ביאור הגר"א אבן העזר 66

אסור כו'. כיון שאסור לבעול: כמש"ש ז' א' ושם נ"ז א' ואסור ג"כ ביחוד וכמש"ש ז' ב' לענין ברכה וביהודא כו' ועה"גא שם ד"ה פ' ר' אפרים כולי וכמ"של ר"ס נ"ה בה"גה: ויש מקילין כו'. ע"תו שם ד"ה ר"י כו' וכמש"ל ר"ס נ"ה וה"ה כאן וראיה מעובדא דרב אמי דלא שאלו לו על הכניסה ומסתמא עשאו כדין ולהרמב"ם חופה היינו ייחוד וער"נ: או בשאר כו'. נ"ו ב' פ"ב ב': או שיעידו כו'. דסתם קנין לכתיבה עומד והוה ככתיבה כמ"ש בח"מ סל"ט וש"מ וראיה ממקומות שאין כותבין כתובה מ"מ ועס"פט פ"ט א' וסמ"ג מפ' דברי הרמב"ם דוקא במקום שאין כותבין כתובה: וי"א כו'. עהג"א פ"א שם סי"ב ד"ה פירש כשיעור כו' וד"ה אסר כו': העמיד כו'. שלא כו'. כמ"ש בב"ק פ"ע ב' ועס"ג: והתנה כו'. אבל בלא"ה מותר כמ"ש בב"ב קע"ד ב': עבח"ה סימן כ"ו. ע"תוס נ"ד ב' ד"ה אע"פ כו' ועב"ש: ואין לעדים כו'. ויש כו'. א"ל דחשש הרב משום מוקד' וכמ"ש תו' בגטין י"ח ד"ה אף כו' ובה"גא שם ד"ה וכ"פ ראבי"ה כו' וזהו ויש מקילין כו' דליתא דשם דלא חתמו ביום הכתיבה אבל כיון שחתמו א"צ קנין כלל וכמ"ש בר"פ אע"פ כתובו וחתומו כו' אלא דבריו ע"פ מ"ש המרדכי בגיטין י"ט ב' ודוקא ר"נ ובספרי כו' כ' שם בסי' תס"ו ע"ז סמכו חכמי הקהל לחתום הכתובה קודם הברכה דאיכא אימתא ציבורא לשקר וגם העדים חותמין קודם הברכה וליכא משום מיחזי כשיקרא כיון דעסוקין באותו ענין ויש מקומות שאין חותמין עד הברכ' שכבר הקנין נעשה לפניהם עכ"ל והביאו בד"מ כאן והמר' הזה ק' להולמו ומצאתי במרדכי מוגה וז"ל ע"ז סמכו חכמים שמניחין לחתום הכתובה בני אדם שא"י לקרותם וטעמא משום שקראוהו חכמי הקהל ואיכא אימתא דציבורא לשקר וגם העדים כו' וכ"ה בה"גא שם ד"ה ובכתובות שלנו כו' ומ"מ סוף דברי המרדכי א"י להולמו מאי מיחזי כשיקרא איכא וכי בלא קנין א"י לחתום לא מיבעיא לדעת רב האי בס"ח דא"צ קניין אלא אפילו לרעת החולקים מ"מ כיון שא"ל כתובו וחתומו ודאי א"צ דלא גרע משאר מתנה וכמ"ש בר"פ אע"פ וש"מ ואפשר לדחוק דלא א"ל כתובו וחתומו וצ"ל קנין ל"ד וצ"ע: וכן שיש כו'. מדברי מרדכי והג"א הנ"ל ועח"מ סי' מ"ה ס"א בהג"ה: אע"פ דלא כו'. ד"מ בשם א"ז: ויקבל עליו כו'. לשון המחבר וכ"ה לשון סמ"ג ה"ז מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב כדאיתא פ"ק דכתובו' רק שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו כדמוכח בפ' אע"פ ר"ל שם נ"ו אין עושין כו' בד"א כו' ועתוס' שם ד"ה אין כו' וד"ה אבל כו' אלא דמ' מדבריהם דבכ"ע מותר בקבלת אחריות והרי"ף והרמב"ם ורא"ש השמיטו ברייתא הנ"ל דס"ל דת"ק דשם הוא ר' יהודא דלא חייש דלמא פחתו אבל ר' יוסי חייש וכ"ש ר"מ וקי"ל כוותיה אבל סמ"ג ס"ל דכה"ג ע"כ מודי דבזמן מועט לא חייש לדלמא פחתי מדעבד ר' אמי עובדא וודאי דס"ל כר"מ וכשיטתו דדוקא באחריות כנ"ל: או שמחלה לו. כמ"ש בב"ק פ"ט ב' במכרה לו ועתו"ס שם א' ד"ה כל וא"ת ואכתי כו' וי"ל כו' וער"אש פ"ה דכתובות ס"ז והקשה ר"מ לר"י כו' ועתוס' ד"ה מני כו' וקשה לר"י כו' ע"כ נראה דד"מ כו' ובב"ק פ"ט א' ד"ה טעמא כו' וע"ל ס"ס: ודוקא כו'. מרדכי בב"ק שם סי' קט"ז כל לגבי בעל כו' ודוקא ע"י שכותבת לו התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא בשכבר נשואה ור"ל בע"פ לא הוי מחילה כ"א בכת' וכמ"ש בכתובות נ"ז כי אתא כו' ולא קי"ל כר' יוסף דר"מ ור"י פליגי עליה וקי"ל כר"מ כנ"ל אלא דקי"ל כרבנן דבתחלת חופה לכ"ע מיחל' וז"ש המרדכי בשכבר נשואה וערש"י שס ד"ה מחלוק' כו' וד"ה אינה כו' אח"כ כו' ואע"ג דשם כ"א א' אמר מני ר"מ כו' מ' אף בכתבה ליה התקבלתי היינו לס"ד כמ"ש תוספ' שם בסד"ה מני וא"ת ומנ"ל דלר"מ כו' אבל למסקנא אף לר"מ יכולה למחול בכתבה ליה כמ"שש בא"ד וא"ת דבפ' אע"פ כו' וי"ל כו' ובב"ק שם ד"ה כל וא"ת והאיך כו' וי"ל ה"מ כו' ומ' מדבריהם לכאורה דאין חילוק בין מחילה להנאה דבכ"ע בכתב יכולה למחול אבל מדברי הרא"ש והטור וש"ע בס"ט דתנאה לעולם היא בטל ושיטה אחרת להר"ן ומ"מ דאע"ג דבזה דאסור להשהות קי"ל כר"מ בזה דתנאו בטל לא רי"ל כוותיה חדא דאמרינן שם משום דקסבר כתוב' דאורייתא ואנן קי"ל דכתובה דרבנן כמ"ש בס"ו ועוד דאף בדאורייתא קי"ל בדבר שבממון תנאו קיים כמ"שש ואף שר' יהודא סבר שם דחכמים עשו חיזוק כו' לא קי"ל כדבריו אלא כר' יוסי דהלכה כמותו מחבריו ולשיטתם אף בסוף ביאה יכולה למחול אפילו בע"פ והרמב"ם כ' דאף בכתבה לו התקבלתי א"י למחול דס"ל מדמחלק לר"י בכתבה לו מכלל דלר"מ כלל לא כנ"ל וכ' מ"מ ור"נ והא דאמרינן שם נ"ג א' מוחלת כתובתה כו' בב"ק שם היינו אם לא רצה לקיימה ועתו"ס דב"ק שם בד"ה כל ועי"ל דאפילו את"ל כו' ועס"ט: עיר כו' אע"פ כו'. כמש"ש נ"ו ב' אע"ג דאית לה לא סמכא דעתה כו' וכמ"ש בס"ט כ"ש כה"ג דאמרינן בסוף ב"ק כתוא מכמר כו' רשב"א סי' תרל"ד: ואם אינו כו'. ע"ל ס"י לפיכך כו' ובסי"א וכשבאה לגבות כתובתה כו': וכשנאבדה כו'. כמו שכתב בב"ב קס"ח מי שנמחק שט"ח מעמיד עליו כו' ובב"ק ל"ח מתקיף לה רב"ח ה"ד אי דאיכא סהדי כו' ור"ל דבע"כ יכולה לכתוב כו' אבל אם היא מרוצה בפחות ודאי ש"ד דיכול למחול השאר לכ"ע כמש"ש ושם ובב"ק ואי דנפישא כו'. וכן אם לא כ' לה כתובה גדולה אין איסור דמשום תוספ' לא הוי בעילת זנות דר"מ ל"ק אלא כל הפוחת כו' וע"ל סוף סי"א בהג"ה אלא דינא קאמר וכ"מ במהרי"ק שם ע"ש וז"ש הטור ואם כתב לה כתובה ונאבדה כו' צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה אסור כו': יז) ועיין לקמן כו'. ס"ג לפיכך אין צריך כו' אבל לא דמי לשם ועיין חלקת מחוקק ובית שמואל: בנאבדה כו'. כמ"ש בח"מ סי' מ"א ס"א: ואי לא כו'. כמ"ש בב"ב קע"ב אי ידעיהו יומא כו' ועבח"מ סי' מ"ג סי"ט אם אינם כולי: ובמוחלת כולי. פשוט וגדולה מזו ע' בכתובו' מ"ג ב' ורא"א אחד זה כולי ושם ה"נ ה"ט דלא כולי: אבל אם כו'. גמ' דב"ק שם א': ושל זו כו'. דאמרינן בקדושין י"א ובב"ק לו ובכורות נ' כל כסף כו' ושל דבריהם כו' וכתובה דרבנן כת"ק דמתני' כתובות קי"ב ב' וכמו שכתבתי שם בגמרא לאפוקי מדרשב"ג הרי"ף שם ואמרינן שם י' א' אר"נ כו' חכמים תיקנו כו' וקי"ל כר"ג בדיני וביבמות פ"ט מ"ט תקינו לה רבנן כו' ובכתובו' שם הואיל ותקנ' חכמים כו' וכן קי"ל דכתובה בזיבורית כמ"ש בפ' הנזקין ובפ"ק דב"ק. וש"מ ואמרינן בכתובות ק"י ב' דאפליגי ת"ק ורשב"ג אי אמרינו מקולי כתובה והסוגיא בעלמא כת"ק כמ"ש בפ"ח דב"ב ובספ"ט דבכורות מקולי כתובה כו'. ובפרק ד' דכתובות לא כתב לה כתובה כו'. שהוא תנאי ב"ד ול"ק שהוא דאורייתא וכ"ד כל הגאונים ור"ת פ' כרשב"ג כן פ' הר"מ וכ' מ"ש הרי"ף ממ"ש לאפוקי כו' ליתא דהרבה לאפוקי מצינו דהלכתא כוותייהו בגיטין פ"ה ב' ובברכות י"ד ב' ובכתובות פ"ט ב' וש"מ ועוד דמחלוקת במתני' וסתם במתני' הוא וקי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במתני' כולי וכבר תי' הר"ן דרי"ף אזיל לשיטתו כמ"ש בפ' ג"פ דליתא להאי כללא כו' ועוד הביאו ראיה ממ"ש בכתובות נ"ו ב' קסבר ר"מ כו' וקי"ל כר"מ וכבר תירץ הר"ן ומ"מ ואמרו דבזה אין הלכה כר"מ וא"צ הלכה ולאו מטעמי' וכמש"ל בס"ג ותדע דהא ר"נ א"ש שם נ"ז א' פ' כר"מ ואיהי קאמר י' א' דהוא דרבין והם דחקו בזה דמשמיה דר"א קאמר וליה לא ס"ל ועתו"ס דכתובות י' א' ד"ה אר"כ ויבמות פ"ט א' ד"ה מ"ט כו' ובהג"מ פ"י ובהג"מר סוף כתובו' אבל הרמב"ן ורשב"א ומ"מ והר"נ וש"פ הסכימו לפסק הגאונים: והוא פלוגתא בירושלמי פ"א הלכה ב' הונא בש' שמואל בשקל הקודש ר' בא בר זבינא אמר מטבע יוצא מתניתא מסייע לר' בא ב"ז חמש סלעים של בן כו' כולן בשקל הקדש במנה צורי ולא תני כתוב' אשה עמהן א"ר אבין כלום למדו כתובת אשה לא מאונס ומפתה מכיון דתנינן האונס והמפתה כמאן דתני כתובת אשה עמהן כו' ר' חנינא ור' יוחנן תרווייהון אמרינן מטבע יוצא ריב"ל אמר מטבע יוצא ר' יעקב בר אחי ר' אימי רשב"ל בשם ר"י נשיאה מטבע יוצא וזהו שלא כפירש תוספת והרא"ש שכ' שאין חולק בדבר דאף למ"ד כתובה דרבנן מ"מ השיעור לכ"ע דאורייתא וסייעתא לפסק הגאונים שפ' כת"ק דמטבע יוצא וכהנך אמוראי כולהו ושמואל יחידאה ומ"ש תוספת דהלכה כרשב"ג במשנתינו כבר כתב הרי"ף דליתא להאי כללא וכ"ש במקום דאמוראי פ' דלא כוותיה ואמר שם בירושל' דאף ר' יוחנן ס"ל ומ' בירושל' מטבע היוצא באותה שעה וכן אמר שם סלעים שגיריונות מהגיניות ירושלמי כו' וכ"מ במתני' סוף כתובות ובברייתא שם ומ"ש הגאונים בכסף מדינה היינו שאין רשאי לעשות מזה דר"מ דאמר כל הפוחת כו' בכסף מדינה אמרו וסוברים הגאונים שזה אינו משתנה בהדורות וצ"ע: כב) עבי"ד כו' ויש מי כו'. עמש"ש בי"ד כ"כ מהרי"ל בשם ר"ת דמנה הוא זקוק וכשיטת ר"ת דבשל תורה משערינן לכתובה והוא מיקל יותר מהגאונים דלהגאונים מנה הוא זקוק וב' שלישי זקוק ועמ"ש בי"ד סי' ס"ה שבימי הראשונים היה זקוק ב' זהו' וט"ו סלעים של תורה הוא זקוק ובימי מהרי"ל היה הזקוק חמשה זהובים ועפ"ז כ' שלדברי ר"ת כתובה דאורייתא עשרה זהובים אבל לס' דכתובה דרבנן הוא זהוב ורביעי לבתולה אבל לדעת הגאונים בימי מהרי"ל ב' זהו' וב' גדולים וחצי אבל בימי מהרי"ו והר' היא ב' זהובים וחצי לדעת הגאונים ולדעת ר"ת הוא זהו' וחצי ולפיכך דברי הרבה תמוהין בתרתי הא' שכ' דעת ר"ת בכאן שהוא על הס' דכתובה דאורייתא הב' שכ' שיעור שהיה בימי מהרי"ל וה"ל לשיעור שהיה בזמנו כמ"ש בי"ד והוא י"ב זהובים לדעת ר"ת ועוד שכ' ויש מי כו' דמה דאינו חולק על הגאונים וכבר כ' בש"ע והרב בכמה מקומות כדברי הגאונים וכ"כ כל הפוסקים ונרא' שאף ר"ת אינו חולק על הגאוני' שכבר שקלו הגאונים אלא דס"ל לר"ת שהזקוק שהיה בימי הגמרא היה יותר גדול כי אנו רואין שהמשקל מתמעט והולך וודאי אין לזוז מדברי הגאונים והכלל כי בזמן שהיה הזקוק ב' זהובי' היה הדינר א' גדול כי ט"ו סלעים הוא זקוק ובזמן מהרי"ו והר' שהדינר הוא ג' גדולים והכלל בכל חשבון הזהו' הוא שלשים גדולים בכל המדינות ובזמנינו שזקוק שלהם הוא כמו זקוק וחצי שלנו פחות חלק י"ב והוא שוה לערך תשעים זהובים בזמנינו א"כ הדינר הוא זהוב וחצי פרוטה כמו פרוטה וחצי וחמשה סלעים הוא לערך ל' זהו' פוליש: אבל לדעת כו'. ר"ל אפילו אי אמרי' כתובה דרבנן מ"מ השיעור הוא בדאורייתא וראיה מדלא איפלגו ת"ק ורשב"ג אלא אי במעות א"י או קפוטקיא אבל במטבע עצמה הן שוין וכתובת אלמנה לכ"ע דרבנן כמ"ש בפ"ק שם ואמרי' שם י"ב ב' כיון דחזו דקפרשין כו' אלמא חד שיעורא הוא עם הבתולה ועתוס' דב"ק ל"ו ב' ד"ה ושל כו' ובבכורות נ' ב' ד"ה כל כו' והג"מ שם והרא"ש פ"א ול"נ ראיה ברורה ממ"ש בכתובות ל"ט ב' יצא כסף כו' ועבתו"ס דב"ק ס"ה ב' סד"ה טפילא אלא דשם פ"ט ב' מ' כסברא ראשונה וכבר דחו להו תוס' שם ד"ה לא כו'. עבה"ג בשם הרא"ש ועתוס' דכתובות ס"ז א' ד"ה אסר כו' וכתובה נמי כו' וכן מנה כו'. והוא ח"פ כו'. בב"ק לו ב' וש"מ: דלכן נהגו כו'. ר"ל אף למ"ד כתובה מדרבנן ואף לאלמנה ודלא כתוספ' דכתובות יוד א' וראיה ממ"ש בבא קמא פ"ט ב' מכתובה דאורייתא וע' בד"ה לא כו': ויש אומרים כו'. עיין רא"ש פרק א' ססי"ט: והמנהג כו'. הוא כדעת ר"ת הנ"ל ועהג"מ שם. וא"כ אין אדם נאמן בטענת פתח פתוח מרדכי והג"מ וכ"ה בתוס' שם ד"ה אר"נ כו' ולא קיי"ל כן כמש"ל סי' ס"ח: וזה התוס' כו'. שם בגמרא רצה כו' מסייע כו' וערש"י שם ד"ה רצה כו' ובד"ה תנאי כו' ומ"ש רש"י וכן מזונות כו' חלקו עליו הרא"ש וש"פ וכ' הריטב"א והר"ן בשם ר"ח והרא"ש דמדפרט הני דשם ש"מ דוקא הני קאמר וכמש"ש ק"א א' א"ש ל"ש אלא כו' וכן ש"ד: וא"צ לפרש כו'. הריטב"א והר"ן שם ממש"ש פשיטא מ"ד כו' וע"כ כה"ג דאל"כ מאי כיסופא ומי ימחה בידו מליתן מתנה לה וכן פיר' הגאונים: וי"ח כו'. ואם יש כו' ממש"ש י"ב ב' לא ב"ד כו' וכ' המרדכי תימא והלא בכל אדם אמרי' ברפ"ה אע"פ כו' י"ל התם כשכותב כ"א בפ"ע כו' והוא מדברי תוס' שם ד"ה ב"ד כו' אבל הרא"ש והר"ן והריטב"א לא כ' אלא סוף דבריהם ואפילו לא כ' לה כתובה כו' דהקמ"ל וע"ל ס"י: יש מי כו'. וכ"כ הריטב"א ברפ"ה מש"ש מן הנשואין גובה את הכל דקמ"ל דאע"ג דלא קנו מידו וכדר"ג בשטרי פסיקתא כו'. וכ' הריטב"א והרר"ה והר"נ בשם ירושלמי דאפילו לאחר נשואין באמירה בעלמא סגי דומיא דר"ג וכ' דלא אשכחן בגמרא כן לא עבדי' כהאי ירושלמי בלאחר נישואין וכ' הר"ן דלפי פירש הראב"ד מש"ש נ"ה א' אמר לעדים כתיבו כו' דבכתובה מיירי מוכח בהדיא דלא כירושלמי ומ"מ מ' בדבריהם דל"פ אירושלמי אלא אחר נישואין לחוד וכן מפורש בריטב"א וצ"ע בר"נ: וי"ח. מרדכי פי"ב סי' שמ"ה ממ"ש בב"ב קע"ד ובערכין כ"ג והא ערב הוא כו' קבלן היה אבל מה"ט דשטרי פסיקתא לא ותי' דלא קיבל בשעת קדושין אלא בשעת נישואין אבל הרמב"ם חילק וכ' להדיא דבשעת נישואין נמי איתא לשטרי פסיקתא וכ"כ הריב"ש וקושייתו י"ל כמ"ש בסי' נ"א בד"א כשפסק כו' וי"א דבעי' כו' וכ' בד"מ דדעת הר"ן כאן כדעת י"ח דכאן ולכאורה לא מ' כן דאמר לפי פי' הראב"ד אידחי הירושלמי דאמר לאחר נישואין כו' וי"ל דגמרא איירי לאחר נשואין אבל ממש"ש כ' הרב אב"ד והראב"ד ז"ל דכי כו' מ' כדבריו וכן ודאי דפשטא דגמרא מ' בשעת נישואין והכריח הראב"ד להאי פירש ממה שקבעיה הגמרא כאן אבל רש"י וכל הפוסקים פיר' כן ולישנא דייק כוותייהו דקא' והבי ליה וע"ש שדחק בזה: כל כו'. עמש"ל בס"ג: ולא עוד כו'. והרא"ש שם וש"פ וכנ"ל: ואפילו כ' כו'. תוספות שם והמרדכי וכנ"ל ס"ז בהג"ה וש"ע השמיטה דס"ל כס' הראשונ' דשם: ואם כתובת כו'. כמש"ש מ"ח א וש"א: הנושא אשה כו'. וכשבאה לגבות כו' ובכל אלו כו'. לשון הרמב"ם וכרשב"ג במתני' ס"ו ב' ופירש דרשב"ג קאי אכולה מתני' וכמש"ש בפירש וכ"כ הר"ן רשב"ג כו' אשום ואכספים קאי והכי איתא בתוספתא אר"י מקום שנהגו שלא לפחות כו' ואפשר דת"ק ל"פ ארשב"ג אלא דרבנן איירי בעיר חדשה כו' פ' הגאונים ז"ל כרשב"ג וכ"פ הרי"ף וש"פ ובפ"ט דב"מ מקום שנהגו לבעול כו': ומה שהאשה כו'. ערש"י ברפ"ז דיבמות ד"ה הכניסה לו עבדי מלוג מה שהאשה מכנסת כו': ואינה נגבית כו'. כמש"ש שם פ"א א' ולפיר"ת היינו נדונייתה ועתוס' שם ד"ה ונימא כו' ושם פ' ב' ד"ה נכסים כו' וד"ה יורשי כו' : אבל לש"ד כו'. ר"ל אעפ"י שנק' כתובה וכמ"ש תוס' שם נ"ג א' ד"ה שאין כו' ושם מ"ז ב' מ"מ לש"ד כו' וערא"ש רפ"ה ס"א פירש"י תוספות כו' ונדוניא נהי דמיקרא כתוב' כו': וכמ"ש לקמן. בסי' ק' ס"ב בהג"ה ע"ש: ויש מקומות כו'. מתני' הנ"ל ס"ו א"ב וז"ש והולכין כו' וכנ"ל: ומן הסתם כו'. כמ"ש ברש"י רפ"ז דיבמות כנ"ל וכ"מ במתני' דכתובות הנ"ל ס"ו א' וערש"י שם ד"ה הוא פוסק כנגדן כו' : אבל אם כו'. זהו בכלל נ"מ וערש"י ביבמות שם ד': כשהאב קיים כו'. דז"ש בפ"א דב"ב ובפ"ב דשבת דבי נשא תוס' בשם ר"ת אבל ר"ש חולק עליו וכ' דבפ' בתרא דשבת קרי בחייו בי נשי וכן לאחר מיתה נק' אביה ועתוס' דשבת ך"ג ב' ד"ה דבי כו' ותוס' דקדושין ה' א' ד"ה ע"מ כו' וש"מ וז"ש מיהו אם כו': ואם היא כו'. עספ"ט דכתובות פ"ט א' ופשוט דהמע"ה: אבל אם כו' אע"פ כו'. כמ"ש בח"מ סי' רמ"ה ולעיל סי' נ"א דקנין שבשעת התנאים אינו כלום דקנין אתן הוא ואח"כ בשעת הנישואין לא היה קנין אלא בפני עדים אלו וע"ל ס"ח: והוא שיהיה כו'. דטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא כמ"ש ברי"ף ברפ"ז דיבמות לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל: מיהו אם כו'. כמש"ל דלא אמרו אנא כל הפוחת לבתולה כו': ונ"ל כו'. ע"ל ס"ג בהג"ה: ויש מקומות כו'. עי' טו"ר: במקום כו'. עבה"ג ודוקא במקום כו' אבל במקים שנוהגין לחתום הרבה קרובים רחוקים ושני עדים כשרים חותמין בראש השיטה ומהם מקיימין אין קפידא בשאר וכמ"ש בגיטין י"ח ב' א"ר יוחנן שנים כו' א"נ כגון כו': ולכן כו'. כמ"ש בפ"ב דכתובות וש"מ שחזקה שאין העדים חותמין כו' וכן בפ"ד וכמ"ש בח"מ סי' מ"ה וש"מ וע"ש סי' ס"א סי"ג: