פתחי תשובה על אבן העזר 152

ספק מגורשת. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן. ועיין בספר תו"ג שכ' עליו דבריו מרפסין איגרא דודאי נאסרה עליו אם הוא כהן ונראה דט"ס יש בדבריו וצ"ל ואין יכול לאוסרה על כהן. והיינו כשהיא מכחישתו ואח"כ מת ומטעם דאין אדם נאמן לאסור על חבירו כשהו' מכחישו ואפי' האחר מותר בה אף שהאחר אינו יודע להכחישו מ"מ מותר כמו בנתנסך יינך דמותר לכ"ע כשהבע"ד מכחישו עכ"ד ע"ש. ועיין בת' ברית אברהם חיו"ד סימן ס"ו סוף אות ה' שהעתיק דברי הב"ש הנ"ל ככתבן ונדחק לפרש דהיינו לדעה האמצעית בסימן קע"ח ס"ט בהגה וכיון דהוא מטעם נאמנות האידנא משום חרגמ"ה אינו נאמן יעו"ש. אך האמת נראה כדברי התו"ג הנ"ל דט"ס יש כאן. גם בס' בית מאיר כתב דט"ס בדברי הב"ש וצ"ל אבל אינה יכולה לחזור אליו אם הוא כהן. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ה סימן שני אלפים של"ה שכתב דבעל שאומר גרשתי את אשתי פשוט הוא דאינו נאמן כו' ואם הוא כהן שווי' אנפשי' חד"א ואם הוא ישראל וצריך לקיימה צריך לקדש אותה פעם אחרת כי לפי דבריו גרושה הי' ואסור בפנוי'. ומה שיש לדקדק הוא אם אמר גרשתיה במקום פלוני דמשום הכי לית הכא קלא שנתגרשה ולא הוי מיגו במקום עדים וי"ל דאפי' בכה"ג אינו נאמן להתירה לעלמ' בלא גט אחר דאם איתא דגירשה במקום אחר כשבאו לכאן הי' יוצא עליה שם גרושה והדר הוי מגו במקום עדים (ולפ"ז היכא דבאמת איכ' קול שגירש' במקום פלוני אף דע"פ הקול לחוד אין לסמוך להוצי' מחזקתה כמ"ש לקמן ס"ז בהגה מ"מ בכה"ג יש לסמוך על דברי הבעל) ואם אין כאן מי שיודע שהיתה אשתו פשיטא דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה שהפה שאסר כו' עכ"ד: שנים אומרים נתגרשה כו'. עיין בתשוב' נו"ב סימן ס"ה במעשה נפל' שהי' בק"ק פין אשה אחת יושבת עגונה כמה שנים ופ"א כשהית' בחנות בא איש אחד אצלה אל החנות כאילו רוצה לקנות וכאשר הסתכלה בפניו הכירה אותו שהיא בעלה והביאה אותו אל הרב ואמרה סימנים בגופו וגם כל בני העיר הכירו אותו בט"ע שזה האיש הוא פב"פ מילדי קהילתם בעל האשה זאת והאיש מתחילה כיחש עד שדיברו עמו ובקשו ממנו שיתן גט והודה שהו' בעלה וגירשה ואח"כ הלך משם ובדרך בבואו אמר שהו' אינו בעל האשה ומשם הלך עד בואו לפרעמסל' וגם שם הכירה אותו אשה אחת עגונה שהו' בעלה וגם כל בני העיר הכירו שהו' פב"פ מילדי קהילתם בעל האשה הזאת מפרעמסל' וגם האיש הודה שהוא מפרעמסל' ואשה זרה שאינה אשתו גירש בק"ק פין בשביל מעות שקיבל בעד הגירושין וכתבו הב"ד מפרעמסל' להחזיק האשה שבפין בחזקת א"א בודאי כי זה המגרש אינו בעלה רק הוא מילדי פרעמסל' ואחר זה שלחו בני ק"ק פין לפרעמסל' והשלוחים הכירו שהיא מילדי עירם בעל האשה שבפין ומעתה בני ק"ק פין מחזיקים בהכירם שהוא מילדי עירם ובני ק"ק פרעמסלי מחזיקים בהכירם שהוא מילדי עירם (ובלשון התשובה שם מבואר שגם את האשה שבפרעמסלי גירש אח"כ) ונתווכחו הרבנים במשפט הנשים הנ"ל. והוא ז"ל האריך ומסיק דנדון זה דומה לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ולכן שתי נשים הללו מקולקלות וכל אחת אסרה מספק וישארו עגונות. ושם מבואר דמה שאמרו חז"ל תרי כמאה לאו דוקא כמאה אלא אפי' כרבוא. ועוד מבואר שם דמה שאמרו בסנהדרין ל"ז שאין אחד דומה לחבירו לא על הרוב דברו אבל מזדמן אחד מכמה אלפים שדומה לחבירו וכמעשה דשתי אחיות אלא באמת היא דבר שאי אפשר כלל ומעשה דשתי אחיות התם הכהן לא עלה בדעתו לזה ואילו הוה דייק שפיר בודאי הי' איזה הפרש כל דהו ע"ש באורך (עיין בת' גליא מסכת סי' ח') ועיין בס' צלעות הבית שבסוף ס' בית מאיר מענין זה. לאחד מעדי' לא תצא. עיין בס' בית מאיר שכ' דמשמע ברור מהרמב"ם וטור וש"ע דלא תצא והבנים כשרים וזה צ"ען מאין יבא כשרותם נהי דהו' והיא אינם באשם מדאומרים אנו יודעים אבל הבנים להכשיר לעלמא שהם בספק תרי ותרי הא ס"מ הם. ולפע"ד משמע הכי מיבמות צ"ג ע"ב כו' וע"כ דס"ל להפוסקים הנ"ל דזה אין סברא כלל דליהוי הולדות ס"מ דא"כ בודאי ראוי דתצא שלא להרבות ס"מ ונראה דלכן הוסיף הרמב"ם בטעמו שהרי היא ובעלה יודעים וחזקה שאין מקלקלים עצמם הרי דנקט החזקה אף בדידי' ובמה היה קלקולו אם לא בהולדות שע"י צירוף חזקה זו דתרווייהו נעשה הספק אף לנו כודאי להכשיר הולדות כו' ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם סו' אות י"א תמה שם על הנו"ב סי' ס"ה דף ע"ד ע"א בד"ה באופן שכ' דמה נעשה בבנים. שדבריו תמוהי' דאשתמיט לי' דברי הרמב"ם והש"ע סי' קנ"ב דבניסת לאחד מעדי' ואומרת ברי גם הבנים כשרים אך בניסת לאחר או שאמרה איני יודעת הולדות ספק ממזרים וע"ש ויש לעיין בנו"ב שם. שניהם מעידים שהיא א"א. עיין בס' שעה"מ סוף פ"ט מהלכות אישות בדין אחד מעיד שהיא אשת ראובן ואחד מעיד שהיא אשת שמעון אי הוחזקה באשת איש על פיהם יעו"ש וע" לעיל סי' י"ז ס"ט: שבאה ואמרה כו'. עייין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס י"ח (ויובא קצת לקמן סי' קע"ח ס"ג סק"י) שחקר שם בענין אשת ישראל שאמרה נבעלתי באונס דמותרת מטעם מיגו דאולי זה דוקא בלא אמרה כן עד אחר שבאה לב"ד אבל בעובדא דידי' שמתחלה הודית בפני בעלה ובפני אנשים אחרים שנבעלה להזקן ואף שאמרה ג"כ שאנוסה היתה מ"מ בבואה אח"כ לב"ד ואמרה נאנסתי אין לה מגו שהרי בפני הב"ד שוב לא יכולה לומר לא נבעלתי וזה דומה לתשובת הרא"ש שהוב' בח"מ סי' ע"ב סי"ח בהגה ובסי' קל"ג ס"ג כו' והביא שם שגם בס' מחנה אפרים חקר בזה. והו' ז"ל מסיק דדוקא בתביעת ממון קאמר הרא"ש כו' ע"ש. וחקירה זו שייך ג"כ הכא אך הסברא השני' שכתב שם לחלק בין נדון הנ"ל להך דתשובת הרא"ש לא שייך כאן. נאמנת שהפה שאסר כו'. עי' בשו"ת בית דוד סי' כ"ב שכתב דיש לפקפק אם זה נוהג האידנא לפי המנהג במדינתינו שהנשואות ניכרות במלבושיהן שהבתולות הולכות פרועות ראש והנשואות ראשיהן מכוסות א"כ יש לדמות להא דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכונתי' בעלה חייב עלי' משום נדה ואף אמתל' לא מהני והיינו משום שעשתה מעשה ללבוש בגדי נדותה תו לא מהני אמתלא כמ"ש הפוסקים (ביו"ד סי' קפ"ה. וע' בש"ך שם ובתשובת חתם סופר חי"ד סי' ט' ודוק) וה"נ דכוותי' כיון שהחזיקה עצמה לכסות ראשה כו' והאריך בזה והנראה מדבריו שמחליט כן לדינא דבזה"ז אין היתר ע"ש. וכבר כתב כן גם בס' שלמי שמחה על הרא"ש פ"ב דכתובות שכ' ונ"ל דעכשיו בזמנינו שהנשואות לבושות צעיף הרי היא בחזקת א"א עד שתבי' ראיה שנתגרשה ע' ביו"ד סי' קפ"ה עכ"ל וכן מצאתי בס' עיטור בכורים על התוספת' פ"ב דכתובות שכ' ויש להעיר בנשי דידן אשר בתולות הולכות פרועי ראש וא"כ אשה המכוסה בצעיף נתחזק' שהיתה א"א מיד בבוא' כו' עד והרבה צריכין להתיישב למעשה ע"ש. גם בתשו' חמדת שלמה ר"ס נ"ט כתב וז"ל ולפום ריהט' במה לא יחשב זה מעשה מה שהולכת בכיסוי הראש כדרך הנשואות ולדעתי הוא מעשה גדול יותר מלבישת בגדי נדות שי"ל דאתרמי לה בגדים אחרים כמ"ש מהרי"ק משא"כ ההולכת בכיסוי הראש כדרך נשואות אין מי שלא יחזיקה לנשואה כו' עכ"ל. אכן בתשו' חות יאיר סי' קל"ח (שהבאתי לעיל סי' מ"ז ס"ק א') מבואר שדעתו דכיסוי הראש לא מיחשב מעשה כולי האי כמו לבישת בגדי נדות וכ' שם דדוקא לבישת בגדי נדות משום דאין אשה מנוולת עצמה בהם כי מאוסים ומגונים וטמאים הם בעיניה משא"כ לצנוף מצנפת כדרך הנשים לפעמים גם בתולות מנסין ראשן מפני כיעור ראשן שחין. וכה"ג (ר"ל כגון שבאה בשנים ובושה לילך כבתולה עי' בת' בית אפרים סימן א' הבאתיו לעיל סי' א' ס"ק י"ד) י"ל דמהני אמתלא ט"ש. גם בתשו' זכרון יוסף סי' ח' הביא דברי החו"י הנ"ל להלכה ע"ש עוד. וע' בנ"צ הארכתי בזה ודעתי נוטה דאף האידנא נאמנת לומר גרושה אני. וכעת ראיתי גם בספר בגדי ישע סי' מ"ג תשובה ארוכה בזה. וע' מ"ש לעיל סי' קמ"ב ס"ק ז': וי"א דוקא עיין בתשובתי הרדב"ז ח"א סי' שצ"ח מבואר מדבריו דמסתברא לי' כדיעה ראשונה ובזמן דאיכא הכחשה ממש כגוונא דברייתא (לעיל סימן מ"ז ס"ד) שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ולא נתנה אמתלא בכה"ג אינה נאמנת אלא בתוך כדי דיבור אבל בגוונא דמתני' דאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת אפילו אחר כ"ד ומתני' מלתא פסיקתא קתני כו' וע"ש עוד אודות שנשאל באשה שבאתה לירושלים ודיברו עמה לינשא והשיבה שהי' עגונה מפני שאבד גיטה קודם שעבר הזמן שגזר עלי' החכם להמתין ונמשך הדבר כך כמה שנים ובכל זמן שאמרה שהי' עגונה אמרה ג"כ הסבה מפני שאבד גיטה ואח"כ אמר לה חכם א' שמה שנאבד גיטה אינו מזיק (שם מבואר תוכן המעשה באריכות) והאריך שם להתיר האשה הזאת מכמה טעמים. ובאמצע התשובה כתב דאפילו אם אמרה עגונה אני ולאחר זמן אמרה מפני שאבד גטה אפילו בכה"ג אני מתירה לינשא אפילו לדעת האומרים דמשנתינו בתוך כדי דבור דוקא מודו בנ"ד דבשלמא במתני' שאמרה א"א הייתי וגרושה אני לא הוי טעמא משום אמתלאה אלא בלא טעם נמי נאמנת דהפה שאסר כו' ומשום הכי בעינן תוך כדי דבור אבל בנ"ד דהו' מטעם אמתלא אפילו לאחר זמן אם נראה לבית דין שהטעם הוא נכון סומכין עליו כו' ונ"ד אין לך אמתלא גדולה מזו ועדיפא מהך איתתא שקפצו עלי' בני אדם שאינם מהוגנים כו' דאילו התם ודאי משקרא ועל ידי האמתלא אנו אומרים דשקר' אמרה בתחילה ואילו בנ"ד קושטא אמרה בתחילה ובסוף אלא שהיתה טועה בדין כו' עיין שם עוד. כשאמרה כך בתכ"ד עב"ש סק"י שכ' דאף לדיעה קמיית' דוקא באמרה א"א הייתי אבל אם אמרה א"א אני לכ"ע אינה נאמנת אחר כ"ד לומר גרושה אני דהא מכחשת דבריה אלא תכ"ד נאמנת אפילו להכחיש דבריה וכמ"ש בש"ס בענין אם אמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנוי' אני דא"נ לאחר כ"ד כמ"ש בסי' מ"ז כו' עכ"ל ונסתפקתי בדין זה באמרה א"א הייתי (לדיעה הב'. או לדיעה הא' באמרה א"א אני) ואחר כ"ד אמרה גרושה אני דהדין דאינה נאמנת משום דשוויא חד"א והיא יודעת בעצמה שהאמת אתה שגרושה היא אם היא רשאי לילך למקום רחוק ושם תאמר תכ"ד א"א הייתי וגרושה אני או גרושה אני לבד. שהרי הענין דשוויא אחד"א אינו מטעם נדר וקונם רק משום דאדם נאמן על עצמו יותר משני עדים כמו שהוכיח בתשו' נו"ב תניינא חאה"ע ס"ס מ"ג ע"ש. ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' ב' סק"ד ובסי' קכ"ז ס"ק ז' ולעיל סי' ז' ס"ק יו"ד ע"ש וצ"ע. אא"כ נתנה אמתלא. לכאורה לפמ"ש הט"ז ביו"ד סימן קפ"ה בשם מהר"ל מפראג דלהכי בהוחזקה נדה לא מהני אמתל' משום דלאו כ"ע ידעי מן האמתל' וא"כ על מה סמכהו עצמה כשהחזיק' עצמה נגד כ"ע ודוק' באמרה לבעלה טמאה אני מהני אמתל' משא"כ באמרה בפני רבים ע"ש לפ"ז ה"ה הכא באמרה א"א אני ואחר כ"ד אמרה גרושה אני אינה נאמנת אף באמתלא אא"כ אמרה מתחילה לאחד אבל לא באמרה בפני רבים. ושוב מצאתי כן להדיא בתשו' חות יאיר סי' קל"ח שכ"כ אדין דהכא. אמנם כתב שם דיש לפקפק על סברת מהר"ל מפראג מגמר' דכתובת דכ"ב כו' ע"ש וגם בספרי פ"ת ליו"ד שם סק"ג כתבתי בשם תוה"ש וכו"פ שחולקים עליו. בתשו' שמן רקח ח"א סי' מ"ג עמד על זה והפלה ג"כ דלא כמהר"ל מפראג בזה: אם יש עדים. עב"ש ס"ק י"א שכ' ואם קול יצא שיש עדים שהי' א"א יש לדייק ממ"ש לעיל סי' ז' ס"ז דאסורה כי דוק' בשבויה הקילו בה"י. עכ"ל. ועמ"ש. בסי' ז' בנ"צ שם דהיינו ביצא קול שיש עדים שהיה עדיין א"א. וע' בזה בס' הפלאה בשמעתין ובפוסקים לעיל סימן מ"ו. ועי' בס' בית מאיר שכתב מ"ש הב"ש ואם קול יצא כו' היינו קודם שנתארסה אבל אח"כ עסי' מ"ו. ור"ל דשם ס"ח נתבאר דאין חוששין לקלא דבתר אירוסין ע"ש. שהיתה א"א. לכאורה נראה דאפילו אם לא ידעו העדים בעצמם שהיתה א"א רק ששמעו מפיה כיון דשויתה אז אנפשה חד"א נאמנת ע"ע יותר משני עדים וצ"ע. ואפי' אם נשאת ע' בתשו' הרדב"ז ת"א סימן תי"א שכ' דאם נשאת ואח"כ באו עדים שהיתה נשואה דתצא ודאי דבניה ממנו ממזרים ואי לאו דמסתפינא אמינא דהוי ממזר מן התורה כיון שהיא בחזקת א"א ע"פ העדים כו' וא"ת איך תקינו רבנן מלתא דאתי לידי תקלה להאמינה במקום דליכא סהדי דידעי שהיא נשואה דילמא למחר אתו שהדי דאמרי נשואה היתה ותצא ובניה ממזרים למפרע י"ל דאדרבה משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליהם בתחילתה שאם אינו אמת שגירשה לא היתה אומרת גרושה אני כיון שיודעת שאם יבואו עדים שהיתה נשואה תצא והולד ממזר אלא שהיא סומכת כיון שהוא אמת שגרשם תמצא עדים שידעו שהיא גרושה אע"פ שיבואו עדיה שהיתה נשואה עכ"ל. אבל חוששין. עב"ש סקי"ב ומ' בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' ג' אות י"א ובחלק אה"ע סי' ח' אות ט' מ"ש בזה: שם גט. עיין בה"ט מ"ש בשם הרדב"ז. והמעיין ברדב"ז שם (בדפוס סדילקא הוא בחלק ד') יראה דלא מטעם הנהו סהדי התיר אותה דפשיטא דאינו מועיל כיון דלא היה רק עד א' על הגירושין ומה שאמרו אחרים ששמעו מפי אחרים ודאי דאינו כלום. ואך התיר אותה מטעם החזקה שהיתה בחזקת גרושה מכמה שנים ואפילו לא היה שום עדים בדבר היתה מותרת לינשא מאחר שהוחזקה בגרושה כחמש או שש שנים בלא ערעור ומצינו דחזקה מוציאה מידי ודאי וכתב דאם אתה אומר שלא תועיל חזקה לגרושה להנשא לא הנחת בת לאברהם אבינו מגורשת יכולה להנשא דאי על פי סהדי עבידי דמייתי או אזלי למדה"י ואי ע"י גט או מעשה ב"ד עביד דמורכס וכ"כ רש"י ז"ל בכתובות (דף כ"ב סוף ע"ב) דבשעה פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי. משמע הא לאחר זמן נאמנת לומר אירכס לי כו' ומה דמעשים בכל יום דאם הגרושה רוצה ללכת למקום אחר נותנין בידה מעשה ב"ד איך נתגרשה פלונית כו' עושים כך שמא תרצה להנשא קודם שתוחזק לגרושה או להחזיק בגרושה אבל אם הוחזקה דמגורשת פשיטא דאינה צריכה כלום. ומ"ש קצת משכילים דחזקה זו הוי כקול בעלמא דמה לי קול ארוך ומ"ל קול קצר זו שגגה גדולה שאם זה קול חזקה מאי היא כו' קצורו של דבר גדר הקול הוא קול שיוצא בלי הסכמה ואינו הולך ומתחזק לזמן קצר וגדר החזקה שהולך ומתחזק הדבר בלי ערעור ולזמן ארוך ע"ש שהאריך הרבה בזה והזכיר שם עוד טעמים וסניפים שהיו בנדון הנ"ל ומכללם הוא מה דאיכא אומדנא דמוכח ע"פ עד א' שראה את גירושיה ועדים אחרים מפי עדים ומסיים ומ"מ עיקר סמיכות הוראה זו הוא על החזקה והנך טעמי סניפים נינהו ע"ש: מתחת ידה. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז. הוא בח"ב סי' תשצ"ה ע"ש עוד ועיין בס' ג"פ לעיל סי' קכ"ה סקצ"ד: אע"פ שאינו מקויים. ע' לעיל סי' קמ"ב סי"ד הביא מרן המחבר יש חולקים על זה שאין להתירה לינשא ע"י שיוצא מתחת ידה אם לא נתקיים כו' והוא דעת הראב"ד והרשב"א כמבואר בב"י. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ו שכ' דאף שבש"ע סי' קנ"ב ס"ט הביא רק דעת הרמב"ם אין בידינו להקל נגד גדולי הפוסקים המחמירים אמנם אם הגט מקויים אף שאין מכירין חתימת דייני קיום יש להתיר אפילו שלא בשעת הדחק וכן הדין בשליח לקבלה שהביא גוף הגט כו' ע"ש: מעשה ב"ד. כ' בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תר"ב על אשה שהוציאה מעשה ב"ד פלונית נתגרשה בפנינו בגט כשר והוציאה הגט והוא פסול. הדבר ברור שאין ב"ד או עדים יכולים להכשיר את הפסול ושמא לא דקדקו יפה ומ"מ צריך לדקדק אם הפסול הוא עשוי להיות אחר הנתינה כגון דבוק או טשטוש או קרע או מחק וכיוצא תלינן שכשר היה ואח"כ נפסל ולב"ד טועין לא חיישינן אבל אם הוא פסול שהדבר מתברר שהיו בו מתחילתו הגט פסול ואפי' אם נשאת תצא. ואם לא היה בידה אלא עדות עדים שנתגרשה בגט כשר (עמ"ש לעיל סי' קמ"ב סק"ז) ונמצא פסול בכל גוונא פסול דתלינן דלא דקדקו או שלא היו בקיאין ואם יבאו העדים ויאמרו פסול זה לא היה בגט זה בשעה שנמסר הרי הוא כשר ותנשא בו לכתחלה עכ"ד: אינה יכולה לינשא. עיין בס' בגדי ישע ס"ס מ"ג הביא בשם ס' שבילי תורה שפסק דדוקא לכתחילה א"י לינשא אבל בדיעבד אם נשאת אף שאין מכירין ל"ת כיון דמדאורייתא עדים החתומים כו' והרי גם בגט פסול מדרבנן אם ניסת ע"פ הוראת חכם ל"ת כו' ע"ש וע' מ"ש בס"ק שאח"ז: עד שיוכרו. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ו שכ' לתרץ דלא תקשי מלעיל ס"ס קמ"ב בהג"ה ואמאי שתק רמ"א כאן ולא הגיה שבשעת הדחק ועיגון יש לסמוך ע"ד הרשב"ץ שמעשה ב"ד א"צ קיום. דשאני התם דמיירי שהביא השליח גוף הגט מקוים אבל כאן אין גט לפנינו רק מעשה ב"ד לחוד וטעם החילוק בזה הוא מתרי טעמי חדא דשם בס"ס קמ"ב שהביא גוף הגט מקוים א"כ אין כאן שום ריעותא רק מה שאין מכירין כאן החתימות בזה סמכינן על הר"ש בן הרשב"ץ שסמך ע"ד הירוש' דחתימת ב"ד א"צ קיום אבל כאן שאין הגט בידה רק מעשה ב"ד לחוד ויש כאן ריעותא למה אין הגט בידה לא סמך רמ"א ע"ד הירושל' בזה כי אולי במקום ריעותא גם הירוש' אינו מקיל ועוד דשם בס"ס קמ"ב שהביא השליח גוף הגט בחתימת עדי הגט וגם קיום מדיינים בזה שייך סברת הרשב"ץ שהביא הב"י שם כיון שהשליח נאמן לקיים ביחידי חתימת העדים א"כ ק"ו שחתימת דייני הקיום על חתימת העדים מהני דעדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הגט מעד א' אומר בפ"נ כו' אבל כאן שלא בא גוף הגט רק המעשה ב"ד לחוד בזה לא שייך סברת הרשב"ץ הנ"ל. והאריך בזה ומסיק כן לדינא דאם אין שום גט לפנינו רק מעשה ב"ד שמבואר בו שנתגרשה כדמו"י בין שהוא ביד האשה עצמה ובין שהוא ביד שליח לקבלה של האשה שהביא שמעשה ב"ד שקיים שליחותו וקיבל הגט ושקרעו כל זה אינו מועיל ולא תנשא עד שתתקיים חתימת הדיינים ואפילו במקום דחק ועיגון אין להתיר כו' וכן הדין במעשה ב"ד של חליצה שאינו מקויים שהרי אין כאן חתימת עדים רק המעשה ב"ד אפי' במקום דחק ועיגון אין מתירין אותה להנשא עד שיתקיימו החתימות ע"ש: וע' בשו"ת בגדי ישע סי' ל' הזכיר שם קצת מדברי הנו"ב הנ"ל מה שדעתו להחמיר באם מביא מעשה ב"ד לבד. וחולק עליו וכתב הלא עיקר טעמו הוא דאם אין כאן הגט יש כאן ריעותא לפנינו מה שאין הגט בידה כו' והוא תמוה דמה זו ריעותא הלא מפורש בש"ע (בסה"ג ספ"ו בהגה) דהמנהג עכשיו לקרוע הגט תיכף אחר נתינתו ולגונזו ואין מוסרין הגט ליד האשה כו' והא דלא הגיה הרמ"א בס"ס קנ"ב הוא משום שכבר הגיה בס"ס קמ"ב שיש להתיר במקום עיגין ליתן לה הגט לכתחלה א"כ מכ"ש בס"ס קנ"ב שיש לה מעשה ב"ד שכבר נחנו לה הגט וכמ"ש סברא זו התשב"ץ ח"ג ס"ס עכ"ד ע"ש. וא"י מדוע העלים עיניו מטעם הב' של הנו"ב הנ"ל דבאמת זהו עיקר טעמו כנראה ממה שמחמיר במעשה ב"ד של חליצה דהא שם לא שייך ריעותא מה שמביאה המעשה ב"ד לחוד והוא ז"ל מחמיר רק מטעם הב' כיון דלא שייך בזה סברת הרשב"ץ הנ"ל. אמנם לדינא קרוב לומר שהנכון עמו ע"פ הראיות שהביא שם מהתשב"ץ עצמו ח"ג סימן כ"ב וסימן ס"ו. והגאון בעל נו"ב ז"ל לא ראה בתשב"ץ עצמו רק מה שהביא הב"י בשמו. ובפרט שגם הב"ש בס"ס קמ"ב לא הזכיר טעם הרשב"ץ שהובא בב"י דעדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ כו' רק כתב שם טעם אחר כיון דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום כו' והוא טעמו שלהר"ש בן הרשב"ץ כנזכר בתשב"ץ ח"ג ס"ס ט"ז בהגה שם וכת' הרשב"ש סי' רס"ו ולפי טעם זה גם כאן יש להקל במקום דחק ועיגון. ולפ"ז ה"ה וכ"ש במעשה ב"ד של חליצה שאין מכירין החתימות דאפשר להתיר במקום דחק ועיגון. וצ"ע ועמ"ש לעיל סימן קמ"ב סק"ז. וכתב עוד בת' בגדי ישע שם דאם נשלח מעשה ב"ד ע"י בי דואר גם המחבר ס"ס קנ"ב מודה שמותרת לינשא בלא הכרת חתימת ב"ד דהרי דקדק הש"ע בלשונו וכתב אשה שיש בידה מעשה ב"ד כו' וכן הוא הלשון במקור הדין בתשב"ץ ח"א סימן קע"ג והוא מטעם דחיישינן לזיופא דאשה אבל אם המעשה ב"ד בא ע"י בי דואר ליד ב"ד ולא שלטה בו ידי האשה מעולם ליכא למיחש לזיופא דאשה ולא לזיופא דשום אדם ודאי גם התשב"ץ והש"ע מודים דא"צ הכרת חתימת ב"ד וסברא זו מפורש בתשב"ץ עצמו ח"ג סי' ס"ו שכ' שם וז"ל ולזיוף האשה ליכא למיחש שהרי ממקום אחר בא זה העדות וידיעה מלתא בדוכתה דאיהי לא זייפתיה כו' עכ"ל ובזה בודאי גם הט"ז והנו"ב מודים דמותרת ומכ"ש במקום עיגין קצת כו' עכ"ד ע"ש וע' בת' מאמר מרדכי סי' פ"ב הביא שם ג"כ דברי התשב"ץ סימן ס"ו הנ"ל וסמך עליהם בעובדא דידיה שהיה שעת הדחק ומקום עיגון ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קמ"ב סקל"ג בשם ת' פני אריה ות' מהר"מ וע"ש עוד: