סמכויות דיין עמית; פרשנות תקנות הדיון – תכליתית ולא לשונית־דווקנית

לפנינו הצורך להכריע בערעורה של המערערת על פסק הדין לגירושין שנתן בית הדין הרבני האזורי תל אביב בעניינם של הצדדים. עוד לפנינו בקשה להנמקת החלטתנו לדחות את הערעור בעניין דרישת המערערת לפסול את הרכב בית הדין הרבני האזורי תל אביב שדן בעניינם של הצדדים. יוערכי הבקשה ובוודאי ההסבריםשניתנו בהמדוע חובתנו לנמק את ההחלטהשניתנה תוך כדי הדיון – אךלמותר הם. בעת הדיון עצמוכבר הבהרנוכי אנו דוחים את הבקשה לפסול את הרכב בית הדין האזורי וכי ניתן את הנימוקיםלכך בהמשך. א. איפסילת בית הדין האזורי נפתח בערעור על איפסילתו של מותב בית הדין האזורי את עצמו ובבקשה כי נחליט אנו על פסילתו: המערערת לא הראתה כי הוראות סעיף 19א לחוק הדיינים, הסעיף העוסק בכשרות או פסלות דיין,מצריכות את פסילת דייני בית הדין האזוריאו באופן ממוקד יותר את פסילת יושב ראש המותב שבו התמקדו טענותיה, הגר"י שחור. כהונת דיין עמית כאב בית דין ומעמד החלטות שנתן כאב בית דין אם אינו יכול לכהן ככזה המערערת ביקשה שנורה על פסילת ההרכב משום שלדעתההגר"י שחורהמכהן כדיין עמיתשימש אב בית דין בדיונים אף שדיין עמית אינו רשאי על דרך כלל לכהן בכהונת אב בית דין. בא כוח המערערת הסביר כילדעתויש בכך עילת פסלות, אף שאין הדברים נכנסים בגדרי סעיף 19א האמור, שכןמדוברכביכולבמצב מקביל למצב שבו יושב בדין דיין שלא מונה כחוק. גםלו קיבלנו את טענת המערערת לגופה היה עלינו לדחותאת ערעורה בעניין איפסילת המותב ואת בקשתהלפוסלומשום שאין טענתה בגדר עילת פסלותהקבועה בחוק, ואין צריך לומר שאין היא עילת פסלות על פי ההלכה. אכן לו קיבלנו את הטענהכי אחד הדיינים דן בתיק ללא שיהיה ממונה כחוקהיה עלינו לקבוע כי החלטותיו של בית הדין בטלות מחמת חוסר סמכות והתוצאה המעשית הייתה אולי דומהלזו של קביעת פסלותו של דיין, אך עדיין לא היה מדובר בקביעת פסלות אלא בקביעה בעניין חוסר סמכות. אגב הכי,נעיר כי טענות המשיבבדיון בעניין זהכי טענת סמכות צריכה לעלות בהזדמנות הראשונה – ספק אם יש לה מקום בענייננו, הן משום שיכול מתדיין שלא להיות מודע לעובדה בפלוני הדן בעניינו לא מונה כחוק ועל כן שלא להעלות טענה כזו, הן משוםכשאין כל יסוד לסמכות – ולא שנטען נגדה בנסיבות או הקשר מסוימיםכגון בעניין ההסכמה לסמכות, מקום שזו רלוונטית; תנאי הכריכה, מקום שהללו רלוונטיים; וכיוצא באלו– אין הסמכות יכולה להיווצריש מאין אך משום שלא טענו נגדה,ואין פסק דין שניתן בהעדר יסוד ותשתית מינימליים לסמכותליתנויכול לקבל את תוקפו יש מאין, אך משום שפלוני לא טען זאת בהזדמנות הראשונה. מכל מקוםלענייננו אין גם מקום לקבל את הטענהכטענהנגד סמכותושל בית הדין, ולא זו בלבד שכאמור לעיל אין בה משום טענת פסלות קבילה, שכןמשמונה דיין לכהן כדיין עמיתהרי שאין כל ספק כימוסמך הוא לדון וסמכותו זו לא תתאייןאףאם יכונה בטעותבתואראב בית דיןבמקום שהחוק אינו מאפשר לו להחזיק בתואר זה. רקאם נתןהדיין האמורהחלטה שהסמכות ליתנה נתונה לאב בית הדין בלבד, שעה שאינו ממונה כחוק להיות אב בית דין,יש מקום לטעון לבטלותה של אותה החלטהעצמה מחמת חוסר סמכות.ולא בהכי עסקינן. נוסיף גם כיהחוק מאפשר אף לדיין עמית לכהן בכהונת אב בית דין, לפי סעיף 8(ח) לחוק האמור,אם קבע כך נשיא בית הדין הרבני הגדול"לענייןהרכבמסוים",ואין כל מקום לפרשנותו של בא כוח המערערת כי נדרשת הסמכהאו קביעה של כבוד הנשיא "לעניין מסוים". בא כוח המערערת ניסה להראות פלוגתאבשאלה אם שיקוליו של כבוד הנשיא חייבים להיות נוגעיםלכישוריו הייחודיים של הדיין העמיתהמסוים לעסוק בעניין מסוים או שיכולים הם להיות שיקולים אחרים. למעשהלא ראינובדברים משוםפלוגתא של ממששבה עמדת כבוד הנשיא שאותה הביא בא כוח המערער היא 'עמדה מקלה' כדברי בא כוח המערערת,העובדה שמאן דהו העלה טענה וזו נדחתהבדברי כבוד הנשיאאין בה כדי להחשיב את מעלה הטענה כ'מאן דאמר'בעניין זה. אולםאף לו הייתה פלוגתאשל ממש בדבר הרי שהייתה היא נוגעתכאמורלשיקוליו של הנשיאואולי הייתה מאפשרת לתקוף בבג"ץ את החלטתו,אך לא היה בה כדי לשנות את המפורש בחוק,שיכול הנשיא למנות– בלי קשר לשאלה מה השיקולים שעל פיהם יעשה או לא יעשה זאת –דיין עמית לשמש אב בית דין"לעניין הרכב מסוים"ולאו דווקא "לעניין מסוים". וברור גם כימינוי שמינה הנשיא תקףכל עוד לא בוטל,אף אם יש למאן דהו השגותעל שיקול הדעת שעל פיו מינה הנשיא את מי שמינה. נוכח האמורלא זו בלבד שבקשת הפסילה הייתה מופרכתמעיקרהאלא שאף טענת חוסרסמכותהנשענת על שנטען בבקשת הפסילה משוללתהיאכל יסודחוקי ודינה להידחות.צר כיהמערערת ובאי כוחה,במקום להתמקד בטיעונים משפטיים והלכתיים, נגררו להפרחת טענות מופרכות ולהאשמות משוללות יסודעל אחד מוותיקי וחשובי אבות בתי הדין, המכהן כיום כאמור כדיין עמית, כאילו פעל שלא כחוק ושלא בסמכות, והגדילואף לעשותבבקשת פסילה וערעור על דחייתה, ובתלונה לנציב התלונותעל שופטים ודיינים,שנדחתה אף היא ולא בכדי. ב. פסק הדין לגירושין עיקרו של הערעור על פסק הדין לגירושין – מלבד הטענות לפסלות המותב שנתן אותו ושאותן דחינו לעיל – הוא כי בית הדין פסק את פסקו בלי שימצו הצדדים, ובעיקר המערערת, את טענותיהם, הצדדים לא נחקרו, ופסק הדין ניתן בלי שיוגשו סיכומים בתיק. ראש דבר נאמר כיאומנם תקנות הדיון מורות על הגשת סיכומיםקודם פסק דין,אלא שאףלו קבענו כיבהתנהלות בית הדין שפסק ללא סיכומיםנפל פגם מבחינת סדרי הדין, אין בכךבהכרח כדי לקבל את הערעור. תנאי לקבלתו של ערעור הנשען ונסמך על טענות בנוגע לסדרי הדין הוא שהחריגה מסדרי הדין השפיעה על תוצאת פסק הדין, ולא כך היה בענייננו וכפי שיבואר עוד להלן. נוסיףונאמרכי לדעתנו אין גם כלל מקום לקבוע כי בית הדין חרג מסדרי הדיןבפוסקו את פסק דינו ללא שיורה על הגשת סיכומים וללא שהללו יוגשו בפועל. זאתמשני טעמים: 1. פרשנות הוראת התקנות בנוגע לסיכומים – פרשנות תכליתית ולא לשוניתדווקנית תקנות הדיון אומנם מורות על הגשת סיכומים, אך לדעתנועל התקנות להתפרש לפי תכליתןומקום שבו אין טעם ותוחלת בהגשת סיכומים – אין חובה להורות על הגשתם. דרך משל: פסק דין בהסכמהגם הוא פסק דין, אין הוראה מפורשת בתקנות המחריגה אותו מהתקנות שבעניין הסיכומים. הדעת נותנת אומנם כי כשיש הסכמה מוותרים הצדדים על הסיכומים, והתקנות אכן מאפשרות ויתור שכזה, אולםפרשנות דווקנית של לשון התקנות עשויה להביא למסקנה כי נדרשת החלטה מפורשתשל בית הדין שתינתןעל יסוד הסכמה מפורשתכזו ותורהעל איהצורך בסיכומים. אף על פי כן, כידוע, אין נוהגים כך לעולם, ודומה כימי שיבקש לנהוג כך יהיה מן המתמיהים. הוא הדין, אגב, גם לעניין עדויות וחקירות ושאלת הצדדים אם כילו את ראיותיהם וטענותיהם – כל אלה אינם נוהגים בעת מתן פסק דין בהסכמה, אף שההוראות לגביהם לא החריגו פסק דין כזה,וכל כך למה? משום שברור לכול כי הללו מיותריםכשישנה הסכמה, ומשכך מתפרשות התקנות לפי תכליתןכאילו החריגו פסק דין שכזה מהצורך בכל האמור. הוא הדין והוא הטעם כשפסק הדיןאומנם אינו ניתן בהסכמה, אךנשעןהואעלבסיסעובדותמוסכמות או כאלה שבית הדין ראה בעיניוואינו נזקק לגביהן לטענות וראיות "לא תהא שמיעה גדולה מראייה",ככל שברור שהסיכומים– ויהיו הטענות שייטענו בהם אשר יהיו –לא יוכלו להשפיע על תוצאת פסק הדין, שכן לא יוכלו לשנות את העובדות המוסכמות או את אלה שבית הדין נוכח בהן בעיניו –אין חובה להגיש סיכומים. בענייננו קבע בית הדין על יסוד התרשמותו הישירהמהצדדים לאורך ההליך כולו, ועל יסודן של עובדות ברורות לרבותבאשר לפירוד הממושך ולניסיון לשלום בית שנעשה כבר ולא אך 'גווע בטרם עת' אלא משול היה ל'נפל', כי אין כל סיכוי כי ייכון שלום בית בין הצדדים. סיכומי הצדדים אין בהם כדי לשנות זאת וברור מראש כי לא היה בהם לשנות זאת, כשם שלו היה נובע פסק הדין מעובדה אחרת שבית הדין נוכח בה במישרין לא היה בטענות שבסיכומים לשנות את פסקו. יוער, אגב, וזו אמירה עקרונית ולאו דווקא לעניין המקרה דנן, כיייתכן שדיין אחר היה מתרשם אחרתמאותן עובדות, אולםאין בכך כדי לשנות אתהעובדהשהדיינים שדנובעניינם של הצדדים התרשמו כפי שהתרשמו במישרין.טענות שבסיכומים לא יכולות לשנות את העובדות שראו בעיניהם ואת דעתם על משמעותן של עובדות אלה בכל הנוגע לסיכויים לשלום בית. אכןאפשר לטעון, בסיכומים או שלא בהם,על אודות סיבת המשברשאירע בין הצדדים, האחריות לו ומשמעויותיה; סיבת כישלון הניסיון לשלום בית, שעל אודותיה טען בא כוח המערערת בתשובתו לבקשת המשיב לפסק דין לגירושין, ומשמעויותיהוכו'אלא שכל הללו יכולים אולי – במקרים מסוימים – להשליך על שאלת חיוב המזונות, הכתובה, על שאלת מועד הדיון בכתובה – לפני או לאחר הגט, על השאלה אם אפשר לחייב את המערערת בגט ואף לנקוט נגדה סנקציות אם תסרב לקבלו או לא – כל אלה שאלות שעשויות להיות מושפעות מהשאלה אם צודקת המערערת בטענותיה, מהשאלה מי אשם במשבר ובפירוד ומהשאלה אם התביעה לשלום בית הייתה צודקת.אולם השאלה אם יש סיכוי לשלום בית אינה מושפעת מכל הללו. המענה לשאלה אם על הצדדים להתגרש– במנותק משאלת חיוב המערערת בגט ואכיפת הגירושין, הכתובה ומועד הדיון בה והמזונות –נגזר לדעת בית הדין, ועמדתו היא מקובלת למדיבכלל בתי הדין,במישרין משאלת הסיכוי לשלום בית, שלעניינו כאמור התרשם בית הדין ישירות. שארהשאלותהאמורות,העשויות להיות מושפעות מהשאלות שעליהן ביקשה אולי המערערת להשיב בסיכומיה ולהוכיח לגביהן את עמדתה,לא נכללו בפסק דינו של בית הדין קמא(שאף בסוגיית הגירושין עצמה נקט לשון "פרווה" של "על הצדדים להתגרש", לשון שבמידה רבה קרובה לפסק דין הצהרתי יותר מלהוראה אופרטיבית כלשהי, וודאי שאין בה אכיפה), וממילא אין מקום להלין לגביהן על הכרעה ללא סיכומים. נציין כי אףבדיון לפנינו הודה למעשה בא כוח המערערתעצמוכי עיקר טענתוהיאבנוגע למזונותשהוא מבקש כי ייפסקו, ובמשתמע– כמעט במפורש – הודהגםכי אין סיכוי לשלום ביתבין הצדדים, וממילא סוף דבר לגירושין. ממילאלא ברור כללמה מקוםיש למערערתלהליןעל פסק הדין לגירושיןשלא קבע – אך גם לא שלל – את הזכאות למזונות ולא זה עניינו. 2. הדרישה לסיכומים – מהות ולא כותרת גם לו הנחנו כי חובת הגשת סיכומים קיימת בכל מקרה, ללא תלות בהיגיון שבכך, וכאמור איננו סבורים כך, עדייןסביר לומר כי דרישה זו עוסקת במהות ולא בכותרת. בקשותהצדדיםשהוגשו טרם פסק הדיןסיכמו למעשהאת עמדותיהם וטענותיהם,ואין בהעדרה של הכותרת"סיכומים"אובהעדרהכרזהעליהם"בשם המפורש"כדי לראות את פסק הדין כפסק דין שניתן בסטייה מסדרי הדין. נוסיף ונאמר כי אף אם ישיב אי מי כי כשמדובר בפירוש בסיכומים מקפיד כל צד אכן לכלול בהם את כל טענותיו ולא כך כשאפשר שיטעה ויסבור שעוד יגיע תורם של הסיכומים ועל כן לא ימצה את כל טענותיו, ואיננו סבורים שכך היה הדבר בענייננו, הרי שעדיין כאמור לעיל לא הייתה הגשת הסיכומים עשויה לשנות את התוצאה, ועל כן לדעתנו לא הייתה חובה להגיש את הסיכומים ואף לא הייתה בסטייה ממנה כדי להקים עילת ערעור. מסקנות ומתן הוראות א. בית הדין דוחה את שני הערעורים. ב.אין בפסק דינו של בית הדין האזורי טעות בעובדות, אף לא נטען כך,לא טעות בהלכה ולא בשיקול הדעת. לדעתנולא סטה בית הדיןהאזוריאף מסדרי הדין, אולםאף לו היינו סבורים כיסטהמהם אין כל ספקכי הסטייה הנטענת לא השפיעה על תוצאת פסק הדין. ג. בענייננוקבע בית הדין האזורי על יסוד התרשמותו הישירהמהצדדים לאורך ההליך כולו,ועל יסודן של עובדות ברורותלרבות באשר לפירוד הממושך ולניסיון לשלום בית שנעשה כבר,כי אין כל סיכוי כי ייכון שלום ביתבין הצדדים. אולם בית הדין לא קבע חיוב או כפייה לגט. אין להמלצתו לגירושין משום השלכה ישירה על התביעות הנוספות שהוגשו בתיקי הצדדים. ד. לעניין ההוצאות: לאחר שיקול דעת ועקב מצבה הכספי של המערערת, אנו קובעים כי המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. הסכום יגבה מכספי הערובה להוצאות שהפקידה המערערת בקופת בית הדין. יתרת הסכום שהפקידה יושב לה על ידי המזכירות. ה. פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטי הצדדים. ניתן ביום ז' בתמוז התש"ף (29.6.2020). הרב מיכאל עמוס הרב שלמה שפירא הרב אברהם שינדלר