סיכום
בעלי דין עסקו במקח וממכר של בגגי (כלי רכב). ניתן פסק דין המחייב החזרת המקח כטעות. לאחר זמן הגיעו הצדדים להצעת פשרה שלא בבית דין: במקום פסק הדין, הקונה יישאר עם הבגגי (בעל הבעיה בשווי כ-450 ש"ח) והמוכר ישלם לו 250 ש"ח. הקונה חזר בו ודחה את הפשרה, וטען שאינו זוכר הסכמה ורוצה לקום על פסק הדין המקורי (1600 ש"ח). בית הדין בחן את הספק של עובדות בין טענת הברי של המוכר ('זוכר בודאות') לטענת השמא של הקונה ('איני זוכר'). בנוכחות ספקות הלכתיים ואומדנות נסיבתיות, דחק בית הדין בצדדים להסכם סופי: המוכר יחזיר 500 ש"ח והבגגי (או 800 ש"ח בתמורה), והקונה יחזיר את הבגגי.
עובדות
קונה קנה בגגי מן המוכר. התגלתה בעיה בנדן הבגגי. בית דין פסק שזהו מקח טעות והבגגי חוזר למוכר. לאחר כחודש, המוכר הציע לקונה פשרה: הקונה ישאר עם הבגגי (שווי הבעיה בנדן כ-450 ש"ח) והמוכר ישלם 250 ש"ח. המשא ומתן בין הצדדים נמשך כ-8 חודשים עם הצעות שונות. הקונה טוען שאינו זוכר הסכמה מוודאה לפשרה. המוכר טוען שהגיעו להסכמה על הסכום של 250 ש"ח. כעת הקונה רוצה לחזור לפסק הדין המקורי, שהכריע בטעות מקח וחיוב המוכר בתשלום של 1600 ש"ח.
החלטה
בית הדין קבע שתחת ספקות ועקרונות הלכתיים רבים, ובהתחשב בדברי בעלי הדין וללא גזירה ודאית לטובת אף צד, בית הדין דחק בהם להגיע להסכמה חדשה: (1) המוכר יחזיר תשלום בסך 500 ש"ח וכן את הבגגי, או בחלופה - תשלום בסך 800 ש"ח בלבד. (2) הקונה יחזיר את הבגגי. (3) הוצאות הגרירה מוטלות על המוכר.
נימוקים
בית הדין בחן שתי טענות סותרות: טענת הברי של המוכר ('אני זוכר בודאות') מול טענת השמא של הקונה ('איני זוכר'). מהעיקרון 'המוציא מחברו עליו הראיה', יש לראות מיהו המוחזק בממון. המוכר מוחזק במעות שקיבל. עם זאת, לקונה יש פסק דין בידו, שכוחו המשפטי דומה לשטר חוב, ויוצר חזקת חיוב. בית הדין ציין כי בפסיקה הלכתית (שו"ע סימן נ"ט), כאשר למלוה יש שטר וללווה יש טענת פרעון ('פרעתי'), ולמלוה אין בעיה להשיב 'איני יודע', הלווה נאמן. בדומה, המוכר נאמן בטענתו. אך, בעל ממון (המוכר) הטוען ברי נגד בעל שטר (הקונה) הטוען שמא - המוחזק נאמן אף ללא מיגו. יתר על כן, בחן בית הדין את אופי הפשרה שלא בבית דין: היא לא יצאה לפועל באופן סופי, כיוון שלא היה קנין. בנוסף, משך המשא ומתן (כ-8 חודשים) עם הצעות משתנות מעלה אומדנה שהקונה לא התכוון שהפשרה תהיה סופית אלא מותנית בהוצאה בפועל. אומדנה זו דומה למקרה בסימן קס"ו בדבר אבנים שנפלו מכותל. בנוכחות הספקות והאומדנות הלכתיות, דחק בית הדין בצדדים להגיע לעמדה משותפת.
טקסט מלא של הפסק ←
מס. סידורי:243 פשרה שלא בבית דין הערה: פסק זה ניתן לאחר שכבר ניתן פסק דין בנידון. לפסק הקודם לחץ כאן . בעלי הדין קיבלו את פסק הדין בראש חודש תמוז, היום הם הגיעו לדיון אחר בנוגע להסכם פשרה בינהם. הקונה פנה לפני כחודש למוכר והציע לו להגיע לפשרה אחרת מפסק הדין. במקום פסק הדין הקובע כי יש כאן מקח טעות והבאגי חוזר למוכר, הקונה חפץ שהבאגי ישאר אצלו והוא יתקן אותו, הם הדיינו בינהם מה הוא הסכום שאותו יקבל הקונה בנוסף לבאגי. המוכר טוען שהם הגיעו להבנה על סכום של 250 ₪. הקונה טוען "איני זוכר" הסכמה. בנוסף הקונה רוצה לחזור לקיום פסק הדין, הוא כבר לא רוצה לתקן את הבאגי, התברר לו שההוצאות מרובות לכן הוא רוצה לקיים את הדין של מקח טעות. אם נקבל את טענת המוכר שהייתה הסכמה לפשרה הרי עליו לשלם רק 250 ש"ח והבאגי [עם הבעיה במנוע השוה כ450 ₪] יישאר אצל הקונה, סך הכול המוכר יתן 700 ₪. לעומת זאת אם מקבלים אנו את דברי הקונה שאין הסכמה לפשרה הרי הוא דורש 1600 ₪ כמתחייב מפסק הדין. ברור הדין ישנו ויכוח על העובדות בין בעלי הדין: המוכר טוען טענת ברי "אני זוכר בודאות את רגע ההסכמה" הלוקח טוען שמא "איני זוכר". מצד אחד למוכר יש טענת ברי וכן הוא המוחזק בממון וממילא הדין עימו שהמוציא מחבירו עליו הראיה. מצד שני לקונה יש פסק דין אשר הכוח המשפטי שלו מקביל לשטר חוב [ש"ך סימן ל"ט ס"ק כט]. לטובת הקונה יש חזקת חיוב שנוצרה ע"י הפס"ד וכן כוח של שטר לעניין טענת פרעתי [1] [ש"ך שם]. מקרה דומה מופיע בשולחן ערוך [סימן נ"ט] מלוה המוציא שטר והלווה טוען פרעתי, המלוה משיב "איני יודע". ההלכה נפסקה שהלוה נאמן! לכן גם אצלינו המוכר נאמן. והנה אם נניח שהקונה הסכים להצעה החדשה, משמעות הדברים שהוא קיבל על עצמו פשרה במקום פסק הדין. הרי ההלכה היא כי פשרה צריכה קנין וכאן היה רק דיבור בעלמא. אולם כאן אנו עוסקים בפשרה שעשו בעלי הדין בעצמם ולזה אין צריך קניין [ש"ך סימן יב ס"ק יב]. תוך כדי בירור הטענות של בעלי הדין עולה כיוון נוסף: המשא ומתן בין בעלי הדין נמשך כשמונה חודשים אשר במהלכם עלו הצעות שונות. לכן ניתן להבין שהקונה חשב שאף ההסכמה החדשה אינה מוחלטת אלא הצעה בעלמא המותנית בכך שבפועל המוכר ישלם לו, רק אז ההסכם תקף. לדבריו לא הייתה מחילה על פסק הדין. האם יש משקל הלכתי לטענה זו? הרי הדיבור היה על הצעה חדשה המוסכמת על שני הצדדים והפירוש הפשוט הוא במקום פסק הדין, אם כן כל הפרשנות החדשה מוגדרת כדברים שבלב! מנגד, כאשר ישנן אומדנות נסיבתיות, אזי הדברים אינם עוד דברים שבלב אלא בלבו ובלב כל אדם. דוגמא לדבר יש בסימן קס"ו - כותל של שכן אחד נפל לחצר חבירו, בעל הכותל הציע לבעל החצר לקחת את האבנים לעצמו במקום שהוא יצטרך לפנות את האבנים. בעל החצר הסכים, ההלכה היא שאין בעל הכותל יכול לחזור בו: "אבל כל זמן שלא פינה את האבנים, לא קנה, שלא כיוון אלא לדחותו ". ביאור הדברים: למרות שבעל הכותל אמר "פנה אותם ויהיו שלך" אין זה סוף פסוק ויכול לחזור בו, הנימוק הוא הדברים לא היו רציניים אלא רק תירוץ להרויח זמן. אף אצלינו ניתן לומר שההצעה לפשרה לא הייתה במקום הפסק דין אלא במקביל. לאור הספק הנ"ל [2] בית הדין דחק בצדדים להגיע להסכמה: המוכר : יחזיר את התשלום שקיבל על סך 500 ₪ וכן את הקטנוע. [או תמורתו סך 800 ₪]. הקונה : יחזיר את הבאגי. [הוצאות הגרירה מוטלות על המוכר כמבואר בסימן רל"ב "המוכר מטפל להביא ממכרו"]. "והאמת והשלום אהבו" הרב אריאל בראלי הערה: פסק זה ניתן לאחר שכבר ניתן פסק דין בנידון. לפסק הקודם לחץ כאן . [1] יש לדון על כוח הקונה מתוקף השטר שבידו, פסק הדין. הש"ך בסימן ל"ט סקכ"ט הכריע כדעת המחבר שאין נאמנות לטעון פרעתי מול פסק דין. אם כן המוכר אינו נאמן לטעון פרעון. טענת פשרה היא בעצם טענת מחילה על הפסק דין ולכן מה שנכון לגבי טענת מחילה נכון אף לטענה זו. והנה הרמ"א בסימן ע' כתב "כל מקום שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר מחלת לי אף על פי שהמחילה טענה גרועה היא". הש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ב פירש את דברי הרמ"א - טענת מחילה צריכה מיגו וללא זה אינו נאמן! אם כן כאן המוכר אינו נאמן שהרי אין לו מיגו של פרעתי - הקונה מחזיק בידו פסק דין. אחר העיון נראה שהמוכר נאמן: כאשר יש למוכר טענת ברי ולקונה טענת שמא, נאמן המוכר בטענתו אף בטענה גרועה וללא מיגו. ראיה לדבר מהמעשה המובא בקצות החושן סימן נ"ט סק"ב. המלוה הוציא שטר חוב, הלוה טען "יש לי כנגדן", המלוה השיב "איני יודע". והנה טענת "יש לי כנגדן" דומה לטענת מחילה - לשתיהן צריך מיגו וללא כן אינו נאמן. הקצות פוסק כי באופן עקרוני נאמן הלוה בטענתו אף ללא מיגו [אף שבפועל בגלל סיבה אחרת הלוה אינו נאמן]. העולה מדבריו שאין צורך במיגו כאשר המוחזק טוען ברי ובעל השטר טוען שמא. כנראה שכוח טענת הברי מתחזק כאשר עומד מולו טענת שמא לכן אף טענה גרועה מתקבלת [או שזה הוא פגם במוחזקות ולכן טענה גרועה יכולה להוציא]. אף בענייננו המוכר הטוען ברי נאמן כנגד טענת השמא של הקונה. [2] ובהתחשב בדעת הראב"ן בסימן ק' שפשרה לעולם צריכה קנין אף אם נעשית על ידי בעלי הדין, דלא כש"ך. נושאים בית דין - סדרי דין > סדרי דין > פסק דין ומעשה בית דין > תוקפו > כחוב המגובה בשטר > שאינו נאמן לטעון "פרעתי" אלא על ידי שובר בית דין - סדרי דין > ראיות > מיגו > תנאים ועקרונות במיגו > מיגו נגד פסק דין מיגו > תנאים ועקרונות במיגו > מיגו נגד שטר אומדנה > אומדנה ודברים שבלב, היחס ביניהם אומדנה > הערכת כוונתו של אדם > במחילה > בפשרה שלא בבית דין > שלא התכוון שתחייב עד שתתממש חוב (הלוואה) - חוזה (הסכם/התחייבות) > חוב (הלוואה) > טענות הגנה של החייב > שהנושה מחל לו על חובו > מתי נאמן טענות הגנה של החייב > "פרעתי" > מתי נאמן טענות הגנה של החייב > "פרעתי" > כנגד פסק דין טענות הגנה של החייב > "פרעתי" > כשהנושה טוען "איני יודע" טענות הגנה של החייב > שהנושה מחל לו על חובו > טענת "נתפשרנו" דינה כטענת מחילה טענות הגנה של החייב > "נתפשרנו" > דינה כטענת מחילה טענות הגנה של החייב > "נתפשרנו" > שהיא טענה גרועה טענות הגנה של החייב > שהנושה מחל לו על חובו > שהיא טענה גרועה חוב (הלוואה) - חוזה (הסכם/התחייבות) > חוזה (הסכם/התחייבות) > כוונות הצדדים > דברים שבלב > דברים שבלב אינם דברים כוונות הצדדים > אומדנה דמוכח > מעכב את חיוב ההסכם עד זמן מימושו הפרת החוזה > טענות המתחייב > בטענת "התכוונתי שלא יחייב עד שיתממש" חזקה (מוחזק - השערה משפטית - ראיה) > חזקה (מוחזק) > במכר > דרישת לוקח לביטול המקח > כאשר המוכר מוחזק במעות הוצאה מהמוחזק > כשלמוציא יש חזקת חיוב וטוען שמא והמוחזק טוען ברי הוצאה מהמוחזק > הצורך בראיה ברורה הוצאה מהמוחזק > "המוציא מחברו עליו הראיה" מחילה - מתנה - צוואה > מחילה > פשרה > דרך עשייתה > בקניין > הצורך בקנין פשרה > פשרה שלא בבית דין > דרך עשייתה > שאינה צריכה קנין מכר - קנין > קנין > דברים שצריכים קניין > מחילה > פשרה > שלא בבית דין מקורות שולחן ערוך חושן משפט לט-עד - הלכות הלוואה סימן נט סעיף א סימן ע סעיף א קנז-קע - הלכות שותפות בקרקע סימן קסו סעיף א רכז-רמ - הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלב סעיף כא