פסק הדין כקובע זכויות בנכס למפרע; חובת דמי השימוש בנכס – השאלות העובדתיות וההלכתיות־משפטיות והמקום לבירורן

לפנינו תגובת המשיב לבקשת המערערת "להשלמת פסק דין". נזכיר: בט' באלול התשע"ט (9.9.2019)ניתן פסק דינו של בית דין זהשבמסקנותיו נקבע כי ערעורה של המערערת מתקבל וכי הדירהששימשה למגורי הצדדים ושבעניינה נכרת בשעתוההסכםשלפיו מעביר האיש את מחצית מהבעלות בה לאישה –בעלותה היא של שני הצדדיםבחלקים שווים ושלא כפי הרישום. בפסק דיננוביארנו כי הסכם זה נחשב 'קניין' מן ההיבט ההלכתיובנסיבות העניין –בצירוף כוונת השיתוף המוכחת ממנו ומשמעותה המשפטית– הרי שהוא 'קניין'גם מן ההיבט המשפטיאזרחיואין הוא לוקה בפגמים הלכתייםשל איהתאמה ל'דינא דמלכותא'או של העדר גמירות דעת לקניין בגינו של דין זה. משיב דנן, קבענו אפוא, הקנה למערערת דנא מחצית מן הבעלות בדירה הרשומה של שמו ומעתה יש לפסוק כי הבעלות בדירה משותפת לשני הצדדים בחלקים שווים. הוספנו לבאר גם כי אומנם בפסק דינו של בית דין קמאעלו לדיון גם טענות כי המתנה הייתה פריה של הטעיה וכמותן גם השאלה של החזרת מתנות ב'מורדת'אלא שהמענה– העובדתי בעניינן של חלק משאלות אלה וההלכתי בחלקן האחר –לא היה מענה של הכרעה מבוררתאלא של הכרעה מסופקת של "המוציא מחברו עליו הראיה". גם בפסק דיננו לא הוכרע ספק זה הכרעה שבתורת ודאי, בין השאר משום שלא נזקקנו לכך אך גם בשל העובדה כיבהקשר העובדתי אכן קרוב הבירור בענייננו להיות מן הנמנעות,אלא שכפי שביארנו בפסק הדיןתולדתה של פסיקתנובעניינו של ההסכם –כיוצא בהוהיא כי אף אם קיים ספק כאמורהטוען לבטלות מתנהשניתנה כבר או להחזרתההוא "המוציא" ש"עליו הראיה". לאחרונה, נזכיר, ניתנה גם החלטתי שבה שבתי וביארתי בקצרה את האמור ודחיתי את בקשתו של המשיב לסתירת הדין. לאחר מתן פסק דיננו עתרה המערערתוביקשהלחייב את המשיב בדמי שימושבגין שימושו הבלעדי משך שבעעשרה שנה בנכס שבעניינו הכרענו כי משותף היה. תגובתו של המשיבבאה עתה לפתחנו– באיחור שעליו כבר התרעמנו בהחלטות קודמות –ולאחר בחינת התגובההכוללת היבטים עובדתיים לצד היבטי דין והיבטי סדרי דין אנימסיק וקובעכי אומנם יש לדחות את בקשתה של המערערת כי נחייב את המשיב בדמי שימוש, אך זאת לא לגופה של הבקשה אלא מן ההיבט של סדרי הדין המחייביםכי דיון בבקשהכזויתקיים, אם תחפוץהמערערתלהגיש תביעה בעניינה,בבית הדין האזוריולא בערכאת הערעור. נבאר את הדברים אך תחילהנקדים מכל מקום ונדחה את טענותיוהלאצודקות של המשיב שדחייתן הכרחית למרות הקביעה דלעיל משוםשעניינן בתוכנו של פסק דיננוובאיהבנתו,איהבנתמהותם של הליכי הערעורושל ההכרעות בהםאו השמתהמשיב אתעצמו כמי שאינו מבין: פסק הדין כקובע למפרע את הזכויות בנכס טרם מתן פסק דין המשיב טוען כי עד למתן פסק דיננו לא הייתה למערערת כל זכות בנכס וכי פסק דיננו הוא שיצר את זכותה זו וממילא לא קמה לה עילת תביעה לדמי השימוש בגין התקופה שעד למתן פסק דיננו. זאת, לטעמו, אף משום שפסק שעד למתן פסק דיננו חל פסק דינו של בית דין קמא. אכןעד להכרעה בערעור עומד פסק דינו של בית דין קמא בתוקפו, לא מכבר האריך החתום מטה בעניין זה בכלל דבריו שבפסק הדין בתיק 884268/1 (ניתן ביום ט"ו במרחשוון התש"ף – 13.11.19, פורסם), ונביא מקצת מן האמור שם בפרק כ"ח לפסק הדין שעסק בשאלה זו גופה "מעמדו של פסק דין שהוגש עליו ערעור טרם ההכרעה הסופית בערעור" ושוב בפרק ל' לפסק הדין: […] ובאמת היה מקום לדון מה תוקפו של פסק דינה של ערכאה קמא: אם פסק הדין הוא פסק דין חלוט אלא שהקבלה היא שכשיוגש ערעור יוכל בית הדין הגדול לדון לפסוק ולסתור את פסק דינה של ערכאה קמא, או דנימא אף מעבר לכך, שפסק דינה של ערכאה קמא אינו תקף כל עוד ישנה אפשרות ערעור או שהוגש ערעור […] אך נראה – ולהלן נבסס זאת עוד – שהעיקר הוא כצד הראשון, שכל עוד לא נסתר פסק הדין אף אם יש אפשרות ערעור או אף הוגש ערעור אין הפסק בטל וחובה לקיימו כל עוד לא ניתן עיכוב ביצוע או נתקבל הערעור […] ואומנם כבר ביארנו במקום אחר שמעיקר הדין אין לעכב ביצוע פסק דין, וכמבואר ברמ"א (חושן משפט סימן יד סעיף ד) וזו לשונו: "וצריך לשלם מיד, ואם יסתור הדין – יחזרו לו." […] מעיקר הדין פסק הדין תקף מיום נתינתו למרות האפשרות לערער עליו. לפיכך כל עוד לא ניתנה פסיקה הסותרת את הפסיקה של ערכאה קמא, פסק דין זה בתוקפו עומד […] אין מניעה לצד שזכה בערכאה קמא לפעול על פי פסק דין זה […] […] בנידון דידן: החלטת בית הדין האזורי תלויה באפשרות הערעור, דהיינו שהערעור לא יעקור ולא יבטל את פסק הדין, שהרי עד שהערעור קובע שפסק הדין בטל, יש תוקף לפסק הדין וכמו שביארנו. ומעתה השלמת ההליך תלויה בפסק דינו של בית הדין הגדול הדוחה או מקבל הערעור. ואין לחלק בין הדבקים. משכך בנידון דידן, רק החלטה סופית של בית הדין הגדול היא שתסיים את ההליך המשפטי שבין הצדדים […] אבלאין משמעות הדבר שפסק דיןשניתן בערעור אינו קובע ואינו יכול לקבוע זכויות שלמפרע.פסק דין– גם פסק דינה של ערכאה קמא –חל במובן של הוראות אופרטיביותרקמיום הינתנוואילך,אך עשויהואלקבוע זכויות למפרע. כך בענייננו ההוראה בדבר שינוי רישומי הבעלות בנכס היא הוראה שתוקפה מכאן ואילך, אין היא ואין היא יכולה להיות הוראה למפרע, וכי מי מהצדדים או מפקידי הרישום יכול היה לנבא כי כך ייפסק ורשאי היה משום כך לשנות את הרישום טרם שנפסק? אךככל שהדבר נוגע לקביעת הזכויותעצמן ולא לרישומן קובע פסק הדין כי הבעלות בנכס הייתה של מי שזכה בה על פי פסק הדין למן המועד שבו נוצרה הבעלות על פי פסק הדין ובענייננו:הבעלות של המערערת במחצית הדירה המדוברת היא מאז כריתת ההסכםהמדובר שעל פי פסק דיננוכריתתו כמוה כקניין והעברת בעלות, למרות הרישום הסותר. דמי שימוש אינם 'קנס'על הפרת הוראה חוקית, לו היו כאלה לא היה יכול פסק דין לחייב בהם אלא ממועד הינתנו ואילך, כך בפסק דין של ערכאה קמא וכך בפסק דין של ערכאת ערעור המשנה את שפסקה ערכאה קמא. אבל לא כך הדבר. דמי שימושכשמם כן הם, תשלום בעבור השימוששל האחד בנכס של האחר.