כסף משנה אישות 24

אבל הנושא אשה ולא הכיר בה וכו' אבל תוספת יש לה. שם מימרא דשמואל וברייתא (כתובות דף ק"א) נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון ממאנת וחברותיה מנה ומאתים אין להן תוספת יש להן. ומפרש רבינו דחברותיה היינו שנייה ואילונית השנויות במשנה בהדי ממאנת וכ"כ הרי"ף. ותמה הראב"ד עליהם ופירש הוא דדוקא אשנייה קאי ומשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה דאילו אילונית שלא הכיר בה כיון שהיה מקח טעות אפילו תוספת אין לה וכתב הר"ן דלפי זה י"ל דבשנייה נמי דוקא בהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי"ף עכ"ל. ומ"ש רבינו ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו כלומר דליכא למיחש דילמא תעכב גביה דהא מת הוא אפילו הכי אין לה מזונות ולמד כן מדאמרינן בפרק יש מותרות דאלמנה לכ"ג אין לה מזונות מחיים ויש לה לאחר מיתה ותניא התם אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות אלמא דהיכא דאית לה לאלמנה דהיינו לאחר מיתה לית לה לשנייה: ,וכשכופין אותו וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. זהו פירוש למה שאמרו במשנה (כתובות דף ק':) ולא פירות וכך אמרו בירושלמי וטעמא משום קנסא ורש"י פירש בע"א: ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת וכו'. גם רש"י נתן טעם זה. ומ"ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה: ולמה לא חילקו בשנייה וכו' מפני שהיא מדברי סופרים עשו בה חיזוק. לפי זה חלוצה כיון שהיא מד"ס אין לה כתובה והא דתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק':) אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה וכו' יש להן כתובה אשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה א"נ דאתיא כההוא לישנא (יבמות דף פ"ה:) דקאמר זו היא מרגילתו ולא קי"ל כוותיה משום דכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא: ,אבל אם נשא אחד מחייבי לאוין וכו' או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה. טעמו בחייבי עשה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק') הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה וכו' אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה ואמרו בגמרא (דף ק"א:) כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי כלומר לאחר שחילק באילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף לאלמנה שהכיר בה נמי ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה [וכן פירש רש"י] וסובר רבינו שמאחר שלא שנו שם חייבי עשה באותה משנה בין הכיר ללא הכיר כחייבי לאוין ואיסורי דרבנן ש"מ דחייבי עשה בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואינם דומים לחייבי לאוין מפני שאיסורן קל ולא לד"ס שצריך חיזוק וכן יש ללמוד מדאמר רב הונא דאלמנה לכ"ג בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואידחי משום דכי קתני אלמנה לכ"ג אפלוגתא דאילונית קאי אבל חייבי עשה דליכא למידחי הכי ויש טעם בדבר אית לן למימר דבין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה: והיאך דין נשים אלו בנדוניא שלהם וכו'. מ"ש ה"ה בתירוץ הקושיא שהקשה נתבאר יפה בדברי הר"ן שכתב וז"ל ולפי זה צ"ל דהא דאמרינן דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימרא דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימרא דרב שימי בר אשי דאמר שמע מינה מדרב כהנא דס"ל דרב כהנא לא השוה שנייה לשאר נשים וכו' * (דאמר דאין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו לדידה בדידיה הא אשה כשירה גובה אותה ממנו ואע"ג דליתנהו אלמא ס"ל עיילא ליה גלימא קרנא הוי) אבל אנן ס"ל דרב כהנא ור"נ לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שנייה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה *לפי שכיון שאין לה כתובה לא היה ראוי שיגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין לו עסק בנכסי מלוג וראיה לפירוש זה מדפרכינן אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה. ואי ס"ל דנכסי מלוג קרנא הוי א"כ שלא ברשות הוציאה ואמאי לא יחזירם אלא ודאי דסמכינן אר"נ דאמר פירא הוי ואם כן כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא ס"ל לגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי: *[מכאן ועד קרנא הוי לא נמצא בדברי הר"ן]: *[עיין בלשון הר"ן שהוא סיגנון אחר ולפי שהשינוי רב לא שלחתי יד לתקנו]:   היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו'. דין האילונית נלמד ממה שאמרו שם בגמרא (כתובות דף ק"א) גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה והתם ארישא דמתניתין קיימי