהיה להניח שמסקנות חוות דעתויהיו בבחינת 'ראיית זהב'שבכוחה לדחות את כל יתר הראיות. ראיית זהב כזו איןבבקשה שלפנינו, וספק אף אם ראיית נחושת יש בו,שמא ראיית כסףאך "כסף סיגים מצפה על חרש" (משלי כו, כג) שעליו נאמר (שם כג–כה, כח) – ובענייננו בנוגע למבקש – "שפתים דלקים ולב רע […]ובקרבו ישית מרמה, כי יחנן קולואל תאמן בו[…]לשון שקרישנא דכיוופה חלקיעשה מדחה". סיפא זו בענייןחינון הקול וחלקת השפתייםנוגעת גם לדמעותהתניןשמזיל המבקשבבקשתו "בוכהלילות כימים על הנאמר עליו בפסק הדין,כאיש דתי ואמון על בורא עולם". לא זו בלבד שהערנו על טיבה שלכל ראיה ממומחה מטעם, שפעמים רבות אף היא ראיית כסף–"הכסף יענה את הכל"(קהלת י, יט), שהלואמומחה כזה "בעליו עמו" ו"שכיר הוא בא בשכרו"(שמות כב, יד), אלא שכפי שכתבנואף לא יכולה להיות ראיה כנדרש בענייננושכן המסמכים כולם עותקים מצולמים הם וחסרים את האפשרות לזיהוי מקור או זיוף על פי סוג נייר ודיו וכיוצא באלה.אופיו היחיד האפשרי של ניתוח המסמכיםעצמם בהקשר זה, וכזה הוא אף הניתוח שהציג המומחה המדובר הואניתוח מעין גרפולוגי, שאף אם נניח שהוא מתחומי התמחותו של המומחה המדובר – ולא כך נראה מהאמור בראש חוות דעתו וכמקובל בנוגע להשכלתו וניסיונו –אינו ראיה מוחלטתמעצם טבעו.קל וחומרשבענייננו שבו ניתוח הגיונישל מקומות הרווחים והמחיקות, שכשלעצמו אינו מתחום המומחיות האמור אלא מתחום התמחותו של בית הדין,מעלה מסקנה הפוכהמשל אותו מומחה, ולא למותר לציין כי ניתוח גרפולוגי קודם שהוגש בשעתו לבית דין קמא אף הוא העלה מסקנה שונה ואם לו לא ניתן משקל בשל היותו גם הוא של מומחה מטעם (התם – מטעם המשיבה) הוא הדין והוא הטעם לחוות הדעת דהשתא. כדוגמה נציין כי המומחההמדובר עצמו עסק בין השאר באחת הראיות שמגופן של המסמכים, והעלה השערהכי ו' המצויה במקום י' במילה "תימכר" והמחזקת את הסברה כי במקור נכתב "תועבר", אינה אלא י' ש'התקשטה' בלכלוך. מדובר לכל היותר בהשערהשבשום אופן אינה טובה יותר מהשערתנו שלנוכי אכן מדובר בו', וזאת בלשון המעטה.כאלה הן גם שאר האמירותבנוגע לאותיות השונות המבחינות בין המסמכים השונים –השערות אפשריות, לא ראיות וודאי שלא כאלה היכולות להוות משקל נגד לשהובא בפסק הדין, כך אפילו היה מדובר במומחה אובייקטיבי לגמרי ועל אחת כמה וכמה במומחה מטעם. כאמורלו היה גם פסק דיננו מיוסד על השערות מאותו סוג היה אולי מקום לטעון נגדוולהציג השערות אפשריות אחרות, אף שגם אז הייתה הדרך רחוקה מלהגדירן 'ראיות חדשות' שהלוא אין אלה אלא השערות וכל שהתחדש בהן בפן הראייתי הוא הטענה כי הן מקובלות על מומחה זה או אחר.אך כיוון שעיקרו של פסק הדין אינו בנוי על כאלה, אין כלל מקום לבחון את הטענותוה'ראיות' החדשות והמצויות במישור זה. דין הבקשהלסתירת הדין ולעיכוב ביצועו להידחות על הסףתוך חיוב בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בגין הטרחת בית הדין שוב ושוב בהליכי סרקשברי שהמבקש הנוקט אותם יודע את היותם הליכי סרקוניסיונות נפל להקים לתחייה את ההסכם המזויף שהגיש ושבטלותו נקבעה בפסק דיננו. מסקנות ומתן הוראות לפיכך אני מורה כדלהלן: א. בקשת סתירת הדין ועיכוב ביצועו נדחית. התיק ייסגר. ב. המבקש ישלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח בגין הליך זה. ג. החלטה זו תדוור, מלבד לצדדים, למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. ד. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. ניתן ביום כ"ז בתמוז התש"ף (19.7.2020). הרב שלמה שפירא