כל עוד לא נפסקשהנכס הוא "של האחר"רשאי המחזיקבולהשתמשבו, והדברים אכן אמורים במשנה תוקף משנפסק בפירוש כי רשאי הוא לעשות כך וכי הנכס שלו הוא – כל עוד לא בטלה פסיקה זו במסגרת הליכי הערעור.אך שימוש זה יחייב אותו בתשלום – אם ייפסקכי הנכס של האחר הוא – לא ממועד הפסק אלאמהמועד שכלפיו נקבעה הבעלות בפסק הדין. לפיכך יש לדחות טענה זו כשלעצמה מכול וכול. עם זאת נעיר כיאכן תיתכנה משמעויות לעובדת היות השימוששימוש בתום לב, שעה שהמשתמש סבור כי בשלו (או בשלו לבד) הוא משתמש.עשוי הדבר להיות סיבה לתשלום מופחתאם ייטען כי הנאתו של המשתמש לא הייתה במלוא שוויה של שכירות הנכס (או מחציתו כשמדובר במחצית דמי השימוש) או כי לא היה ממצה הנאתו זו לו ידע כי אין הנכס שלו וכי יצטרך לשלם בעבור הנאתו.מוצא הדברים בשמעתתא ד"הניח להם אביהן פרה שאולה" ובסוגיא דספסירא(כתובות לד, ב; בבא קמא קיב, א ובבא מציעא מב, ב) ומאחר שלגופה של תביעה אין אנו דנים עתהלא נרחיב את היריעהמעבר לכך. חובת דמי השימוש – השאלות העובדתיות וההלכתיותמשפטיות והמקום לבירורן המשיב מעלהגםטענותנוספות, בין השאר שב הוא על טענותיובדבר הונאתו על ידי המערערתובדבר אחריותהלפירוד ביניהם ולעזיבתה את הביתבשל אינכונותה לשלום הבית שבו חפץ הוא, לטעמו,וממילא אייכולתה להלין על שימושו הבלעדיבנכס שכן רשאית הייתה היא להשתמש בנכס עימו. טענה זו האחרונה נוגעת כמובן אך ורק לתקופה שבה היו הצדדים נשואים עדיין.משהתגרשו הצדדים– ולעניין זהשאלת האשם בגירושיהם אינה מעלה ואינה מורידה– לא היו רשאים להתגורר בנכס יחדיו וממילאקמה לכל אחד מהם לכאורה הזכות למחצית מזכויות השימוש בנפרד מחברו, קרי: הזכות להשתמש בנכס תוך תשלום מחצית שכר הדירה הראוי לחברו, לקבל את מחצית שכר הדירה מחברו – אם הלה ישתמש בנכס, להשתמש בנכס לסירוגין או לקבל את מחצית דמי השכירות מצד ג' שלו ישכירו הצדדים יחדיו את הנכס. כאמור, אין אנו דנים עתה בתביעה לגופה, להלן יתבאר מדוע, ועל כן ודאי שלא נאריךעתהבאשר הלכו בו כבר נמושות– בשאלת היחס בין דברים אלה לסוגיות "זה נהנה וזה חסר" או "וזה לא חסר" שבהקשר לדין "הדר בחצר חברו שלא מדעתו", "אמר לו צא" ולדינו של שותף האומר "בשלי השתמשתי" (חושן משפט שסג, ו לעומת האמור שם קעא, ח).כללו של דברכמבואר מהסוגיות ומדברי הפוסקים ואף בפסקי דין רבים כימשהשתמש אחד הצדדים לבדו בנכס עשוי הדבר להקיםלרעהו אפוא את הזכות לתבוע ממנו את מחצית דמי השימוש, אלא שמובן שתביעה כזומצריכה תחילההסכמה בעובדות או הוכחתן, קרי: הסכמה או הוכחה כי אכן היה שימוש בלעדי של אחד השותפים בנכס, בניגוד לדעתו של חברו, ובירור או הסכמה בדבר משך השימוש האמור. זהו כללו של דבר כאמור והחילוקים או המחלוקות אינם אלא בפרטיו. על כל פנים כיוון שמדברי המשיבעולות גםמחלוקות עובדתיותהמצריכות בירור וראיות כאמור, וכיוון ששאלותעובדתיות אלה לכאורהטרם נבחנו כל צורכן, אם גם עלו בדרך אגב, בערכאה קמא ולא בעניינן היה הערעור, הרי שהדין עימו כיסדרי הדין מחייבים את בירור העניין בערכאה קמא, ומכאן מסקנתנוהאמורה לעיל כי דיון בסוגיית דמי השימוש יתקיים, אם תחפוץ המערערת להגיש תביעה בעניינה, בבית הדין האזורי ולא בערכאת הערעור. נוסיף ונאמר: המשיב שב והעלה כאמור גם את טענותיו העובדתיות הנוגעות לשאלת הטעייתו או איהטעייתו בהסכם האמור.במידת מה הפתיענו המשיב כשחיסר מספרו את העיקר שציפינו כי ייאמרבהקשר זה והואכי אף אנו לא קבענו דבר מוחלטבעניין זהאלאקבענוכיהקניין שבהסכם עושה את המערערת כמוחזקת וממילאדינו של המשיב בעניין הבעלות בנכס כדין המוציא מחברו שעליו הראיה. דון מינה ואוקי באתרהכי בעניינם של דמי השימוש שלגביהם לכאורה מוחזק הוא המשיב בשלו – על המערערת להביא ראיה. וכבר מילתנו אמורה לעיל כי בית דין קמא דן את הדברים כספק אף לאחר שבחן את כל שהביאו הצדדים לפתחו, ואנו אומנםלא התיימרנו לומר בהכרעתנו כי הגענולכדי בחינה עד תום של המכלול כולו, שכןדיה להכרעתנו בהותרת הדבר מסופק, אך זאתגם בשלאי האפשרותלהגיע לאותהבחינה עד תום המצריכה גם בחינת לב וכליותוזאת אף בנוגע לאשר אירע לפני שנים רבות. לולי סברנו שכך הדבר היינו נזקקים לבחינת הדברים עד תומם ולא להכרעה הלכתית שבנוגע לבירור העובדות נאלצת להישען על הספק. על כןבצד אומרנו כי מקומו של הבירורבשלב זההוא בבית הדין האזורי, וכדי שלא ניחשבכמכשילים בעצה שאיננה טובהבהפנייתנו את הצדדים לקיום הליך משפטי נוסף,חובה עלינו להאיראףאת עיני המערערת–ולחסוך אולי משני הצדדים כאחד הליכיםארוכים שעשויים להתברר כמיותרים– כי לכאורה יהיה טעם בהגשת תביעת דמי השימוש רק אם "יש בידה כנגדן" דבר שאותו תובע ממנה המשיב או שחויבה כבר ליתנו לו – מה שיכול להעמידה במעמד של מוחזקת.אםלא כך הדבר ותביעתה היא להוציאמהמוחזקנראה, בלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סיכוייהלהוכיח את הדרוש (בנוסף להוכחת העובדות השנויות במחלוקת לגבי שימושו הבלעדי של המשיב בנכס בניגוד לרצונה ומשכו של שימוש זה)אינם מן המשופרים. מסקנה ומתן הוראות א. מקומה של תביעת דמי השימוש בבית הדין האזורי. אם תבחר המערערת לעמוד על תביעתהזו –תגישנה לבית הדין האזורי. בית הדיןיבחןאת טענותיהם וראיותיהם של הצדדיםבלב פתוח ובנפש חפצה, תוך הכפפתהדבריםכמתבקשלהכרעה החלוטהבעניין הבעלות המשותפת בנכס,שסטתה מהכרעתו של בית דין קמא עצמו אך מחייבת היא אותו. עם זאתבית הדין יבחןאתהדברים גם תוך שימת לב שהכרעה זוניתנהלאכהכרעהודאיתבטענות העובדתיות ובנגזרותיהןהמשפטיות וההלכתיות בסוגיות ההטעיה שבמתנה והחזרת המתנותאלא על יסודקביעתנו כימעמדו של ההסכםשנכרת בשעתו בין הצדדים הוא כשל קנייןוכי בכל הנוגע לבעלות בנכסהמדובר הרי שבספק שבעניינן של טענות אלה – שלא הוכרע לחלוטין בדברי בית הדין האזורי ושסבורים אנו שכמעט שבלתי אפשרי להכריעו בתכלית – דיןהמערערת דנא כמוחזקת. ב. תיק דנן ייסגר עם חתימת החלטתי זו. ג. ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים. ניתן ביום ד' בשבט התש"ף (30.1.2020). הרב שלמה שפירא