כסף משנה אישות 12
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
כשנושא אדם אשה וכו'. כתב ה"ה השלשה דברים שכתב רבינו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שוים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואע"פ שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ"מ משנת ראב"י קב ונקי עכ"ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה:
ואם היה עני ביותר וכו' כופין אותו להוציא וכו'. כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב"ח שאין לו עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה דב"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה:
מי שהלך למדינה אחרת וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה. הרא"ש כתב על דברי רבינו דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו. וגם הר"ן כתב אע"פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל וכו' למה לא יחשבו ב"ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן אי נמי קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' וכך נ"ל מדברי רש"י וכו' ובסוף דבריו כתב אע"פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם:
יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה וכו' עד שיהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו' עד ולעולם טוענין ליורש וכו'. בפי"ח כתב רבינו דאלמנה אין לה מזונות עד שתשבע אבל אשה שהלך בעלה למדה"י פוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה וכתב הריטב"א בר"פ שני דייני והלכה כחנן ודעת הרמב"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדה"י אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים. ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקים מזונות לא"א כששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח (גיטין ל"ח) בההיא איתתא (דחשודה אשבועה ותבעה כתובתה) דאתאי לקמיה דרב הונא וכו' א"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ואם איתא ל"ל מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה א"ו האלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ"ל. והרא"ש כתב על דברי רבינו וז"ל דבריו תמוהים דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה אינה נזונת ואע"ג דליתא לדשמואל מ"מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחא היא להצריכה שבועה יותר בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה לעולם. ומ"ש מפני שניזונת מנכסי יורשין וטוענין ליורש אמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי שיטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומ"ש שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר [התקנה ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר] ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ועוד דקי"ל דגובה כתובתה בעידי מיתה אע"פ שאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הם לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה עכ"ל. ומ"ש שיותר ראוי לטעון למי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו וכו' י"ל שמי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו שאני שהיום או מחר יבוא ויטעון ויוציא לאור משפטו מה שאין כן ביורש. ומ"ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן י"ל דראב"י שמשנתו קב ונקי סובר שהם דאורייתא וכמ"ש התוספות בפרק נערה (דף מ"ז.) ומ"ש דגובה כתובתה בעידי מיתה אע"פ שאין שטר כתובה בידה וכו' אינה טענה דאיכא למימר דה"ה דגובה בעידי גט ועוד דההיא דהטוען אחר מעשה ב"ד במקום שאין כותבין כתובה היא ורבינו הכא במקום שכותבין כתובה מיירי. ומ"ש דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' י"ל דהתם אחר שהוציאה שטר כתובתה בב"ד אבל כל זמן שלא הוציאה בב"ד עדיין אין לה מזונות והיאך יהיו הנכסים בחזקתה:
המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ובאותם ל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה וכו'. כתב הר"ן על זה וז"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה ומש"ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו כשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא א"ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמרא אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משועבד לה ולאו כל כמיניה למימר איני נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אע"פ שהיא יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה. ונ"ל שהביאו לומר כן משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע"כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש"ה ס"ל ז"ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א"צ להפר היינו משום דס"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי בפרק אע"פ היינו כר"י בן נורי דס"ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש"ה ע"כ איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשיעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע"פ דוק ותשכח. אבל לת"ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת"ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת"ק דהתם אמתניתין איתמרא אבל לדידן דקי"ל כר"י בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד לא צריכינן לכל הני הויות ול"ק לן מידי משום דשיעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל"כ יצטרך לגרש בע"כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שיעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן עכ"ל:
נדרה היא שלא תאכל א' מכל מיני הפירות וכו'. כתב הר"ן האי יוציא דתנן משמע לי יוציא בע"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לה אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפי"ב מה"א נדרה היא שלא תאכל וכו' אם רצה שתשב תחתיו וכו' ודקדק כן מדאמרינן (כתובות ע"א) גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש"ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ"ל: