מגיד משנה גירושין 6
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
השליח שעושה וכו'. במשנה פרק התקבל (גיטין דף ס"ד) האשה שאמרה התקבלי לי גיטי וכו' עד מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה פי' שהרי קרוע הוא ואע״פ שהסוגיא זו נאמרה לדעת רב חסדא דאמר גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין השליש נאמן ופליג עליה דרב הונא דאמר בעל נאמן דעת רבינו הוא כדעת ההלכות שפסקו כרב חסדא כמו שיתבאר בפי״ב ואף רב הונא פירשו ז״ל שלא אמרה אלא כשהאיש והאשה בעיר אחת דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ליה. ומ״מ יש מי שפסק כרב הונא ולדבריהם כל שהבעל ואשתו בעיר אחת צריך השליח שיביא עדים כשקבלו אע״פ שהוא קיים בידו ובתשובה לרב אלפס מבואר כדברי רבינו:
הבעל אינו יכול וכו'. זה מבואר בכמה מקומות:
וכן האשה שולחת וכו'. בסוגיא בפרק התקבל שהזכירו הרבה פעמים הבא לי גיטי וכ"כ בה"ג באשה ומשויא נמי שליח להולכה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל נוטה וכ"כ הרשב"א ז"ל. וי"מ הבא לי גיטי התראה עם בעלי והוא יעשה אותך שליח להולכה ותביא לי גיטי. ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו ממ"ש במשנה (דף ס"ה) הבא לי גיטי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר כשר הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה ואם איתא שהאשה אינה יכולה לעשות שליח הבאה מאי קמ"ל מתניתין פשיטא שאם הבעל עושה שליח הולכה באי זה מקום שירצה יכול לעשותו וכן אינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה אבל אם האשה יכולה לעשות שליח הבאה קמ"ל טובא. והטעם לדין המשנה לפי שהיא מתגרשת בהגעת הגט לידה אפי' בע"כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקום אחר כשר כנ"ל: ,ואין שליח הולכה כו'. זה יצא לרבינו ממה שלא הזכירו עדים בשליח הולכה כלל. וכן מתבאר מן הסוגיות שבפרקא קמא שאין השליח צריך להביא עדים שהוא שליח ופשוט הוא מכמה דינין שיתבאר בהלכות אלו והוא הדין לשליח הבאה שאף היא אינה מגורשת בו עד שיגיע לידה:
ואין האשה וכו'. בשליח הולכה מבואר הוא בכמה מקומות ובשליח הובאה מבואר במשנה שהזכרתי הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. פי' אם היא בת ישראל נשואה לכהן וזה מבואר:
הכל כשרין לשליחות וכו'. פרק המביא תניין (גיטין דף כ"ג) משנה הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש״ו וסומא ועכו״ם וכו' ודין הסומא נתבאר בגמרא שהוא בחוצה לארץ וכתבו רבינו פרק ז' ודין העבד אמרו בגמרא א״ר אסי אמר ר' יוחנן אין העבד [נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה] וכו'. ויש מי שכתב שלא פסלוהו אלא לשליחות קבלה אבל להולכה כשר הוא ואין כן דעת הרב אלפס ודעת רבינו אלא בין לקבלה בין להולכה פסול וכ״נ מן הירושלמי וזה דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל ובה״ג בעו רבנן קמי רב חנינא גאון בבלה רבתי דעכו״ם לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למיכרכיה לגיטא בחד מנא ולומר לעכו״ם אמטי האי מנא לישראל פלניא וניתביה לאיתתיה ואמר להו לרבנן [לא ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל עכו״ם כלל לא בעינן דכי נפק גיטא מידא דבעל לידא דאיתתא או לידא דשליח לקבלה דשויתיה איתתא גופה דקאי במקום איתתא גופה אבל] ביד עכו״ם כלל לא ורבנן דהשתא קאמרי אע״ג דאתייה עכו״ם לגיטא או יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה בעדי מסירה לאיתתא לכתחלה לא מנסבינן לה משום דעכו״ם לאו בר ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דרבי שמעון דתנן רש״א כולן כשרים ואמר רבי זירא ירד ר״ש לשיטתו דרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקיימא לן הלכה כר״א ע״כ. ובעטור כתוב ואנן דכתבין דרבי אליעזר דמכשיר אפילו לכתחילה מסתברא ה״נ אם נתגרשה תנשא לכתחלה בעדי מסירה:
ומ"ש רבינו הנשים והקרובים כשרים. מבואר הוא בגמרא בהרבה מקומות. ומ"ש שהפסולין בעבירה מדברי תורה דפסולין להבאת הגט, דע שהוא ז"ל אינו סבור שיהיו כדין חרש שוטה וקטן והעבד והעכו"ם שהרי בהן כתב שאם הביא אחד מהם הגט שאינו גט וכאן כתב ואם הביאו הרי זה פסול וידוע שענין פסול בדברי רבינו הוא שלא תנשא בו לכתחלה ואם נשאת לא תצא כמו שנתבאר פרק עשירי. ומ"מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפסול והיכן מצינו שפסלו חכמים פסול בעבירה מן התורה להבאת הגט וראיתי הרבה מן המפרשים חולקים עליו בזה גם הר"א ז"ל בהשגות א"א ואם נתקיים בחותמיו וכו': ,בד"א בשנתקיים וכו'. זה שכתב רבינו בכאן שהפסול מן התורה בעבירה אין סומכין עליו בעדות הגט כלל ברור הוא שהרי אפילו בעדות אשה שמת הבעל אינו נאמן כמו שיתבאר פי"ב וכל שכן בדין הגט וכן נראה קצת מן הגמרא בסנהדרין (דף פ"ו:) שאמרו בחשוד על העריות דאיכא מ"ד התם שכשר לעדות ממון ומודה שאינו נאמן לעדות אשה לא לעיולה ולא לאפוקה וכן כתב הרשב"א ופשוט הוא. ובהשגות כתוב כאן כשסמכו עליו למה אינו גט אלא שלא תנשא עליו עכ"ל. גם הרשב"א כתב הגט למה יבטל בכך דילמא כשר הוא ויתקיים למחר על פי חותמיו. ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא שאם נתקיים בחותמיו על פי אחרים שהוא כשר ולפי שזה מעיד עליו לא יפסל בכך. ולא אמר רבינו אלא אם אין לנו בגט עדות אחרת אלא מפני פסול בעבירה מן התורה שאינו גט על פיו. וזה נ"ל מבורר בלשונו ז"ל:
היה השליח קטן וכו'. משנה בפ' המביא תניין (גיטין דף כ"ג):
אשה שעשתה וכו'. פרק התקבל (גיטין דף ס"ג:) תנו רבנן טול לי שא לי ויהא לי בידך כולן לשון קבלה הן. וכתבו מקצת המפרשים דדוקא שאמרה לי אבל אם לא אמרה לי אלא טול גיטי שא גיטי יהא גיטי בידך אינו מספיק לקבלה ומיהו התקבל גיטי משמע דמהני כך כתבו הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל: ,ויש לאשה וכו'. שם בגמרא אמר רב אין האשה עושה שליח וכו'. ובהלכות הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבוואתא איכא מאן דפסק כרב ואיכא מאן דפסק הילכתא כרבי חנינא ומסייע ליה למימריה מההוא מעשה וכו' והאריכו בזה ובסוף כתבו הילכך הלכה כרבי חנינא ודא היא סברא דרב האי גאון ז"ל ומסתברא כוותיה ע"כ. וזהו דעת רבינו וכן פירש ר"ת וזה נראה דעת הרשב"א ז"ל ועיקר: ,וקטנה אינה עושה שליח לקבלה וכו'. במשנה שם (דף ס"ה:) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי וכו'. וכתב רבינו אף על פי שחצרה קונה לה כגדולה ומבואר הוא בפירקא קמא בגמרא דמציעא (דף י':) דקטנה יש לה יד ויש לה חצר. וכבר כתבתי פרק חמישי דחצר בגט מדין שליחות הוא ולפיכך אינה קונה אלא אם כן האשה עומדת בצדה כמו שהזכרתי למעלה ולזה הוצרך רבינו שהטעם שאינה עושה שליח ויש לה חצר הוא מפני ששליח קבלה צריך עדים. ובאמת שאין זה מוכרח שיש לומר דחצרה גם כן הוא מדין ידה כמו שאמרו שם חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות. ובהשגות א"א זה הטעם אין לו לא טעם ולא ריח וכו'. ולפי שאין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין לא אאריך בו:
האשה שעשתה שליח לקבלה וכו'. משנה בפרק התקבל (גיטין דף ס"ב:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור וכו': ,אבל אם אמר לו וכו'. מפורש בגמרא מוסכם מן התנאים: ,אבל אם אמר לו הולך וכו'. זה מחלוקת ר' נתן ורבי בגמרא ואמרו בהלכות והלכה כר' נתן דאמר הולך לאו כזכי דמי דגרסינן פרק השולח אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נ"מ להולך לאו כזכי וזה דעת רבינו והוא הדין לנתן לה כמ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכך הוא דעתו אבל הרשב"א ז"ל כתב בהולך ותן לה או בהולך לה בלחוד דה"ל ספק אם יכול לחזור בו אם לאו ואם מת חולצת ולא מתיבמת וזה דעת קצת מפרשים ז"ל ודבריהם בזה ארוכים:
שליח האשה וכו'. שם (דף ס"ב:) אתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך כמו שאמרה א"ר נחמן וכו' אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת ואמרו שם דטעמא דרב משום דעקר שליח לשליחותיה לגמרי הוא דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא וכן נתבארו בהלכות, וכתב בעל העטור דוקא דאמר לו הבעל הולך או הילך או התקבל כמו שאמרה אבל אמר לו הולך או הילך או התקבל ולא אמר כמו שאמרה מכי מטא לידה גיטא מיגרשא דשליח הולכה שויה ואיהו נמי כשפשט ידו וקבל על דעת מה שאמר לו הבעל קבל והתקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר. והרשב"א נחלק עליו ודקדק מן הסוגיא דאפילו אמר לו התקבל לה ולא אמר כמו שאמרה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת אבל אם אמר לו הולך ותן לה ולא אמר כמו שאמרה מבואר בסוגיא שכשיגיע גט לידה מגורשת וזה דעת רבינו שהאריך בבאור הא לך גט כמו שאמרה וברור הוא:
אמר שליח וכו'. שם ובהלכות התקבל לי גיטי ואשתך אמרה וכו' וכן כתוב בה"ג וכן פסקו מן האחרונים ז"ל:
הבעל ששלח וכו'. שם ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו וכו' ואסיקו דהוי ספק בדבר שבערוה והספק הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה שהיא ממנה אותו עתה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל. וכתב רבינו ומשיגיע גט לידה תתגרש ודאי ופשוט הוא:
שליח שהביא גט וכו'. זה פשוט לפי מה שכבר נתבאר פ"א שהבעל צריך לתת הגט בפני שנים ולא עדיף שלוחו ממנו. ובירושלמי עשה שליח להוליך את הגט (לאשתו) צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה לו משום שנים ע"כ. ומ"ש רבינו שצריכין לקרותו הוא מבואר מהיקש השליח לבעל ודין הבעל נתבאר פ"א. ומ"ש לפיכך אם נתנו השליח וכו' הוא ג"כ מהטעם הנזכר. ובהשגות א"א דברים בגו שאם הביאו השליח ממקום שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם הרי אותן השנים כב"ד של קיום שטרות שאין צריכין לקרותו והשליח כב' עדים המעידים על החתימות ועל עיקר הגט ע"כ. ורבינו סתם דבריו לפי שהוא סבור שבכל שליח הדין כן וכ"נ עיקר שאע"פ שהדיינין חותמין הקיום אע"פ שלא קראו השטר היינו לפי שבעל השטר כשיוציאנו לגבותו או לראיה שלו יקראו אותו ויעשו כפי הכתוב בו ואף כאן אם לא קראוהו בשעת הקיום שאמר השליח בפני נחתם והיא מוציאה את גיטה אח"כ אף היא מגורשת גמורה וזה פשוט ומבואר בדברי רבינו. אבל בשנטלתו וזרקתו לים ולא נודע מה נתן לה מי עדיף שליח שאמר בפני נחתם מבעל עצמו הנותנו לה ואמר לה ה"ז גיטך שנתבאר פ"א שהיא ספק מגורשת וכבר אמרו שהבעל ג"כ אינו מצוי לקלקלה ועוד דאפילו הן מכירין החתימה צריכין לקרותו דסתם אמרו הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה שצריכין הם לדעת אם הוא גט אם לאו ואם לא ידעו ואבד הויא ספק מגורשת אלא ודאי בעינן או גט מקויים בחותמיו יוצא מתחת ידה או עדים שראוהו כשנתן לה ואם השליח אומר בפני נחתם הרי הוא כמקיימו והוא שיתברר שיש גט בידה כך נ"ל:
עבר השליח וכו'. גם זה פשוט מהיקש השליח לבעל. וראיתי לרבינו שכתב כאן שאם השליח קיים יחזור ויתננו לה, ובדין הבעל לא כתב כן פרק ראשון ושם כתב שיש מן הגאונים מי שסובר שהוא פסול כשנתן בלא עדי מסירה. ונראה שחשש רבינו כאן לסברתם היכא דאפשר כיון שהבעל עצמו לא נתנו לה:
שליח שנטל הגט וכו'. (דף ל"ב) ריש פרק השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו כו' עד התקין רבן גמליאל הזקן. ובגמרא גבי היה עושה בית דין ממקום אחר ומבטלו אמר רב נחמן בפני שנים והלכתא כוותיה. עוד שם (דף ל"ג) ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי. פירוש אפילו לאחר תקנת רבן גמליאל והלכתא כרבי וכדעת מי שפסק בגמ' שם כמותו וכן מוסכם מכל המפרשים ז"ל. ומ"ש ואף על פי שחזר בתוך כדי דבור ובטלו הוא ממ"ש בנדרים (דף פ"ז) וביש נוחלין בכל התורה כולה תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד עכו"ם ומקדש ומגרש:
היה מחזר ומבקש וכו'. שם בגמ' גבי אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל:
אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכו'. בהלכות שם ת"ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה אמר רבא א"ר נחמן הלכתא כרבי ע"כ בהלכות מן הגמרא, ועוד שם (דף ל"ג:) בגמ' אמר לשנים תנו גט לאשתי וכו' והעמידה רב אשי בעדי הולכה פי' שהם שלוחי הולכה. ומ"ש רבינו ואפילו בפני שנים אחרים משום דקי"ל כרבי אפילו בקמייתא דאמר ביטלו מבוטל. ,ומ"ש רבינו שלח הגט ביד שנים וכו'. הוא מהברייתא שהזכרתי דאוקמה רב אשי בעדי הולכה. ועל מ"ש רבינו ואפי' היו עשרה משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט, כתוב בהשגות א"א לא מיחוורא וכו'. ובאמת שבדין א"ל כתבו גט לאשתי דפליגי רבי ורשב"ג אמרו בגמרא במאי קא מיפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קמיפלגי דרבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך וכתבי ויהבי ליכתבו וליתבו רשב"ג סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי, ולא נזכרה סוגיא זו בהלכות כלל גם רבינו לא ביאר זה כלל והיה להם לבאר דלמאן דבטליה בטיל ולאידך לא בטיל, וי"ל שהם סוברין שסוגיא זו לא נאמרה אלא לתקנת ר"ג שתיקן שלא יהו מבטלין במקום אחר ופלוגתייהו דרבי ורשב"ג הכא בלכתחלה הוא אם יכול לבטלו בתחלה וכן פירש"י אבל מכיון דקי"ל כאידך דרבי דאמר ביטלו מבוטל אפי' בפני אחרים לא גרע כשביטלו בפני שנים מן העשרה משאם ביטלו בפני אחרים שאינם מהם וזהו שכתב רבינו ואפי' בפני שנים אחרים ובודאי העדים ששנינו כאן שלוחי כתיבה והולכה הם כמו שהזכרתי שאמרו בגמרא וכתבי ויהבי כך נ"ל לדעתם ז"ל. ומ"ש רבינו ג"כ בשלוחי הולכה שאם ביטלו לאחד מהם שהשליחות בטל י"ל שהוא סבור שאפי' למ"ד בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"א לומר שדבריו ז"ל הם דוקא בשאמר לעשרה כולכם כתובו או שאמר להם כולכם הוליכו שיתבאר פ"ט שכולם צריכין להיות ביחד ושיכתב במעמד כולם שא"כ היה לו לבאר, ועוד שבפירוש מתבאר בגמרא שדינין אלו הם אף כשאינו אומר כולכם:
(יט-כ) ,וכן מי וכו'. בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כ"א:) א״ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' וכבר כתבתי פ״ב. ובאר רבינו בכאן שמסירת המודעא הוא שאומר שהגט שיכתוב בטל הוא. וכתב הרמב״ן וז״ל זה אמת ואין בו בית מיחוש וכן מתבאר בגמ' בפרק חזקת הבתים שמודעת הגט אפי' אין לו אונס כלל היא וכן כתבו מקצת מפרשים שאפילו תלה מודעתו בדבר ונמצא שאותו הדבר אינו הרי המודעא קיימת, ובעטור כתוב בענין זה ותשובה לגאון דלא צריך קנין ומודעא דגט הוא כגון דאמר לעדים דעו שאני כותב גט לזו ואין דעתי נכונה בזה ובטל הגט הרי אלו דברים שמבטלין את הגט אלא א״כ אמר בפני עדים ביטלתי את המודעא, ואין צריך קנין לא כשנותן רשות לסופר לכתוב ולא בבטול המודעא וכן הלכה. וכ״כ רבינו האי דאין צריך קנין אלא בפיו מבטל את המודעא ע״כ: ,וכן אם אמר וכו'. זה שכתב רבינו שאם מסר מודעא על בטול המודעא שהגט בטל אינו מבואר בגמרא אבל דברים נראים הם לפי שאע"פ שביטל המודעא עדיין לא ביטל מודעת הבטול ומשמע שעל הכל יכול למסור מודעא ואין לו תקנה אלא כשיאמר מאמר כולל כל מה שקדם ואפילו אם אמר קודם לכן הריני מוסר מודעא על כל מה שאומר כשאומר דבר כולל מ"מ דברו האחרון כולל לבטל כל מה שמסר ואמר נגד הגט ונמצא הגט קיים, זה דעת רבינו. אבל הרשב"א כתב עליו ול"נ שאם מסירת מודעא על בטול המודעא מבטלת בטול המודעא גם כשיאמר לשון זה מה הועיל דדילמא אף הוא מסר מודעא גם על בטול כזה. וא"ת כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם אף אנו נאמר דאפילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל בלב שלם עכשיו כל מודעא שמסר אלא שהראשונים נוחי נפש הסכימו שבטול מודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין. ואני אומר לצאת ידי כל ספק שיבטל כל מודעות ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו. וא"ת מה הועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל מודעא לגמרי עכ"ל ועוד האריך. וכן נהגו בארצותינו לפסול עדים כמ"ש. ודע שקושיתו על דברי רבינו אינה מוכרחת ולא מכרעת לפי שאחר דברו האחרון אנו הולכין וכיון שהוא כלל כל מה שקדם כל מה שאמר נכלל בדבריו האחרונים והכל בטל. ודע ג"כ שאין דברים אלו אמורים אלא במי שאינו אנוס אבל האנוס כבר נתבאר דין זה גט המעושה סוף פ"ב ואם מסר מודעא וביטלה הרי הוא כלא מסר כלל וכבר הארכתי בזה פ"ב. וכתב רבינו ולא יניחוהו לילך עד שיגיע גט לידה וכו', והטעם לפי שאם יבטלנו אפילו אחר אמירת דברים אלו בטל הוא שהכל הולך אחר דבריו האחרונים וזה פשוט, וכשמבטל אחר כתיבה אינו מגרש בו לעולם כמו שיתבאר בסמוך לדעת רבינו וה"ה אפילו אם פסל עדים כדברי הרשב"א ז"ל ואחר כך ביטלו בטל הוא. ומה שכתב רבינו שאין המוסר המודעא ולא המבטל צריכין קנין פשוט הוא שלא נזכר בהן קנין בכל הגמרא ולא שייך בהו וכבר כתבתי שאף דעת הגאונים ז"ל כן הוא:
השולח גט וכו'. בגמרא פרק השולח (גיטין דף ל"ב:) איבעיא להו הרי הוא חרס וכו' חוזר ומגרש בו וכו' והקשו והא קי״ל הלכתא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חוזרת פי' במי שאמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך ל' חוזרת ובטלו הקדושין הואיל וביטלתן קודם שיהיו חלין, ותירצו הכי השתא התם דבור ודבור הוא אתי דבור ומבטל דבור והכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל וגירסת ר״ח ז״ל היא נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה, ושתי גרסאות אלו עולות לדבר אחד ומתבאר מהם שאם ביטלו בפירוש מתורת גט שאינו חוזר ומגרש בו לעולם, וע״פ אחת מגרסאות אלו כתב רבינו מ״ש כאן, ולפי דבריו קאי הבעיא אמתניתין דהשולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא (קיימא) בדוקא ולאו אברייתא דגט זה לא יועיל ולא יתיר שאינה מפורשת בשליח. ודע שאין זה אלא בשביטלו אחר שנכתב שאז אין לו תקנה לגרש בו לדעת רבינו אבל קודם שנכתב אם מבטל זו היא מסירת מודעא, וכבר כתב רבינו בסמוך מה תקנה יש בו. ויש במה שהזכרתי מן הגמרא גרסא אחרת שגורסין גיטא גופיה מי קא מבטל לומר שאפילו ביטל הגט ממש לאו כל כמיניה ושאם רצה לגרש בו חוזר ומגרש בו זהו דעת הרמב״ן ז״ל והרשב״א ז״ל וכן דעת התוספות ומכל מקום כולם כתבו שיש לחוש בדבר. ולדעת רבינו לפי הגרסאות אם נשאלת בגט זה תצא והולד ממזר ושומר נפשו ירחק ממנה:
באי זה וכו'. כולן ברייתות מבוארות בגמ' חוץ מהרי הוא חרס שהיא בעיא דאיפשיטא:
אמר גט זה וכו'. שם בטל מהו תיקו. ואפשר שהיה רבינו שונה בטל בפלס חמק עבר שכתב. אבל רש"י ז"ל פירש בטל מהו אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמע ואין בדבריו כלום כיון דלא אמר הוא או דילמא בלא הוא נמי שתי לשונות משמע ולישנא דאהני ביה קאמר עכ"ל, ואפשר שאף זו היתה כוונת רבינו:
מי ששלח גט וכו'. שם (דף ל"ד) גידל בר רעילאי שדר לה גיטא לדביתהו אזל שליח וכו' ואפסיקא הלכתא שם כאביי:
מי ששלח וכו' וחזר וביטלו וכו'. בקדושין פ"ק (דף י"ב) רב מנגיד על (מאן) דמבטל גיטא ועל דמסר מודעא אגיטא. ורש"י פירש על דמבטל גיטא השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל דילמא לא ידעי אינשי דבטליה קודם שבא לידה ושמא יתננו לה השליח לאחר שביטלו ותנשא בו עכ"ל. וכבר הקשו עליו דלאו ברשיעי עסקינן שהשליח יתנהו אחר ביטול ועוד דאדרבה לשליח היה לו להלקות שהוא מכשילה ומתוך כך הכריעו כפירוש רבינו שפירש ובטליה בפני שנים אחרים וכן עיקר, עוד פירש"י ז"ל דמסר מודעא כגון בגט המעושה בישראל דמוציא לעז על בניה עכ"ל. ואף בזו לא ידעתי למה הוצרך לכך שהרי מודעא דגט אפילו בלא אונס היא כמו שנתבאר למעלה ודברי רבינו עיקר:
שליח שהביא וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות ומהם ממה שנזכר בסמוך שא"ת שחוששין שמא ביטל או שמא מסר מודעה ואינה נשאת עד שנדע בבירור שלא ביטל ושלא מסר למה היה לוקה המבטל והמוסר וזה ברור. ומ"מ נהגו להצריך בטול כל מודעות לכתחלה מפני קלקול הדור ומפני הרמאין וכן ראוי לעשות, ואף מדברי הגאונים ז"ל נראה שהיו נוהגין כן:
וכן המביא וכו'. בפרק כל הגט (גיטין דף כ"ח) משנה המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ובגמרא אמר רבה לא שנו אלא זקן וכו' עד ואיבעית אימא כיון דאפליג אפליג. וההלכות לא כתבו אלא החלוק שיש בין חולה לגוסס בלבד משום דקי״ל דבזקן אין חלוק בין הגיע לגבורות ללא הגיע וכן דעת רבינו וכ״כ הרשב״א וכפשטא דברייתא ועוד הכריע כן מן הירושלמי. ומה שכתב הרי זה ספק גירושין וכו', נפקא מיניה במקום יבם וחולצת ולא מתיבמת וכן שלא במקום יבם אסורה לכהן אבל לישראל שלא במקום יבם ודאי יכולה היא לינשא ממה נפשך וזה פשוט: ,וכן עיר וכו'. משנה שם על עיר שהקיפה כרכום ועל ספינה המוטרפת בים וכל היוצא לדין שהם בחזקת קיימים:
אבל עיר שכבשה וכו'. שם ובגמרא שתי לשונות ביוצא ליהרג א"ר יוסף לא שנו אלא בבית דין ישראל אבל בבית דין של עכו"ם כיון דגמר דיניה לקטלא מקטל קטלי להו פירוש ואין נותנין עליו חומרי חיים. והקשו והא שקלי שוחד ותירצו כי שקלי מקמי דלחתום פורסי שנמג לבתר דמיחתם פורסי שנמג לא שקלי. פי' הדיין הגדול שבהן. א"ד א"ר יוסף ל"ש אלא בבית דין של עכו"ם אבל בבית דין של ישראל כיון דנפק ליה דיניה לקטלא מקטל קטלי ליה. וממה שכתב רבינו והיוצא ליהרג מבית דין של עכו"ם נראה שהוא סבר כלישנא בתרא ומ"מ לא כתב בבאור דין בית דין של ישראל גם בהלכות לא כתבו אלא משנה כפשטה ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל. ומה שכתב ומי שגררתו חיה מבואר בירושלמי ועוד שלשה הוסיפו עליהם את שגררתו חיה ואת ששטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת. ומה שכתב רבינו אם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת כבר בארתי למעלה למאי נ"מ. ומה שכתב אינו נותנו לאשתו נראה משום דאין לו להחזיקה בגרושה על הספק:
הבעל ששלח גט וכו'. זה פשוט שכיון שאינה מתגרשת עד שעת קבלתה הרי היא כאשתו לכל דבר. וכן מתבאר בכמה מקומות, פי"ח מהלכות אישות נתבאר שאפילו בספק מגורשת הבעל חייב במזונותיה בחייו כנזכר שם ומשמע שאין לה שאר תנאי כתובה כיון שהיא ספק מגורשת וזהו שאמרו שאינה נזונת מן היורשים ומזון האלמנה הוא מתנאי הכתובה. ואע"פ שאין זו ראיה ברורה דאיכא למימר שאני מזונות דלאחר מיתה דלא אגידה ביה אבל שאר תנאים שהן על הבעל כיון שבידו לגרשה ואינה מגרשה גירושין גמורין אפשר שחייב בהם בחיוב מ"מ ממ"ש כאן רבינו נראה שאינו חייב שאם לא כן היה לו להשמיענו אפילו בספק מגורשת וכן עיקר שאין לחייב את הבעל אלא בראיה ברורה וכל שכן לדעת רבינו שכתב פרק ראשון מהלכות נחלות שספק מגורשת שמתה שאין הבעל יורשה: