פתחי תשובה על חושן משפט 214
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
לא מכר את החדר. עיין בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ל"ב באחד שצוה בצוואת ש"מ לתת ביתו עם כל החדרי' לפלוני ויש שם בבית שני חדרים שתשמישן שוה לשל בית ועוד יש שם חדרים המושכרים למוכרי קמח ונשאל אם קנה את כולן והשיב נלע"ד דלא מבעיא בנ"ד שפירש ואמר עם כל החדרים דודאי נקנה גם החדרים שאינם דומין לתשמיש הבית דכל רבויא הוא ורבו כל מילי ששם חדר עליו כו' וא"ל דלא אתי לרבויי רק אותן החדרים שתשמישן כתשמיש הבית ז"א דאף אי לא אמר כלל רק עם החדרים היה הדין כן כיון שאין בבית יותר משני חדרים שתשמישן כתשמיש הבית ע"כ מה שאמר כל החדרים כולל הכל אף אותן שאין תשמישו כתשמיש הבית דגם הנך חדרים מקרי. אלא אפי' אי לא אמר כל נלע"ד דגם חדרים אלו בכלל לפי המבואר ברשב"ם ובתוס' ונ"י ובב"י ובב"ח שתיבת חדר פתרונו שאין תשמישו כשל בית כו' ולא עוד אלא שנראה מדברי הרשב"ם דאותו שתשמישו שוה לבית ופתוח לו בלא"ה הוא מכור בכלל בית סתם כו' וא"כ לענין הקאמרין שאצל השטובין לא היה צריך לפרש אותם בפ"ע שהם בכלל הבית וזה שפירש החדרים היינו אף אותם שלא נכללו בכלל הבית ואפי' תימא דלהרשב"ם נמי לא מיזדבן אף בשוה תשמישו כ"א במצר לו מצרי אבראי מ"מ נראה שבנ"ד ודאי החדר שתשמישו שוה לבית נתון בכלל בית דהרי שנינו בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה (וכ"ה בש"ע לקמן סימן רט"ו ס"ו) והך דינא פשיטא דהוא נמי במתנת ש"מ כו' וא"כ אף שלא מצר לו מצרים החיצונים מ"מ כיון דנותן בעין יפה נותן ולא היה לו לפרש הוא נתון בכלל הבית וא"כ לישנא יתירא דקאמר בהדיא החדרים היינו אף אותן שאין תשמישן דומה לבית ומכ"ש שכבר כתבתי דלשון חדרים גופיה פתרונו כן שאינו כתשמיש הבית ומכ"ש בזה שאמר כל החדרים שכולל כולם איברא דצ"ע לפי לשון השאלה שאותן החדרים מושכרים למוכרי קמח א"כ אפשר שאין זה בכלל חדרים רק בכלל חנויות וחניות אף בחצר אין נמכרין אא"כ רוב תשמישן לגאו אבל כמדימה שאין המוכרי קמח מוכרים שם על יד רק שמכניסין שם קמחן לאוצר ונראה דבכל כי הא מלתא בתר שמא אזלינן כו' ולעיקרא דדינא מבואר ברמב"ם פכ"ו מה' מכירה דאין כל הדברים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג כו' וכן במקום שאין קורין אלא לבית בית לבדו או שקורין לבית בית ולכל סביבותיו ולכל שעל גביו הולכין אחר הלשון שאנשי המקום כו' והדבר ידוע דבזמנינו לשון בית פתרונו על כל הבניינים והחדרים העומדים על קרקע השייך לו כל גבולו מסביב כו' אך צ"ע בלשון המצוה שכפי המדומה אמר בלשון אשכנז רק שהעדים העתיקו בלשון הקודש וכפי שמות הערוכים באותו מקום כלשון אשכנז אחריהם נלך והעדים נאמנים להעיד באיזה לשון אמר המצוה ואין בו משום חוזר ומגיד כל שלא יהא סתירה גדולה למשמעות הלשון הכתוב בשטר כו' עכ"ד ע"ש עוד ועמ"ש לקמן סי' רט"ו ס"ו סק"א:
דוקא בחדר שרחב ד"א. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' ק"פ בא' שהשכיר חדר לחבירו ובתוך אותו חדר יש עוד חדר קטן שאין בו ד"א אי מושכר עמו. והשיב לכאורה אפשר לחלק בין מוכר למשכיר כו' אך ברמב"ם פ"ו מה' שכירות (הובא בב"י ר"ס שי"ג) מבואר דשכירות שוה לגדרי נמכירה בענינים כאלה וכן משמעות הטור סי' שט"ז אכן יש לחלק מצד אחר דדוקא לשון בית משמע לכל תשמישי בית ואפילו תשמישין הרבה בכלל משא"כ חדר בל' ב"א חדר מיוחד משמע אין בכלל אלא מה שבפרט ויד כשוכר על התחתונה ועליו להביא ראיה וכמבואר להדיא בסימן שי"ב ע"ש:
רק חצי הבית כו' שמינית מכל הבית קאמר. עיין בת' כנסת יחזקאל סי' פ"ו שכתב דדוקא אם הוא חד בית (אף שיש בו כמה חדרים) אבל אם הבית נחלק חלק לראובן וחלק לשמעון רק שהיא תחת גג א' משום הא לא נקרא בית א' והוי דומיא דשדה דלקמן סי' רי"ח סכ"א ע"ש עוד:
המחוברים בטיט. עיין בתשובת פני יהושע ח"ב סי' צ"ח בענין הקדרה המחובר בתנור שקורין העלטאפ ובענין היורה גדולה שקורין ברייקעסיל וכן יורה ששורפין י"ש ומחובר ע"י טיט ותחתיהם חלול להצית האש אם נמכר בכלל בית או לא והשיב הדבר פשוט דאין מכורים חדא ע"פ המנהג דכל כה"ג המנהג הוי עיקר גדול כמ"ש הרמב"ם הביאו הטור סי' רט"ו ועוד דגם מעיקר הדין נראה דאין מכורים כו' עש"ה:
ביתדות לא מיקרי חיבור. עיין באה"ג אות ק' עד כיון דלא איפשטא לא קנה כו' וע' בת' שיבת ציון סי' ק"י לענין מזוזות הקבועות בפתחי חדרים הבאתיו בפ"ת ליו"ד סי' רצ"א סק"ז ושם בתשובה מסיים וכל זה אנו צריכין למדינות אחרות אבל במדינתנו חק המדינה שכל מי שמוכר בית גם כל מה שמחובר בטיט וביתדות שייך לבית ונמכר עם הבית אף שלא מפורש בשטר המכר אם כן בלא"ה אין להמוכר על הלוקח שום טענה אודות המזוזות ודינא דמלכותא דינא עש"ך וע"ש לעיל סי' ע"ג ס"ק ט"ל:
יכול ליתן לו עלייה. ע' בתשובת עבודת הגרשוני סי' ה' במעשה בראובן ואשתו נתנה במתנה לשמעון חתנם דירת חצי ביתם על ט"ו שנים אחר כך מת ראובן והוצרכו אלמנה ובנה למכור חצי ביתם כי היה חצי ממנו ממושכן לאחר ולולא פדוהו היה נחלט לו ומכרו חצי של אותו בית לשמעון חתנם הנ"ל ואחר כך נשדכה האלמנה לבן גילה והתרצה חתנה להלוות לה על חצי השני (שניתן לה בכתובתה) מעות נדונייתה לדור בנכייתא ואחר כך נפלה קטטה ביניהם והדר ממה שהתרצה להלוות לה וכאשר ביקשה למשכן אותו לאחר מיתה בידה בטענה שחציו קנוי לו לדירה וחצי השני קנויה לו לחלוטין והיא משיבה אין לך בבית הזה אלא החצר ואותו שקנוי לך לדירה הוא קנוי לך גם הגוף וחצי האחר שלי הוא ורשות בידי לעשות בו מה שארצה וזה לא עלה על לבך מעולם רק עתה מחמת הקטטה נתעוררת לזה עכ"ל השאלה. ופסק בזה הרב השואל שהדין עם האלמנה שאין לחתנה זכות בחצי האחר דאמרינן שאותו החצי הקנוי לו לדירה נמכר לו הגוף כיון שנמכר לו סתם וכדאיתא בש"ע סימן רי"ד האומר לחבירו בית אני מוכר לו יכול ליתן לו עליה ואפילו א"ל בית בביתי שא"י ליתן לו עלייה מיהו נותן לו הפחות שבבתים ואע"פ שכתב בשטרו שתהא ידו על העליונה ונימא בכל לשון מסופק יד בעה"ש על העליונה הלא זהו דוקא בדאיכא תרי לישני דסתרי אהדדי או לשון א' מסופק פירושו אבל באומר בית סתם אני מוכר לך שיכול ליתן לו הפחות אינו מכח ספק אלא מפני שהוא הפחות שבמשמעות ובזה אין ידו על העליונה כדאיתא בב"י סימן מ"ב גבי שטר שכתוב בו דינרים סתם כו' והאריך בזה (גם בתשובת גאוני בתראי סי' נ"ח תשובת גדול אחד על נדון הזה והשיב שם כדברי הרב השואל הנ"ל ורוב דבריהם מכוונים זה לזה) . והוא ז"ל השיב שאינו מסכים לזה רק הדין עם שמעון ומה שהביא מסי' רי"ד אין הנדון דומה לראיה דע"כ לא אמרינן התם שניתן לו הפחות שבבתים אלא משום דבית קטן נמי אקרי בית וה"ה נמי אם היו שני חצאי בתים מחולקים ידועים וא"ל חצי בית אני מוכר לך יכול ליתן לו הפחות שבחצאי הבתים אבל בנ"ד אינו כן אלא א"ל אני מוכר לך החצי מן ביתי אין במשמעות זה כ"א החצי מכל הבית וא"י ליתן לו החצי הגרוע וראיה ממה דאיתא בס"פ בית כור ובש"ע סי' רי"ח ס"כ האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משכנין ביניהם ונוטל חצי שדה מהכחוש מה ששוה חצי של כל השדה כו' וזה נ"ל ראיה ברורה שאין המוכר יכול לומר בנ"ד לא מכרתי לך כ"א החצי הגרוע שקנוי לך כבר לדירה אמנם לפ"ז היה נראה לפסוק שללוקח יהיה זכות להשתמש משך ט"ו שנים בג' חלקי הבית ולא יותר דהיינו בחצי הבית מצד זכותו שהיה לו כבר לדור ט"ו שנים ובחלק רביע מצד קניינו ולאחר ט"ו שנים יש לו חצי הבית לחלוטין כו' אבל כד נעיין שפיר לאו הכי הוא אלא בנ"ד יש לנו לומר שמכירה זו בסתם היה כסתם מכירה אחרת שהוא גוף ופירי כו' ובר מן דין מלשון השטר משמע להדיא שמכרה לו החצי בית האחר שהרי כתוב בו ומעתה ומעכשיו יש לשמעון לדור בו ולהשכי' ולהשכין כו' ואם נא' שכוונתם על החצי בית שמשועבד לו כבר לדירה א"כ אין שמעון זוכה לדור בו מעכשיו בקניה זו אלא דר בו מחמת זכותו הקודם כו' והגם דלכאורה מלשון השטר יש להוכיח בזכות האלמנה שהרי כתוב וחצי השניה שיירה לעצמה לגבות ממנו כתובתה כו' והוא לישנא יתירא ויש לנו לומר לטפויי קאתי ששיירה אותו חצי בית לעצמה כמו שהיה שלה מקדם כמ"ש גבי על מנת שדיוטא עליונה שלי (בש"ע לעיל ס"ח) אבל באמת אין זה לישנא יתירא כלל כי בתחלת השטר כתוב שהאשה ובנה מכרו חצי בית הנ"ל וא"כ היא משמע שחצי השני משוייר לאשה ובנה לכך הוצרך לכתוב שהחצי השני משוייר להאשה לבד לגביית כתובתה כו' כללא דמלתא לפענ"ד נראה שהדין עם שמעון ויש לו זכות בהבית לדור בו ט"ו שנים בכל הבית ואח"כ יזכה במקחו בהחצי בית לבד עכ"ד ע"ש שמסיים מ"מ אין אני אומר שמכ"ת טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת דהיינו דסוגיא דעלמא אזלי דלא כוותיה כי נדון זה חדוש הוא והסכמות בו רבות ואין הדעות שוות רק אני אומר אם היה בא מעשה לפני הייתי מזכה לשמעון מטעמים הנ"ל: