כסף משנה אישות 21
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
אינו כופה אלא לטוות הצמר וכו'. יש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין כיתנא רומיתא לשאר כיתנא כדמפליג בגמרא ואפשר שטעמו משום דכיון דאין כיתנא רומיתא ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ליה בכיתנא רומיתא להקל על האשה:
דחקה עצמה וכו'. כתב ה"ה בפרק אע"פ נחלקו ר"ע ות"ק בהעדפה וכו' ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דר"ע ואין הלכה כמותו. כלומר דאע"פ שהם פוסקים כרבינו האיי במאי דאמר הלכה כרבנן לא סברי כוותיה במאי דאמר דהני בעיי אליבא דרבנן שייכי. ויש לתמוה על ה"ה והר"ן שכתבו שהרי"ף פסק כת"ק דלנסחי דהרי"ף דידן כתב שתי סברות ולא הכריע לפיכך נ"ל שמ"ש הרא"ש ואנן ס"ל כרבנן מדברי הרי"ף הוא וכך היתה נוסחת ה"ה והר"ן כהרי"ף:
הכניסה לו שתי שפחות וכו'. אע"ג דבמתני' קתני הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר השמיטו רבינו משום דכיון דאיפסיקא הילכתא בגמרא כר"א דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אזדא ליה הא דתנן בהכניסה לו שלש שפחות אינה עושה בצמר וכן אזדא ליה הא דקתני אינה מצעת לו את המטה מהא דא"ר הונא אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא מצעת לו את המטה ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין:
כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות וכו' כופין אותה ועושה אפילו בשוט. כתב הטור על זה יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא"כ קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש עכ"ל. ואני אומר דהא ודאי פשיטא דלא ס"ל לרבינו דמורדת ממלאכה הויא מורדת שהרי פסק בפרק י"ב שאם אמרה האשה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה ואם כן מ"ש בפרק זה שכופין אותה ועושה כשאינה אומרת איני ניזונת אלא היא רוצה לזון ולא לעשות וכן כתב הר"ן בפרק אע"פ. ועי"ל דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה איירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונת וכמ"ש ה"ה פרק י"ב בשם המפרשים ובשם הרשב"א והר"ן פרק אע"פ ואע"פ שהתוספות והרא"ש שם דחו סברא זו י"ל דהרמב"ם סובר כדברי שאר המפרשים והכי דייק לישנא דרבינו שכתב כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת דמדנקט לישנא דכל איכא למימר דאתא לאשמועינן שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא:
פסקו לה מזונות הראויים לה וכו' ואין הבעל יכול לעכב וכו'. ה"ה והר"ן והטור תמהו על דברי רבינו דהא תניא בהדיא לא תאכל דברים הרעים לחלב וה"ה תירץ דההיא בשאינה מצטערת עליהם אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמים עכ"ל. ואין לשון זה מכוון דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה אבל מאכלות רעים אינם חייה. וע"ק על דבריו דא"כ ה"ל לכתוב לשון הברייתא ולחלק בה להשמיט לשון הברייתא ולכתוב בהנך. ולכן נ"ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב מפרש רבינו דה"ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה אע"פ שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א"כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א"א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הרעים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך על כרחך לומר דה"ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב: (עיין בבית יוסף דנתן עוד טעם אחר):
האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק וכו' בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה וכו'. כתב ה"ה שפסק כשמואל. ויש לתמוה למה לא פסק כר"י וכ"ש שפסק רב שימי הלכה כמותו. ונראה שטעמו משום דבתר הכי מייתי גמרא הא דתני רמי בר יחזקאל משמיה משמע דלמיקבע הלכה כוותיה אתא ועוד דמסתבר טעמיה: