לא ידע על מחלה נפשית קודם לנישואין

בפני בית הדין תביעת הבעל לגירושין. בני הזוג נשואים ארבע וחצי שנים ולהם בן אחד. הדיון הראשון בתביעה זו התקיים לפני למעלה משנה ביום כ"ג כסלו תשס"ז. אמנם בכתב התביעה עלו טענות שונות, אך אחת הטענות שעלו בדיון הראשון היתה טענה על התנהגות עצבנית של האשה ושהיא מנבלת את הפה באופן שאינו יכול להמשיך בחיים משותפים עמה. בנוסף הבעל טען - "אני חושש ממנה, היא נתנה לי מכות במקל, לאחר הדיון הקודם ניסינו שלום בית ולאחר כמה חודשים החלה התפרצות". בדיון אחר שהתקיים בביה"ד ביום ז' אייר תשס"ז הבעל חזר וטען על התפרצויות מצד אשתו והוסיף שנודע לו שאשתו היתה מאושפזת בבית חולים שער מנשה קודם לנישואין ולא סיפרה לו על כך. בתגובה האשה ענתה כדלהלן - "בגיל 20-21 היה לי חבר מרוקאי ואבא שלי לא רצה אותו ולכן נפרדנו וזה גרם לי לדיכאון והייתי מאושפזת שלשה ימים, נכון שלא סיפרתי לו על כך קודם הנישואין, מדוע הייתי צריכה לספר לו, גם לי התברר שהוא היה במפתן, מאז האירוע לא היה לי כל טיפול נפשי". בהחלטה שניתנה ביום כ"ז חשון תשס"ח ביה"ד קבע שיש מקום לבירור נושא האשפוז ולקבוע האם אכן האשה העלימה מידע בעייתי. וניתן צו לגילוי המסמכים הרפואיים מבית חולים "שער מנשה". כעת בפנינו החומר מבית החולים "שער מנשה" וממנו עולה שהאשה עברה שלשה אשפוזים. האחד בהיותה בגיל 19. האשפוז נמשך ארבעה ימים ושוחררה בניגוד לחוו"ד הצוות המטפל, ומהדו"ח הרפואי עולה תמונה של אירוע קשה שהאשה עברה בזמנו. אירוע נוסף אירע לאחר שנתיים, ואשפוז נוסף בהיותה בגיל 23, ואשפוז נוסף אירע בהיותה בגיל 26 במשך כחודשיים, חלקו היה במחלקה סגורה, עקב החמרה במצבה. בפסק הדין הנוכחי איננו רואים מקום להכנס לפירוט מדוייק של המצב הרפואי של האשה בזמנו והדו"ח הרפואי נשאר חסוי, אך נציין שאמנם אין איבחון על מחלת סכיזופרניה אך אין ספק שהתפרצה אצל האשה מחלה נפשית קשה שלוש או ארבע פעמים, והיא עברה שלשה אשפוזים, וכן נציין שבסיכום המחלה מהאשפוז האחרון נכתב שהיא סבלה ממצב מניקאלי-רגזני. סיכומו של דבר, האשה נישאה בהיותה בגיל 33 והעלימה מהבעל מידע חשוב על בעיות קשות שעברה מספר שנים קודם לנישואין, בין גיל 19 לגיל 26, בנסיבות אלו אף ניתן לראות קשר בין הטענות המייחסות לאשה התנהגות עצבנית ורגזנית ואף אלימה. ועוד נציין שהאשה הודתה שלא סיפרה דבר לבעל, ואף בביה"ד המשיכה להעלים ממנו את המידע הבסיסי על מצבה בעבר. וכן נציין שהבעל לא חזר לחיים משותפים עם אשתו לאחר שנודע לו על האשפוזים שעברה. בנסיבות אלו יש מקום לקבל את תביעת הגירושין ולחייב את האשה בגירושין וללא תשלום הכתובה. אין ספק שהמידע הרפואי מהסוג הנזכר היה חייב להיות מועבר לבעל קודם לנישואין, והעלמתו מהבעל גוררת אחריה חיוב האשה בגירושין, כמו שכתב הב"ש סי' קי"ז ס"ק כד: "אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה, כיון דעשתה שלא כהוגן, כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו, ה"ה דכופין אותה". אך מלבד זאת העלמת מידע כזה יש בה כדי להביא לטענת מקח טעות. עיין שו"ע אה"ע סי' לט סעיף ה' שבעיה רפואית שדרך בני אדם להקפיד בה תחשב כמום. ובודאי שבעיה מהסוג הנ"ל היא נכנסת לגדר זה של "דרך בני אדם להקפיד בה". ועיין בפד"ר כרך טו בפס"ד מביה"ד ירושלים בהרכב הדיינים הגרס"ח עבודי ז"ל והג"ר אברהם שפירא ז"ל והגר"י כהן ז"ל שכתבו (עמ' 91) שביחס למחלת נפש שהתעוררה בעת הנישואין, יחשב כמום רק אם המחלה היא בדרגה המונעת את הזוג מחיי משפחה, אבל אם הטענה היא על העלמת מחלת נפש,קודם לנישואין "יש מקום לדון על כפיה מחמת מום גם אם אין המחלה בדרגה מלאה וחמורה". אמנם בשו"ע סי' ל"ט הנזכר, הדיון הוא במום שהעלימו מהבעל ועדיין המום קיים בעת שהבעל מבקש לבטל את הנישואין, ובנידון דנן, אין ספק שכעת היא אינה במצב שהיתה בעבר. אך ככל שהדבר נוגע להעלמת מחלת נפש, אף שהיא כבר נתרפאה, יש מקום לטענת ביטול הנשואין. בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קע כתב – "אחד שקדש אשה וקודם הארוסין יותר משנה נכפית פעם אחת ושוב לא נכפית עד שנתארסה ... נראה דאין לה כתובה, אבל בלא גט אין להתירה דספק קידושין הם, מיהו נראה דכפינן לה לקבל גט". וכן פסק באבני נזר חלק אה"ע סי' קע"ו באשה שהתברר שקודם לנישואין חלתה במחלת הנפילה והעלימה מהבעל שהפסידה כתובה ויכול לגרשה בעל כרחה. ועיין בתשובת הרא"ש כלל מב בתשובת רבי יצחק ב"ר מאיר ז"ל שכתב לדון שחולי מחלת הנפילה יחשב כמום מפני שדומה לשוטה. על כן נראה שדינם של מהר"ח או"ז והאבני נזר יאמר גם במחלת נפש. ובספר תועפות ראם (להגרא"מ טויבש ז"ל) חלק אה"ע סי' מא כתב לעניין התרת התקשרות שידוכין שיש בהם חרם וקנס, שיש לחלק בין מום בעלמא שנודע שהיה ואח"כ נתרפא למום של מחלת נפש, וז"ל: "אבל בנשתטית כיון דאמרינן בגמרא דבבא קמא דף פו: שוטה אין לך בושת גדול מזה, וא"כ אף שחזרה לאיתנה הרי כתבו התוספות בפרק המדיר דף עד: ד"ה חכם עוקר הנדר מעיקרו דבקפידת המומין תלי הטעם, שאחר שנתרפאת היא נמאסת בעיניו שזוכר שהיו בה מומין עי"ש. וא"כ אף שחזרה לאיתנה, מ"מ כיון שכבר נשתטית, גם היא נמאסת בעיניו כשזוכר מפגם הנשתטית מאז, ואדעתא דהכי לא נשבע, כנ"ל". ובספר פתחא זוטא (להג"ר פנחס חיים הלוי הורוויץ ז"ל) חלק אה"ע סי' יט הביא מדברי התועפות ראם והוסיף – "ועוד יש לבאר זאת ולחלק בין חולי השגעון לשאר מומין, דבשלמא שאר מומין שפיר כתבו משום דסתם בני אדם אין מקפידין במומין שעברו, דאין אדם מתבייש אם היו בו פעם אחת איזה מום שנתרפא. וכן עמא דבר דאם איש אחד יחלה ח"ו על חולי העיניים וכדומה ויתרפא, בודאי אח"כ לא יתבייש, ולא יכלם מאומה. משא"כ אם היה פעם אחת חולה השגעון והשוטה, אזי בודאי אף שנתרפא עדיין הבושה במקומה עומדת קצת. ודוגמא לזה מימרת הש"ס ב"ק דף פ"ו שאמרינן שם שוטה אין לך בושת גדולה מזה ... ונראה לפענ"ד ברור ונכון שיש לדמות חולי השגעון ר"ל להא דמבואר בחלקת מחוקק סי' קי"ז סק"ב דאם היתה מצורעת או חולי נכפית קודם הקידושין הוי מום אף שנתרפאה קודם הקידושין, משום דחיישינן שמא יחזור החולי ר"ל כנפלענ"ד ברור". ובפד"ר כרך ה' עמ' 194 והלאה בפס"ד מבית הדין הגדול בהרכב הגר"ע הדאיא ז"ל והגר"ב ז'ולטי ז"ל ויבל"א הגרי"ש אלישיב שליט"א כתבו בנידון דומה, כדלהלן – "והנה לדברי הפוסקים הללו דלאו דוקא מומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים, אלא הם וכיוצא בהן דבר שרוב בני אדם מקפידים עליו הוה מום, וכמו מום במקח כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום - הוה מום, כמבואר בחו"מ סי' רל"ב סעי' ו' ... והנה אין ספק דבמקרה כעין זה שלפנינו בחלתה במחלת נפש לפני נישואיה, אף שנתרפאת, מ"מ בני אדם בזמנינו מקפידים ע"ז טובא. ואמנם גדולי הפוסקים נקטו הכי בדעת הח"מ סי' קי"ז סקי"ב דבנכפית, והוא הדין בנשתטית, ונתרפאת הוה מום. בחת"ס באה"ע סי' קמ"א כתוב כשנתרפאת מהחולי לגמרי ולא נמצא בה אחר נישואיה רק שנודע לו שהיה לה כן בילדותה ונתרפאת, נהי דמ"מ יכול להוציאה משום אולי תחזור לקדמותה כמבואר בח"מ סקי"ב. ובשו"ת תפארת צבי אה"ע סי' ל"ח - ואף אם תשתפה אם יש לחוש שתחזור לשטותה יכול לכופה לגרשה כמבואר בסי' קי"ז לענין נכפה. ובאור גדול סי' ה' - שפיר כתבו הח"מ והב"ש דאף בהיתה נכפית ונתרפאת מ"מ תצא שלא בכתובה דמ"מ הוה מום משום חשש חזרה. ובשו"ת דברי חיים אה"ע סי' נ' - וביותר לפי אשר נראה לי בכוונת דברי הח"מ ז"ל הנ"ל דדוקא בנכפית ומצורעת דשכיח שתתעורר המחלה חשב למום גם אם נתרפא אבל לא בשארי מומים כמו שהבין הב"ש ז"ל בכוונת דבריו כן נ"ל ברור, וא"כ בנשתטית דעינינו רואות דדבר זה חוזר ומתעורר ובפרט בעת הריון והלידה דשפיר הוה מק"ט ויוכל לגרשה בע"כ ... ומעתה אם לפי האמור, דבר זה שחלתה לפני הנישואין במחלת נפש אף שנתרפאת יש לדון דהרי זה בגדר מום, כי רוב בני אדם מקפידים ע"ז, הרי כתב הב"ש בסי' קי"ז סקכ"ד בהיה בה מום והוא לא ידע, כופין אותה לקבל גט כיון דעשתה שלא כהוגן ולא גילתה לו מאומה, וכבר העלו הבית שלמה אה"ע סי' ע"ח, תורת חסד אה"ע סי' ל"ה, אור גדול סי' ה' דאין אנו צריכין לטעמא דעשתה שלא כהוגן, אלא מכיון דנמצא בה מום והוא לא ידע ובא בטענה של מקח טעות, אין בזה תקנת חרד"ג". עד כאן קטעים מדברי פסק הדין הנזכר. על כן יש לפסוק לחייב את האשה בגירושין, ושאינה זכאית לתשלום הכתובה ומזונות עבורה. (-) הרב אוריאל לביא, אב"ד בנסיבות אלו אנו פוסקים כדלהלן - 5129371 54678313א. תביעת הגירושין מתקבלת והאשה מחוייבת להתגרש. הצדדים מוזמנים לדיון שיתקיים ביום רביעי י"ט אדר ב' תשס"ח 26.3.2008 בשעה 10:15 ובאותו מעמד ביה"ד יסדר גט בין הצדדים. על האשה להביא את הכתובה והבעל יביא תעודת נישואין ועד לבירור שמותם. ב. האשה אינה זכאית לתשלום הכתובה. ג. שאר הנושאים הרכושיים העומדים על הפרק יידונו לאחר הגירושין. אין מקום לעיכוב הגירושין עקב העדר הסכם גירושין. כל זכות ממון שעמדה לזכות האשה ערב הגירושין, תשאר גם לאחר הגירושין. ד. הבעל באמצעות ב"כ תבע לקבל את הילד למשמורת שלו. ככל שהדבר נוגע לכשירות האם לגדל את הילד כהורה משמורן, הקביעה מושפעת ממצבה הנוכחי של האם ומתפקודה כאם, וכן מבחינת האלטרנטיבה. על כן האם פלונית מתבקשת לפנות תוך 15 יום למרפאה לבריאות הנפש בבית שאן להיבדק ולהמציא לביה"ד אבחון מעודכן של מצבה הנפשי כעת והאם היא זקוקה כיום לטיפול תרופתי או אחר. עם קבלת הממצאים ביה"ד יקבע את המשך ההליך בנושא זה. ניתן ביום ג' אדר ב תשס"ח (10/03/2008) (-) הרב אוריאל לביא, אב"ד (-) הרב חיים בזק, דיין (-) הרב יועזר אריאל, דיין