ורישא דמתניתין בלא הכיר בה מיירי דהא קתני סיפא ואם מתחלה נשאת לשם אילונית וסובר רבינו שמאחר שבמשנה נשנו חייבי לאוין עם אילונית כמו שאמר בגמרא שכתבתי לעיל דכי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי דינם שוה בכל וכיון דבאילונית אם לא הכיר אמרינן אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה ה"ה בחייבי לאוין שלא הכיר בהם וכ"כ הרי"ף: והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. גם זה נלמד ממ"ש בסמוך שאמרו בגמרא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא ולפי הטעם שכתבתי למעלה נראה דדוקא בשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם: מי שזינתה תחת בעלה וכו'. אע"פ שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה: ,ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה וכו'. ברייתא פרק אלמנה ניזונת נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת [משה] וחברותיה אין להן תוספת וכ"ש מנה ומאתים והיוצאות משום ש"ר נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ומשמע לרבינו דכי היכי דאין לה תוספת ה"ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאותיה קיימים הוא דאמרינן שם (דף ע"ב) אם היא זינתה בלאותיה לא זנו אבל נצ"ב שאינם קיימים אף עוברת על דת מפסדת אותם ולזה הסכים הר"ן: והיאך יודע דבר זה וכו' ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני וכו'. כלומר דאילו קודם לכן יכולה שתאמר משטה הייתי בך וכשהייתי רואה שהיית רוצה לאכול או לבעול לא הייתי מניחך: או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה. כך היא הגירסא הנכונה: ,או שהיתה מקללת וכו'. שם (דף ע"ב:) אמתני' דקתני מקללת יולדיו בפניו א"ר יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו וכו' אמר רבא דאמרה ליה ליכלי' אריה לסבא באפי בריה. ומפרש רבינו דרב יהודה ורבא פליגי דלרב יהודה אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא: עזרא תיקן וכו'. בפרק מרובה (ב"ק דף פ"ב) ומ"ש שאם לא חגרה לא עברה על דת פשוט הוא מאחר שלא הזכירוה בגמרא: כיצד היא יוצאה משום ש"ר וכו'. קצת דברים אלו מבוארים בפרק ב' דיבמות (דף כ"ד כ"ה) וקצתם בירושלמי פרק המדיר. ומ"ש שאינה צריכה התראה. פשוט הוא שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה ותו לא שייך התראה: עוברת על דת וכו' אין כופין הבעל להוציאה. אע"ג דהאי בעיא לא איפשטא כתבו ה"ה והר"ן בשם הרשב"א דאיפשיטא מההוא דבעל שמחל על קינויו. ול"נ דאפשר לומר דאיפשיטא מדאמרינן בפרק ב' דיבמות וב"ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא: מי שראה אשתו וכו' לפיכך משביעה בנקיטת חפץ. כתב ה"ה לא נתברר לי טעמו וכו' ובודאי אם יש שם ע"א מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אע"פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר וכבר השיג עליו הרמ"ך עכ"ל. ואני תמה עליו דאיפכא ממש הוי דכשהוא עצמו ראה שזינתה היא מוציאה שטר כתובה והוא טוען פרעתיך ודאי ואם תרצה להפרע אומר לה תשבע לי שלא פרעתיך שצריך לישבע בנקיטת חפץ שלא פרעו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ"א) ונתבאר בדברי רבינו פי"ד מהלכות מלוה אבל כשהוא לא ידע שזינתה אלא ע"פ עד אחד הוי כאומר שמא פרעתיך שאין בעל השטר צריך לישבע והא דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פ"ו) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה אבל אם לא ראה הוא בעצמו אע"פ שהוא טוען כן ע"פ ע"א אינו משביעה וכדמסיים בה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה כך היא הגירסא הנכונה וכך הוא בטור. ודייק רבינו לכתוב משביעה ולא כתב צריכה לישבע מפני שהטוען על שטר חוב פרעתיו אומרים לו זיל שלם ואם טען ישבע לי שלא פרעתיו אז אומרים לו שישבע כדאיתא בפרק שבועת הדיינין וכתבו רבינו בפרק י"ד מהלכות מלוה: האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה וכו'. בס"פ ד' אחים (יבמות דף ל"ג:) שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה וכו' מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן פי' ואח"כ מחזירים אותם. ומ"ש או באונס ברייתא בס"פ נערה שנתפתתה: אמר לה בינו לבינה וכו' ה"ז אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. יש לתמוה דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה אא"כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפסק רבינו בפ"א מהלכות סוטה. ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא דאמר לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דילמא קי"ל כר' יוסי בר' יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה: