מגיד משנה אישות 23

האשה שהתנית וכו'. (כתובות דף פ"ג) ראש פרק הכותב לאשתו דין ודברים וכו' ובגמרא תני ר' חייא האומר לאשתו והקשו וכי כתב לה מאי הוי פי' לא מיבעיא לר' חייא דתני אומר אלא אפילו כתב קשה לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום פירוש אם היתה שדה משותפת בין שנים ואמר האחד לחבירו לשונות אלו לא אמר כלום לפי שאין כאן לשון מתנה ואם כן למה הועילו דבריו במשנתנו. ותירצו בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דא"ר כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה פירוש כיון שעדיין לא זכה בנכסים בלשון סילוק יכול להסתלק מהם והקשו א"ה נשואה נמי ותירצו נשואה ידו כידה פירוש והרי הוא כשותף בהם וכיון שהנכסים שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל בה לשון סלוק. וכתב רבינו שאם קנו מידו אחר נישואין הועילו מעשיו ויצא לו ממ"ש בפרק חזקת גבי הא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו שאם קנו מידו דקנה חבירו ולא יהא כח הבעל גדול בנכסי אשתו מכח השותף בחלקו וזה פשוט ומוסכם. עוד אמרו בגמרא פרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו ר"נ אמר מגופה של קרקע קנו מידו וכו' אמר אמימר הלכתא מגופה של קרקע קנו מידו ומפורש שם אפילו בעורר על קניינו ומפרש רבינו האיי גאון בעיא זו בקנו מידו ועודה ארוסה וכן פירש בהלכות פירוש דקא מיבעיא להו במשנתנו ששנינו שהכותב בעודה ארוסה דין ודברים אין לי שהוא אוכל פירות אם קנו מידו מי אמרינן דמגוף הקרקע סלק עצמו ואין לו פירות כלל דכיון דלא היה צריך לקנין וקנו ממנו לאוסופי כחה הוא או דילמא ל"ש ואסיקו דמגוף הקרקע קנו מידו ואין לו פירות וזה הוא דעת רבינו ונתבארו מדבריו שכתב ואם קנו מידו וכו' עד כבר סילק עצמו מגוף הקרקע. ובהשגות כתוב על זה א"א כל מ"ש כאן הכל הבל ורעות רוח ע"כ ולא ידעתי אי זה רוח היתה עמו באמרו לדברי רבינו וההלכות ורבינו האיי ז"ל הבל ורעות רוח בלא טעם מוכרח ומ"מ אבאר דבריו ז"ל. דע שיש פירוש אחר בבעיא זו שאמרו דלדין משנתנו פשוט היה להם שאין קנין מועיל בארוסה יותר מאמירה וכי קא מיבעיא להו על האומר לחבירו אין לי עסק על שדה זו הוא ששאלו אם קנו מידו והעלו אם קנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו וה"ה לאשתו נשואה אם קנו מידו שדינה כארוסה בשלא קנו אלו דבריהם ז"ל ואין להם ראייה לסתור פירוש ההלכות ורבינו. והרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו ב' הפירושים ולא הכריעו בהם כלום. וכתב הרמב"ן ז"ל הא דתנן דין ודברים אין לי בנכסיך נ"ל דאפילו לנכסים שנפלו לה לאחר מכאן נמי מהני דאין הלשון הזה אלא לשון תנאי ואפילו על דבר שאינו בעולם אדם מתנה והאריך בזה: (ג-ד) ,התנה עמה וכו'. פי' דברי רבינו הם בארוסה ובלא קנין והוא מוכרח מדבריו ודין זה הוא במשנה וכדעת ר' יהודה ששנינו שם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ה"ז אינו אוכל פירות וכו' ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים וכו' ובתוספתא ר"י אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות [כיצד מוכר פירות] וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל מן הסוגיא שבגמרא נראה שאינו יכול לכופה למכור הפירות וליקח בהן קרקע כדי שיאכל הוא פירותיו אלא שאם מכרתו היא ולקחה בהן קרקע הוא אוכל פירותיו עד שיכתוב לה עד עולם ורבינו סמך לו על התוספתא וכ"נ מן הירוש' וקי"ל כר"י דשקלי וטרו בגמ' אליביה וכ"כ ז"ל ובגמ' איבעיא להו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות מהו שיאכל פירות מפירי פירות סליק נפשיה מפירות לא סליק נפשיה או דלמא מכל מילי סליק נפשי' ואמרו פשיטא מכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירי פירות וכו' ודחו ההכרח שאמרו על פשיטות זה. ויש מן הגאונים ז"ל שפסקו דכיון דבעיין לא איפשיטא יד האשה על התחתונה ויש מהם שפסקו כפשיטות הגמרא וזה דעת רשב"א ז"ל ונראה שהם מפרשים אותה אליבא דר"י ובשאמר עד עולם ולא נזכרה בעיא זו בהלכות ולא בדברי רבינו ואולי שדעתם היה לפרשה אליבא דת"ק והלכה כר"י ולזה לא הזכירוה: התנה עמה שלא יירשנה וכו'. במשנה מחלוקת בדין הירושה ת"ק ורשב"ג ורשב"ג אמר מתה יירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ובגמרא אמר רב הלכה כרשב"ג ובהלכות ולית הלכתא כוותיה דקי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים ובירושלמי א"ר יוסף אילין דכתבין [לנשיהן] אי מיתת בלא בני תיהדר לבי נשא [כל מה דעיילא] תנאי ממון הוא וקיים ע"כ בהלכות וכן הכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ודוקא במתנה ועודה ארוסה וכההיא דרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום דכיון שהירושה ראוי לו אם תמות עתה ה"ל כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום אפילו קנו מידו וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדעת רבינו, והירושלמי הנזכר בהלכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה א"נ בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל לאחר נישואין לא אמר כלום אלו דבריהן ז"ל מסכימין לדעת רבינו. ומצאתי בתשובה לרבינו שהוא סובר שדין המשנה הוא במתנה אחר נישואין ואף בזה אמרו בהלכות שהתנאי קיים והוא חולק על ההלכות בזה ואומר דלאחר נישואין ודאי תנאו בטל שכל תנאי שבירושה בטל אבל בארוסה תנאו קיים וכבר כתבתי שדעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כדעת רבינו בענין הדין והם סבורים שדברי ההלכות הם בארוסה ולעיקר הדין כולם נתכוונו לדעת אחת: התנה עמה אחר וכו'. פשוט הוא שדברי רבינו הם בשקנו מידו שכבר כתב בתחילת הפרק ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו והדין שכתב כאן פשוט הוא שכל שקנו מידו מסתלק הוא מן הפירות וכמו שנזכר למעלה שאפילו אחר נישואין מסתלק הוא בקנין חוץ מירושה שאינו מועיל בה קנין אחר נישואין: ובהשגות א"א נ"ל שחסר מכאן וקנו מידו וכו' והסכים לדעת רבינו אבל מ"ש שחסר מדברי רבינו וקנו מידו אין כאן חסרון שכיון שכתב רבינו כאן הרי זה אינו אוכל פירות ודאי בשקנו מידו הוא וסמך לו רבינו על מ"ש בריש הפרק שכל תנאי שאחר נישואין צריך קנין ואם עיין הראב"ד ז"ל עיון שלם בדבריו לא אמר שיש בהן חסרון כי כולם נכוחים למבין: הבעל שהוציא הוצאות וכו'. פרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ט:) במשנה המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ובגמרא וכמה קימעא א"ר אסי אפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד וכו' לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר ופסק רבינו כדברי האומר כדינר שלא לחייב את הבעל להפסיד הוצאותיו אלא בראיה ברורה. עוד שם עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות ונתבארו דברי רבינו. וכבר נתבאר בדברי רבינו פ"א מהלכות שקלים ששיעור הדינר משקל צ"ו שעורות כסף נקי והם שלש ארגינצ"ש: וכן אם נפלו לה וכו'. שם (דף פ') ההיא אתתא דנפלו לה ד' מאה זוזי במחוזא אזל גברא אפיק שית מאה ואייתי ד' מאה בהדי דקא אתי איצטריך ליה חד זוזא ושקל מינייהו אתא לקמיה דר' אמי א"ל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו ליה רבנן לר' אמי ה"מ היכא דקא אכיל פירא האי קרנא קא אכיל והוצאה היא [אמר להו] א"כ ה"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ע"כ בגמרא. ומתבאר מזה שאם לקח קרקע ואכל מפירותיו אפילו דינר או כגרוגרת דרך כבוד שאע"פ שההוצאה היתה כדי להביא המעות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וזהו שכתב רבינו בכאן ומה שנזכר בגמרא שכשהוציא מן הקרן שאין הדין כן מתבאר בדברי רבינו שכתב ולקח קרקע ואכל פירותיו וכ"כ למעלה ואכל פירות: ,הוציא ולא אכל וכו'. במשנה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ובגמרא אמר רבא אם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה: בד"א במגרש אבל האשה שמרדה וכו'. סברא כתובה בהלכות שם מסתברא לן דמתניתין דקתני מה שהוציא הוציא [ומה שאכל אכל כשהבעל רוצה לגרשה אבל במורדת על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול וכו' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה]: ,וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה וכו'. שם אמר רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי מ"ט עבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסדינהו וכתב הרשב"א ז"ל איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאילו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא עכ"ל: (יא-יב) ,מנהגות רבות יש בנדוניא וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ז:) במשנה רשב״ג אומר הכל כמנהג המדינה ואפשר דלא פליג ת״ק עליה ומיהו אפילו פליג הלכה כרשב״ג וזה מוסכם מכל המפרשים ז״ל וכן מתבאר בב״מ בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ג) מקום שנהגו לקצור יקצור וכו' וכל המנהגות שכתב רבינו נזכרים בגמרא. וכתב רבינו והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה וכ״כ ז״ל ולא ביאר רבינו בעיר חדשה שאין בה מנהג מה יהיה הדין וכתבו ז״ל שהוא כדין הגמרא שאם פסקה להכניס לו כספים שהבעל מוסיף שליש שאם הכניסה לו מנה נעשה במאה וחמשים כל מנה ומנה ואם פסקה להכניס לו בגדים ותכשיטין ולשומן המנה נעשה בשמונים ואם פסקה להכניס לו שום במנה חייבת לתת לו מאה ועשרים וחמש לפי שהוא פוחת בשום פחות חומש ואמרו בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכספים אלו מוסיף אחד ומחצה ובשום פוחת חומש א״ר יוסי בר' חנינא שמו [חכמים] דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות אותן חומש ושמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן [בכספים] ולעשותם באחד ומחצה א״ר יוסי זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו ע״כ בירושלמי ונזכר בהלכות: איש ואשה שהיו ביניהן שדוכין וכו'. בפרק הנושא בכתובות (דף ק"ב) א"ר גידל אמר רב האומר לחבירו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הדברים הנקנין באמירה. וכתב רבינו שהוא הדין איש ואשה שהיו ביניהן שדוכין וכו' וכ"ש הוא מדין האב וג"כ מתבאר מן הגמ' שם ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפרק זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא קנה הבעל: במה דברים אמורים בשפסק וכו'. בירושלמי אבל לא האח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה ואפילו היא קטנה ונזכר בהלכות עוד שם אמרו בירושלמי [הפקחין היו כותבין וכו'] ותני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים ועל זה סמך רבינו וכן ראיתי כתוב בשם הרב אלפסי ז״ל שכ״כ בתשובה. ויש בגמרא בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב:) שהדברים אלו לא נתנו ליכתב כלומר שאינן נגבין מן המשועבדין וכבר נתבאר זה פרק ששי מהלכות זכייה ומתנה ושם כתבתי בו: האב שפסק ע״י בתו וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ו) משנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ובגמרא אפילו [היה] ראשון ע״ה והשני תלמיד חכם ובירושלמי הקשו ולא [אלו] הדברים שהן קונין באמירה הן תני בר קפרא פוסק [לשם כתובה] ע״מ לכנוס. וכתוב בהלכות פי' כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס [הוא] וכיון שמת חתנו ולא כנס אינו חייב לתת לאחיו וחזינן מאן דפריש בה פי' אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתבינן ע״כ. והפי' האחר הוא שיש מי שפירש הירושלמי דוקא בפוסק מעות לחתנו שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך שפסק מפורש ע״מ לכנוס אבל הפוסק לבתו בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת ואע״פ שמת חתנו לבתו פסק ובתו קנתה ודברי ההלכות ורבינו עיקר: הפוסק מעות לחתנו וכו'. פרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ח ק"ט) משנה הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל [אמרו חכמים] תשב עד שילבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי עכשיו אבא פסק [עלי] מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ויש בגמרא תנא החולק על משנתנו דאמר שאפילו בפסקה על עצמה יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור ונפסקה הלכה בגמרא כאדמון ופסקו בהלכות כתנא דמתניתין דאמר דמודה אדמון בפסקה על עצמה שהיא יושבת עד שילבין ראשה ויש מי שפסק כתנא דברייתא אליבא דאדמון ודעת ההלכות ורבינו עיקר. ופירש רבינו ופשט לו את הרגל והלך למדינה אחרת וכתב הרשב״א ז״ל והוא שלא הניח נכסים כאן אבל בשיש לו נכסים יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהן דברים הנקנין באמירה עכ״ל: ,ולמה לא תפטור עצמה במרדות וכו'. בהלכות והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה [גט לאלתר] לא שנא פסק עלה אביה ולא שנא פסקה איהי כדאמרינן ליה או כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה ע"כ ורבינו חולק על זה ונתן טעם לדבריו לפי שלא אמרו כן אלא באשה שאינה רוצה בבעל האומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה כנזכר פי"ד אבל זו שאומרת או כנוס היאך תקרא מורדת וכבר כתבתי פי"ד שאפילו במורדת אין כופין את הבעל לגרש וכן פשטה הוראה בארצותנו וכל שכן בדין זה שאין כופין לגרש כל זמן שפסקה על עצמה אבל פסק עליה אביה כופין אותו או לכנוס בלא נדוניא או לתת גט: ,בד"א בגדולה וכו'. שם (ק"ט) בגמ' תנא בד"א בגדולה אבל בקטנה וכו' אמר רב כופין לבעל ליתן גט. וכ' רבינו או יכנוס בלא נדוניא ופשוט הוא: הנושא את האשה ופסקה עמו וכו'. ראש פרק הנושא (כתובות דף ק"א:) הנושא את האשה ופסקה עמו [כדי] שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים והעמידוה בגמרא בלא כתב לה וכשפסק בשעת קידושין דדברים הנקנים באמירה הן וכתב הרשב״א ז״ל מסתברא חייב לזונה חמש שנים ראשונות דחזקת דעתה על הראשונות וכן מצאתי בירושלמי תני זנה חמש שנים ראשונות בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו אם הוא גורם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גורם בין שהיא גרמה נותן בזול עכ״ל. ,ומ"ש רבינו אבל שלא בשעת קידושין וכו'. נתבאר פי"א מהלכות מכירה ושם כתב רבינו שהורו רבותיו שאין קנין מועיל לדבר שאינו קצוב וכבר כתבתי בזה שם: ,נתגרשה בתוך השנים שקיבל וכו'. שם במשנה נשאת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון [את בתה] חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה [וכן] לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. וכתב הרשב"א ז"ל אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משמע דדמים הוא נותן לה ולא מזונות ממש וכן מפורש בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה עד כאן לשונו: נשאת הבת בתוך זמן זה וכו'. במשנה נשאת הבעל נותן לה מזונות והם נותנים לה דמי מזונות וכתב הרשב"א ז"ל ירושלמי הדא אמרה ומעשה ידיה של בעלה אמר רבי יוסי הדא אמרה הפוסק לזון כלתו [זנה] ומעשה ידיה של בנו הוא רוצה שתבא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה דתנינן והם נותנים לה דמי מזונות. ומסתברא דאין נותנין לה לפי ברכת הבית אלא נותנין לה כל מזונותיה משלם וכו' והוא הדין לפוסק סתם לחבירו שהוא חייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם עכ"ל. עוד כתב שאם מתה הבת תוך זמן זה אין לה מזונות כלל שלא נתחייב אלא לזונה לא ליורשים ולא דמי לנשאת דבת איתזוני היא ואילו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה והכין איתא בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ"ל: ,מתו אלו שפסקו לזון אותה וכו'. במשנה מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדין מפני שהיא כבעלת חוב ע"כ והעמידוה בגמרא דוקא בשקנו מידו וכמו שכתב רבינו אבל אם לא קנו מידו אפילו כתב לה אינה גובה מן המשועבדין. ומסתברא לי דדוקא מן המשועבדין אינה גובה אבל מן היורשין גובה אפילו לא כתב לה שהרי מלוה על פה נגבית היא מן היורשין כל שהיא תוך זמן כנזכר פי"א מהלכות מלוה ולוה וזו כל שמת תוך החמש שנים חזקה לא פרעה מהשנים הבאות ומשנתנו שאמרה מתו הוא הדין דאפילו בחייהן היה יכול להשמיענו שהיא ניזונת מן המשועבדין ובשקנו מידו כל שאין שם בני חורין אבל משום בנותיהן שאינן ניזונות אלא לאחר מיתה נקט לה ולאשמועינן דאפילו קנו מידו בנותיו אינן ניזונות אלא מנכסים בני חורין וכמו שכתבתי פי"ח כנ"ל. עוד שנינו במשנתנו הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי פי' הפקחין שהיו רוצין ליזהר שאם יגרשה או ימות הוא או תמות אשתו שלא יהיה לבת מזונות היו כותבין לשון זה ולא נזכר בדברי רבינו שפשוט הוא שהכל לפי מה שהתנו ומשנתנו הודיענו כיצד היו עושין. וכתב הרשב"א ז"ל מסתברא שאם כתב לה כן וגירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע"פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל [ואמר לו] ע"מ שמעשר ראשון שלי [מעשר ראשון שלו וכו'] ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום אלמא כל זמן שהיא בידך מקנין הראשון קאמר הכי נמי מנישואין ראשונים קאמר עכ"ל ועוד הביא ראיה לזה מן הירושלמי וכבר נתבאר דין המעשר פ"ו מהלכות מעשר: