כסף משנה אישות 14
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותטול בלאותיה הקיימים וכו'. כתב הר"ן בתשובות הרמב"ם פירש זו שאמר בפרק אע"פ (כתובות דף ס"ג) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחים דברי הרמב"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בדיני מורדת וסבר הרב ז"ל דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרה מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה שבעה בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר שבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרה מאיס עלי אין ענינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה"ל כההיא דאמרינן בס"פ אלמנה (שם דף ק"א:) אם היא זינתה כליה מי זנו ולפיכך כתב הרמב"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ"ל:
ואם מרדה תחת בעלה לצערו וכו' שולחין לה מב"ד וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא (שם סג:) דאמר פעמיים שולחים לה מב"ד אחד קודם הכרזה ואחד לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא אמר רב ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמיים ששולחים לה. ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכא היינו לומר דמדאמרינן הלכה כרבותינו משמע שכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה: ומ"ש אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה וכו'. כתב הר"ן לי נראה דה"ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מבית דין לומר הוי יודעת אלא הבית דין בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה. ואפשר שזהו דעת הרמב"ם שכתב ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה עכ"ל:
וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו וכו'. כתב הריב"ש נראה לע"ד דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם אף באומרת מאיס עלי וזה נראה ברור. ומ"ש הרמב"ם וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי היא מורדת מתשמיש וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו וכו' לא לומר שבאומרת מאיס עלי אין כותבין לא על ארוסה ולא על שומרת יבם אלא שלדעת הרב שבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לא היה צריך להשמיענו זה בארוסה ושומרת יבם דאם נשואה כבר יוצאה שאינה נשואה אינו דין שלא תנשא ושכופין לגרש או לחלוץ וכיון שכופין לגרש פשיטא שאין לה כתובה שאם תצא בכתובה תהא נותנת עיניה באחר ותאמר לבעלה מאיס עלי אבל באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה הוצרך הרב להשמיענו שאף בארוסה ובשומרת יבם עושים להם כסדר הזה:
אבל נכסים שהכניסה לו וכו' ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. כתב הריב"ש כל דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. ומ"ש הרמב"ם ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפא נקטיה עד כאן לשונו:
האשה שחלתה וכו'. כתב ה"ה במשנה פרק נערה וכו'. ואני אומר שא"כ לא היו סותמין וכו'. מ"כ כמדומה שנדמה להרב המגיד דהאי וכ"ש בבנות ישראל הקדושות הראב"ד או הרשב"א קאמר לה ואינו כי אם מלשון ספרי ותירוץ ה"ה דחוק מאד. לזה נראה שרבינו סובר דההיא דסיפרי מיתניא אליביה דר' נתן דמפרש לקרא דושלחתה לגרשה בגט אחר קידושין וכדקאמר לעיל מהך דרשה ושלחתה בגט כדברי רבי יהונתן ומש"ה יליף בתר הכי שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא ולא יגרשנה בגט וכ"ש בנות ישראל אבל רבנן מפרשים לקרא מקמי קידושין שאם לא יחפוץ בה לקדשה ישלחנה לנפשה ולא שייכא הכא המתנה הואיל ואינה מקודשת לו הילכך ליכא למילף מהכא מידי. ורבינו מפ' קרא כרבנן דלא ליהוי בגט וכמ"ש בפ"ח מהלכות מלכים ומ"מ שמעינן מיהא מסיפרי דאין אדם רשאי לעשות כן וזהו שאמר רבינו ואין ראוי לעשות כן עד כאן לשונו:
היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה וכו' בד"א בפעם ראשונה וכו'. נראה מדברי רבינו דדוקא כשרצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה:
המדיר את אשתו נדר וכו'. הרי"ף השמיט דין זה וצריך ליתן טעם למה השמיטו. ונ"ל דטעמא משום דמשמע ליה דבכלל דברי רבא הוא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה. אבל הר"ן כתב שי"א שכיון שהרי"ף לא הביא מזה כלום משמע דלא ס"ל הכי וטעמא משום דבפרק המדיר פסק בנדרה היא וקיים לה איהו כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגייא דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפילו נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב הה"נ הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קי"ל כר"א דמחייב ולאו מטעמיה עכ"ל. וקשה לי שרבינו בספי"ב פסק בנדרה היא וקיים לה הוא כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובדין זה פסק כר' יהושע ולפי טעם זה שכתב הר"ן דברי רבינו סותרים זה את זה ועוד דהא דאמרינן בסוגיין דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה בדרך דחייה איתמר כי היכי דלא נוקי לאביי ורבא כתנאי ואם כן מהי תיתי לן לקיים ההיא דחייה וליתי ר' יהושע דלא כהלכתא מוטב דנוקי לאביי ורבא כתנאי וליתי רבא כרבי יהושע דהלכתא כוותיה ועוד דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה דהא אותבוה ואסיקו אלא לעולם בדאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה וכו' וכיון דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה לא חיישינן לה הלכך נ"ל שהטעם שכתבתי עיקר: