מגיד משנה גירושין 10
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
כל מקום שאמרנו וכו'. זה כתב לבאר לשונו אבל בגמרא אין שם כלל לפי שיש פסול בטל לגמרי ויש פסול דלכתחלה לא תנשא ויש לכל אחד מהם הוכחה על כוונתו לפי ענינו. ורבינו דקדק בלשונו וחלק ביניהם כמ״ש וכבר דקדקתי בזה במקומות שנ״ל לדקדק בדבריו ז״ל. ועל מ״ש בגט בטל שאם היה בעלה כהן לא נאסרה על בעלה כתוב בהשגות א״א לא הכל שוין בדבר זה וכו'. ואני אומר שרבינו סמך לו על מה שאמרו פרק כל הגט (גיטין דף כ"ד:) אמר שמואל כ״מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל פירוש לכהונה ונחלקו על זה שם והעלו בהלכות שאין הלכה כמותו אלא כזעירי ורב אסי ורבי יוחנן שכולן שוין שכל הפסולין שהזכירו שם במשנה אינן פוסלין בכהונה חוץ מפסול אחד שהזכיר במשנה שם מחמת חשש ברירה שנחלקו בו כדאיתא התם אלמא גט בטל אינו פוסל בכהונה וכן עיקר. ומ״ש הר״א ז״ל שאם נתקדשה לאחר שצריכה גט ממנו אין כן דעת רבינו כמו שיתבאר למטה: ,חוץ מן המגרש. במשנה ביבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ"ד) אמרו לה מת בעליך ונתקדשה וכו' בגמרא א״ר יהודה אמר רב הוה ליה לרבי אלעזר (בן מתיא) למדרש ביה מרגניתא (בהאי קרא) ודרש ביה חספא (פי' דבר שלא היה צריך לאומרו) ואמרו מאי מרגניתא אשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה. ובהלכות כגון דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם אע״ג דלעלמא לא הוו גירושין ולא שריא לאינסובי בהאי גיטא לדידיה מיהא איפסילא ליה דאי כהן הוא איפסילא מיניה ע״כ. וסובר רבינו שזו אסמכתא הוא ופיסול זה אינו אלא מדבריהם. ונראה מדבריו שאין כאן מלקות אם החזירה אחר כן וקשיא לי שהרי פרק המגרש נראה דמדאורייתא הוא ששנינו שם (דף פ"ב) המגרש את אשתו וא״ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין ובגמרא אמר ר״י דטעמיה דר״א מהכא אשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה מן הכהונה אלמא הוי גיטא ורבנן איסור כהונה שאני ע״כ לשון הגמרא. ואם פיסול זה אינו מן התורה היכי הוה יליף מיניה ר' אליעזר היתר האשה לעלמא ורבנן למה להו למימר איסור כהונה שאני לימרו התם לאו מדאורייתא הוא. ואולי רבינו סבור דלפי שטתו של ר״א השיבו זה בגמרא דאפילו תמצא לאמר דפיסול זה מדאורייתא ליכא למילף מיניה היתר לעלמא דאיסור כהונה שאני שרבה הכתוב בכהנים מצות יתירות והחמיר בהן או שהוא מפרש איסור כהונה שאני שאין איסור זה אלא מדבריהם ואין ללמד ממנו היתר וזה דוחק, וקושיא זו צ״ע לדעת רבינו:
וכל מקום שאמרנו וכו'. מה שכתב ואם נשאת לא תצא ולא חלק בין יש לה בנים לאין לה בנים כך כתב רבינו האי בתשובה כל מקום שאמרו בו הולד כשר אם נשאת לא תצא אף על פי שאין לה בנים עכשיו וכתב הרמב"ן שהוא מבטל דעתו לדעת הגאון ויש לזה עיקר בפרק המגרש בגמרא:
וכל מקום שאמרנו וכו'. זה פשוט שכל ספק גט כך הוא דינו: ,וכן אם גירש וכו'. מ"ש שהיא מותרת לבעלה הוא בישראל כמו שנתבאר ולא הוצרך לומר כן שהרי אפילו נתגרשה בגט גמור רשאי להחזירה כל זמן שלא נתקדשה לאחר וזה פשוט ולא כתבו רבינו אלא מפני שהיה רוצה לומר א"צ לחדש הנישואין וכו' וברור דבריו דודאי צריך הוא לקדשה שנית ולא מבעיא בגט פסול שהיא כפנויה מן התורה אלא אפילו בספק מגורשת הרי היא ספק פנויה ואין לה לעמוד תחתיו אלא בקידושין גמורים וזה פשוט ומתבאר מהרבה מקומות אבל הנישואין אין צריך לחדשה ולברך והטעם נראה שהוא כספק מגורשת ומפני שאין מברכין על הספקות כפי שטת רבינו בהלכות ברכות וכבר כתבתיה בספר זמנים בשני מקומות ואפי' במגורשת בגט פסול סובר הוא ז"ל שכיון שאינה פנויה גמורה אין לברך, וחדוש הכתובה כבר נתבאר פרק ט"ז מהלכות אישות שהמגרש את האשה והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה ומכל מקום סבור רבינו בגירושין גמורים שצריך הוא לחדש ולכתוב אבל בספק מגורשת כיון שלא היתה יכולה לגבות כתובתה אין צריך לחדשה והשוה לזה גט פסול, ונראה שאינה גובה בו כתובה שהרי אינה רשאה לינשא לאחר לכתחלה ולא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:
כל מי שנשאת. במשנה פ' הזורק (גיטין דף פ') שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה והדרכים האלו הם תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה כתובה מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה כמו שיתבאר למטה ואין זה ודאי אלא בנשאת וכנזכר פ' האשה רבה בדין האשה שהלך בעלה למדינת הים כמו שיתבאר והיקש זה שהקישן רבינו פשוט הוא וכ״נ מן הגמרא:
וכן הדין באשה וכו'. משנה ריש פרק האשה רבה (יבמות דף פ"ז:). ומ"ש בין שהיה בעלה פקח, הוא בירושלמי בפרק חרש אשתו של חרש שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש או לפקח ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה אשתו של פקח שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש ואח"כ בא הפקח הוינן סברין מימר יוציא החרש ויקיים הפקח עוד היא באילין קנסיא, ע"כ לשון הירושלמי וזה מבואר:
הרי שנתקדשה וכו'. מבואר שם (דף צ"ב) במשנה בדין האשה שהלך בעלה למדינת הים והטעם בגמרא והקיש רבינו גט בטל לזה כמו שנזכר למעלה:
האשה שנשאת וכו'. שם (דף פ"ז:) לא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה, ופירוש השני מדינא והראשון אמרו בגמרא (דף צ"ב) טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי ליה איבה הכא תהוי לה איבה ואיבה וכו' וטעמא מאי אמרי רבנן מעשה ידיה לבעלה משום דקא אכלה מזוני הכא כיון דמזוני לית לה מעשה ידיה לאו דידיה ולא בהפרת נדריה טעמא מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא תתגנה (על בעלה) הכא תתגנה ותתגנה ע"ש. וכתב הרשב"א ז"ל מסתברא מדלא תני ירושתה ש"מ דראשון יורשה והדין נותן דאיהו דלא עבד איסורא אמאי קנסינן ליה דהא תני כלהו דלית ליה ויהבינן בהו טעמא אבל ירושתה דלאחר מיתה וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסידין ליה והאריך בזה: ,וכל פירות וכו'. שם ואין לה (לא) כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה ואם נטלה מזה ומזה תחזור, ובהלכות ולא פירות פירוש פירות שאכל הבעל מנכסי מלוג לאחר שנשאת לשני ע"כ, וכן מבואר בירושלמי ובגמרא (דף פ"ט) ולא פירות תנאי כתובה ככתובה דמי ופי' הרשב"א דמשום שהוא חייב לפדותה מתנאי כתובה תחת פירות ועכשיו אילו נשבית אינו פודה אותה היה בדין שתוציא ממנו פירות שאכל אלא מפני שהוא אומר לה אני כדין אכלתי ומה שאיני פודה אותך מפני שאין לך כתובה ותנאי כתובה ג"כ אין לך, ובירושלמי הדא דתימא בשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה, וכתב הרשב"א פרק הזורק דה"ה בגט בטל אם אכל משנודע פסולו של גט, ולא נכתב זה הירושלמי בהלכות וגם רבינו לא הזכירו: ,ואין לה כתובה. ממ"ש פי"ז מהל' אישות שאין בכלל כתובה אלא העיקר והתוספת נראה שהוא סבור שהנדוניא אינו בכלל כתובה וכן נראה מן הגמ' (דף פ"ט) שאמרו מ"ט תקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא תהא קלה בעיניו להוציאה ואין טעם זה מספיק לנדוניא, (וכן) [ודין] הנדוניא שהוא נכסי צאן ברזל או נכסי מלוג כנזכר שם (והוא) מבואר ולא בלאות ופירשו בהלכות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיו אבל בלאות שהן קיימין יש לה ונוטלתן כדגרסינן בכתובות וכו' זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין ע"כ. וכן דעת רבינו שכל מה שהוא קיים בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג נוטלת והפסידה השאר וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: ,והולד מן השני וכו'. שם והולד ממזר מזה ומזה ואמרו בגמרא (דף פ"ט:) בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן ליה בממזרת ואמרו שם א"ר יוחנן אסור בממזרת ואמאי קרו ליה ממזר לאוסרו בבת ישראל. ופירוש רבינו בשבא עליה הראשון קודם שגירש השני וכן פירשו ז"ל והכרח הוא דודאי אחר שגירשה השני אפילו היה הראשון כמחזיר גרושתו אחר שנשאת הא קיימא לן שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בהן חכמים אבל נתגרשה מן השני עשאוה כאשת איש מן השני מדבריהם: ,גירשה השני. בירושלמי הדא דתימר בשנטלה (הכתובה או המזונות) משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא כתובה מיניה כך (הוא) לא מפקא מינה ע"כ ונזכר בהלכות:
וכן הדין באחין. שם (דף צ"ד:) בהאשה רבה תניא כל עריות שבתורה אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש שנשאת על פי בית דין או על פי עדים ורבי עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה, ובגמרא מתבאר שאשת אח ואחות אשה הוא דוקא בקידושין ולא בנשואין וענינן הוא כפי מה שבאר רבינו וכתוב בהלכות (והלכתא כוותיה דרבי עקיבא דקם ליה כרבי יוסי דהלכתא כוותיה כדבעינן למימר קמן) ע"כ. ,ומ"ש רבינו ושמע שמתה. הוא בעדים כמו שיתבאר פ"ג מהלכות יבום. ודע שאחות אשתו זאת אם יש לה בעל ושמעו בו שמת ואחר כך בא בין ששמעו על פי עדים בין בעד אחד הרי זו אסורה לבעל כדעת ההלכות:
כתב הסופר וטעה. פרק הזורק (גיטין דף פ') כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי גט יוצא [מתחת] יד האיש ושובר [מתחת] יד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ר' אליעזר אומר אם לאלתר יצא אין זה גט ואם לאחר זמן יצא ה״ז גט לא כל הימנו הראשון לאבד מן זכותו של ב' ובגמרא ה״ד לאלתר וה״ד לאחר זמן אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שיושבין ועסוקין באותו ענין זהו לאלתר עמדו זהו לאחר זמן רב אדא בר אהבה אמר (כל זמן) שלא נשאת זהו לאלתר נשאת זהו לאחר זמן ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא וכן פסקו ז״ל:
המוציא את אשתו משום שם רע. משנה פרק השולח (גיטין דף מ"ה:) ובגמ' א״ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה ואי לא לא מצי מקלקל לה איכא דאמרי א״ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום ש״ר אני מוציאך וכו' טעמא מאי כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים הילכך צריך למימר לה הכי תניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא. ורבינו פסק כל״ב לחומרא דאפילו לא אמר משום ש״ר או מפני נדר לא יחזיר ופסק כלישנא קמא ג״כ דחייש לקלקולא כיון שאמר לה. ואפשר שהוא מפרש דלישנא בתרא מוסיף על לישנא קמא להחמיר שאע״פ שלא א״ל לא יחזיר ומיהו כשא״ל ג״כ איכא משום קלקולא ולעולם לכולהו לישני כל היכא שאמר לה מפני מה מוציאה איכא למיחש לקילקולא. ונ״ל שהביאו לפירוש זה סוגיא דהתם דמשמע בהדיא דחיישינן לקלקולא. ובהלכות לא כתבו אלא לישנא קמא וכתב הרמב״ן ז״ל והרשב״א ז״ל שסמכו על סוגיא זו דאתיא ללישנא קמא וכן הסכימו הם ז״ל. ורבינו סבור דאם איתא דללישנא קמא בלחוד אתיא הוה להו לפרושי כי מקשו התם מדרבנן אדרבנן ולמימר הא ניחא ללישנא בתרא אלא ללישנא קמא מאי איכא למימר אלא משמע דלכולהו לישני קאמר דהא מתני' סתמא מיתניא לא שנא א״ל ול״ש לא א״ל. כנ״ל בדעת רבינו. ופירשו הרבה מפרשים ז״ל שקלקול זה אינו קלקול גמור שכיון שלא התנה ממש אינו יכול לקלקלה אלא חשש לעז הוא וכן עיקר: ,ואם עבר וכו'. ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה) מסקנא דגמרא שאם כנס אינו מוציא ופירוש כניסה זו י"ל דוקא נשואין וי"ל אפילו בקידושין בלבד ולמטה בסמוך יתבאר בדין השליח:
וכן המוציא וכו'. דין האילונית משנה שם בהשולח (דף מ"ו) המוציא את אשתו משום אילונית ר"י אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר ואמרו בגמרא מאן חכמים ר"מ ומתוך כך פסק הלכה כר"י. וקשה למה לא באר רבינו דוקא כשאמר לה דמשום הכי מוציאה דהא ודאי באילונית ליכא משום פריצותא אלא משום קלקולא אי אמר לה אין ואי לא לא, ואפשר דאילונית כיון שהוא מום גדול סתמו כפירושו ואף על פי שלא א"ל יכול לקלקלה ולהוציא לעז עליה ולפיכך לא יחזיר וזהו שבגמרא לא הזכירו והוא שאמר לה גבי אילונית. ודין הרואה דם הוא בסוף פ"ק דנדה (דף י"ב:) נתבאר בהלכות בכתובות ואף כאן הוא משום קלקולא ואפילו לא א"ל סתמו כפירושו כמ"ש באילונית, זה נ"ל לדעתו ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתבו דרך פשיטות פ"ק דנדה דבאילונית דוקא שאמר לה מפני כך אני מוציאך הא לאו הכי יכול להחזיר ולפי שעדיין הוא היה יכול לקיים האילונית הילכך אין סתמו כפירושו אבל ברואה דם מחמת תשמיש י"ל שכיון שלא היתה יכולה לשמש כלל סתמו כפירושו ע"כ דבריהם:
שליח שהביא גט וכו'. משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה): ,וכן החכם שאסר. באותה משנה שם. ודין עכו"ם ועבד הוא דומה לישראל הבא על השפחה וכ"נ בגמרא שם דאיש שנתגייר לשום אשה ואשה שנתגיירה לשום איש שוין ואע"פ שכולן גרים לכתחלה לא ישאנה משום לזות שפתים ומבואר בתוספתא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אף על פי שחזר העכו"ם ונתגייר העבד ונשתחרר ה"ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ודין הנטען על השפחה שם (כ"ד:) במשנה: ,וכולן אם עברו. משנה וגמרא שם (דף כ"ה:) דכנס אינו מוציא וכן פירש"י ז"ל התם דהא דאמרינן כנס לא יוציא אכולהו קאי וכן דעת רב אחא משבחא גאון ז"ל וגם הרמב"ן ביטל דעתו שהיה סבור שעד המעיד לאשה אפילו כנס מוציא והסכים לדעת הראשונים ז"ל והרשב"א ז"ל מחמיר בדין העד. ויש בירושלמי בזה נוסחאות חלוקות, האחת היא קידש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו וזה הנוסח שכתב הרמב"ן ז"ל, אבל הרשב"א ז"ל מצא נוסחא אחרת קידש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו, ופירש הוא ז"ל אמרו לו וכנס אחר התראה קונסין אותו ומוציאין מידו. עוד בירושלמי גירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא [מוציא] לעז על בניה פירוש אם אתה אוסרה להחזירה נמצאת מוציא לעז על בניה וכ"כ הרמב"ן ז"ל, ונראה דוקא שהיה לה בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה עכ"ל:
וכולן שהיו להן נשים. במשנה שם (דף כ"ז) ודין הגירושין בגמרא דאמרינן התם מתו אין נתגרשו לא וכו' והא תניא אפי' נתגרשו ל"ק הא דהואי קטטה הא דלא הואי קטטה ואב"א הא והא דלא הואי קטטה הא דארגיל הוא הא דהיא ארגילא ע"כ בגמרא ופסק רבינו כלישנא בתרא:
וכל אחת מהן מותרת. במשנה שם והטעם הוא בירושלמי נזכר בהלכות: ,ומותרת האשה. שם (דף כ"ה:) מתבאר במשנה ובגמרא ונזכר בארוכה בהלכות והטעם בירושלמי שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד: ,ולעולם יתרחק אדם. שם ביבמות פרק בית שמאי (יבמות דף ק"ט) בגמרא:
המגרש את אשתו. בפרק הזורק (גיטין דף פ"א:) בגמרא. ומ״ש בפני עדים שם מתבאר. וכבר נזכר פ״ד מהלכות אישות שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים. ומ״ש ואפילו ראו אותו וכו' למד מסוגיין דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ג:) דההיא אוקימתא דקאמרה דבנתן לה כספים מחלוקת ת״ק ורבי יוסי ולת״ק אין חוששין לקידושין אידחיא לה הילכך בכל גוונא הויא בחזקת מקודשת וכ״כ הרשב״א ז״ל פרק הזורק:
נתייחד עמה. שם (דף פ"א) משנה המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומר וכו' וקי"ל כב"ה במתניתין דאפילו לא ראוה שנבעלה חוששין וכן פסקו בהלכות. וכתב רבינו והוא שיהו ב' עדים כאחד ופשוט הוא וכן מפורש בתוספתא אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין צריכה ממנו גט שני ע"כ. וכתב הרשב"א ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואים ואינם נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא עכ"ל: ,ואם היתה מגורשת מן האירוסין. כבר נתבאר זה במשנה שהזכרתי וכתב הרשב"א ז"ל דהיכא דגייסי אהדדי צריכה גט, וכן נ"ל מן הירושלמי והביא ראיה מהדין הנזכר פכ"א מהל' איסורי ביאה שהארוסה שלבו גס בה אם נתגרשה לא תדור עמו:
הורו מקצת הגאונים ז"ל. דעת רבינו בזה נראה נכון שהפנוי הבא על הפנויה אין חוששין לו משום קדושין בעלמא וכן הסכים הרשב"א והביא ראיה מנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו לא שנא מפותה בפני אחד [או בפני שנים] ועוד שלא הוזכר בגמרא דין זה אלא בגרושה לבד. ודין השפחה הזכיר הר"א ז"ל בהשגות לדעת הגאונים וכבר כתבתי פ"ד מהל' נחלות בארוכה דעת הגאונים וטעם רבינו וראיותיו ותירצתי מה שאפשר להקשות עליו והכל מבואר שם. ומצאתי בתוספתא בתחלת קדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין (הרי זו) מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת ע"כ. וענינה כדברי רבינו שכל שאינה בפירוש לשם קדושין אינה מקודשת ואין חוששין לקדושין:
מי שהוחזקה אשת איש. פרק המגרש (גיטין דף פ"ח:) משנה יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת וקס״ד בגמרא דתרתי קתני ולפיכך הקשו בדין הגירושין ואסרינן לה אגברא כלומר אם הוא כהן והא אמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה ותירצו דה״ק מקודשת הרי זו מקודשת מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת מ״ט קול ושוברו עמו ונתבארו דברי רבינו. ובהשגות על מה שכתב הרי זו מגורשת א״א לא נראה כן מן הגמרא וכו'. והדין הנזכר בגמרא שצריך שיהיה ביחד הוא במקום שהאמתלא היה לבטל עיקר הדבר כגון שאמר תנאי בקדושין והוא הדין שהזכיר רבינו פרק תשיעי מהלכות אישות ושם בארתיו אבל גירושין מילתא אחריתי היא ואין קול זה מבטל קול האחר הילכך קול אסרה וקול שרי לה ולא הזכירו כאן בגמרא שיהיו שני הקולות ביחד. זהו דעת רבינו וכן דעת הרמב״ן ז״ל ועיקר. ודע שאף על פי שכתב רבינו אין חוששין להן והרי זו בחזקתה אם מת בעלה ונשאת לכהן אחר תצא מן השני דלגבי ההוא שני הוה ליה קלא דקמי נשואין כדאיתא פרק הזורק (גיטין דף פ"א) וכבר כתב רבינו דין זה פרק י״ח מהלכות אסורי ביאה:
לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ולא וכו'. פרק המגרש (גיטין דף צ') בלבו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי להו אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. עוד שם כי שנא שלח רב יהודה אמר אם שנאת שלח רבי יוחנן אמר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות:
אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל. פרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ג) :
מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט וכו'. ביבמות פ' חרש (דף קי"ב:) משנה פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה להוציא יוציא אם רצה לקיים יקיים נשתטית לא יוציא ובגמרא (דף קי"ג:) א"ר יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה ומה טעם אמרו אינה מגורשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר. וכתב רבינו לפיכך מניחה וכו' ודברים פשוטים הם שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, אמרו גבי אשה בהרבה דברים שהם פחותים משטות כ"ש שטות וכן אמרו שם שלא תקנו חכמים נשואין בשוטים מטעם זה. ועל מ"ש רבינו שאינו חייב לרפאותה כתוב בהשגות אמר אברהם ואם בת רפואה היא וכו'. ונראה טעם לדברי רבינו לפי שכבר נתבאר פרק י"ד מהלכות אישות האשה שחלתה ואמר לה הריני מגרשיך ונותן כתובה והולך שומעין לו, וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שחכמים מנעוהו לגרש אבל בחיוב ממון לא חייבוהו שהרי לא עשו כן אלא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לכן לחמה תאכל ושמלתה תלבש ויקרא שמו עליה לאסוף חרפתה. וזהו שכתב רבינו מאכילה ומשקה משלה שהוא סבור שלא חייבוהו בדבר שבממון. זהו דעתו ז"ל ולא מצאתי בזה ראיה: ,ואם גירשה. כבר הזכרתי מימרא דר' יצחק דאמר דדבר תורה מתגרשת, ובירושלמי אמרו דלרב יצחק אם עבר וגירש גירש ובגמרין ליכא פלוגתא על הא דר' יצחק. ובהשגות כתוב כאן אמר אברהם והוא שיודעת לשמור את גיטה עד כאן. ומבואר כן בגמ' כדבריו שאמרו שם היכי דמי אי דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגו בה מנהג הפקר אלא דאינה יודעת לשמור לא גיטה ולא (לשמור) עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת (בתמיה) והא אמרי דבי ר' ינאי ונתן בידה וכו' ונכתב כל זה בהלכות. וכדומה לי שרבינו שלא באר כאן סמך לו על מ"ש פ"ב בדין הקטנה שכל שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר אינה מתגרשת והוא פירוש למה שאמרו אינה יודעת לשמור עצמה כמו שכתבתי שם ומפני שידוע היקש השוטה לקטן בכמה מקומות לא באר רבינו בכאן זה ולא מצאתי לו טעם אחר בזה. ודע שכשם שקטנה שאינה מבחנת מתגרשת בקבלת אביה כל שלא נשאת כמ"ש שם כך הדין בזו כל זמן שלא נשאת אם עדיין היא קטנה או נערה וכן מבואר כאן בירושלמי. ודע שאם גירשה חייב לתת לה כתובתה שהרי נולד בה המום משנשאה הוא ונסתחפה שדהו. וזה פשוט: