פתחי תשובה על אבן העזר 5
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
שאינו בקדושתו. עבה"ט מ"ש והקשה בח"מ דהרמב"ם כו' ולכאורה לק"מ דהא הרמב"ם סובר דע"י חולי כשר כמ"ש בש"ע לקמן ס"י וא"כ י"ל דשם בהלכות ביאת מקדש מיירי ע"י חולי וכיון שהוא כשר פשיטא דאוכל בק"ק. אך בח"מ מסיים בה וז"ל ומקרא מלא הוא מרוח אשך ותרגומו מריס פחדין וכתיב מקדשי הקדשים יאכל עכ"ל וא"כ עיקר קושיית הח"מ הוא ממקרא מלא ויהיה קשה לדעת רש"י והרא"ש דס"ל גם ע"י חולי פסול. אך גם זה אינו קושיא כ"כ דהא אכתי איכא לאוקמי הקרא בידי שמים גמור דלכ"ע כשר וצ"ע. וע' בתשו' משכנות יעקב סי' ג' ובספרו שו"ת קהלת יעקב סי' א' וב' מ"ש בזה: (ובס' בית מאיר כתב ולעד"נ שכל הנאמר בו אינו בקדושתו היינו רק לענין קדושת הזיווג ומשום שאסור בקהל אבל לענינים אחרים כהן גמור כו' ע"ש):
או אחת מהספקות. עב"ש סק"ב שכ' לכאורה תימה כו' וע' בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב דין ט' מ"ש בזה ליישב:
פצוע דכא. עבה"ט וע' בתשובת נודע ביהודה סי' ו' שנשאל אודות אדם כשר אחד שקרה לו בקטנותו שאחזו נער אחד במבושיו ומיעך לו בביציו והרגיש אז כאב גדול ולא השגיח אז לראות מה עלתה לו אם נעשה על ידי זה איזה שינוי בביציו ואח"כ נתגדל ונשא אשה ושהה עמה ב' שנים ולא הוליד ואשתו מתה ולהיות כי מרגיש קצת כאב לפעמים נזכר מה שעשה לו בקטנותו וראה שביצה השמאלית נידוכית באיזה מקומות במיעוט מהביצה אך אינו יודע אם זה הוא מחמת המקרה הנ"ל או לא. אם היא חשוב בזה פ"ד ואסור לבא בקהל או לא. והנה שני חכמי הדור פלפלו בזה למצוא שערי היתר מצד ארבעה היתרים. הא' אחרי שהאיש יש לו שערות באותו מקום וגם יש לו זקן וכבר העיד הרמב"ם בפ"ב מאישות שסריס אדם אינו מביא שערות לעולם וכמש"ל סימן קע"ב ס"ז וזה שהביא סימני גדלות ודאי אינו סריס אדם. הב' כיון שהאיש אינו יודע אם נעשה זה אז או בידי שמים או נולד כך ה"ל ספק פ"ד וי"ל דספק שרי לבא בקהל כמו בממזר ואף שהספיקות עכ"פ אסורים מדרבנן היינו במי שראוי להוליד אבל פ"ד שאינו ראוי להוליד לא גזרו רבנן בספיקו וכעין שאמרו ביבמות ט"ו ע"א הג' לסמוך אמאן דמתיר בעל ביצה אחת ימנית וי"ל דה"ה פצוע או דך באחת. הד' הוא דדך במיעוט ביצה לא מיחשב דך ואפי' אם נחשב זה לספק אכתי ספק פ"ד מותר והוא ז"ל האריך בזה דקשה לסמוך על ג' היתרים ראשונים. דמחמת הסימנים אין יכולים לסמוך דאינו פ"ד דמנא לן דסימני גדלות הם דלמא שומא נינהו ואף שבשאר אנשים אין חוששין לזה היינו משום חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים אבל בסריס הזה ליכא חזקה דרבא אדרבא יש חזקה של הרמב"ם שאין זה מביא סימנים לעולם ושערותיו שומא נינהו ואולי כבר היה קודם שנעשה בן יג"ש כי מי בדקו אז. היתר הב' ג"כ ליתא דגם בפ"ד אסרו ודאן בספיקן וספיקן בודאן (והאריך מאד להוכיח זה וכתב ליישב דברי הרמב"ם שהביא המחבר בס"א דכל הספיקות מותרות לו ולתרץ קושיית הב"ש בסק"ב על זה דהוא מיירי אם היא ג"כ גיורת) . היתר הג' ג"כ אין לסמוך עליו. אמנם על היתר הד' תמך יסודו והעלה דפצוע וכרות אפי' במקצת אבל דך אינו נפסל כ"א נדוך כל הגיד או רובו או ביצה אחת כולה או רובה וסיים ואף שעל דבר זה לחוד קשה לסמוך והוא דבר חדש לחלק בין פצוע לדך מ"מ יש לנו צירוף דעת ר"ת שמכשיר הכל בביצה אחת וגם יש כאן ספק אולי נולד כך וגם אולי אין זה דך כלל כי י"ל דדך היינו שנתמעך ולא שנעשה דך במקום א'. או אולי דך היינו שנימוק. וגם אולי נימוך ונימוק הכל א' שנמעך עד שנימוק וכ"ז הוי דך ולכן יש להקל בנדון הזה ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים סימן ב' מ"ש לפלפל בדברי הנו"ב בזה: (ועיין בס' בית מאיר דקמן סימן קע"ב ס"ז וגם בתשובת חתם סופר סי' י"ד אות ב' וג' מענין זה) ומ"ש הבה"ט בשם ר"ש ואין רפואה לכ"ש ואפי' לדידן דקיי"ל כו' מ"מ אם הוליד לא תלינן שנתרפא כו' עיין בזה בתשובת ח"ס סימן י"ב שכ' דסברת הב"ש בזה דכיון שראינו נקב הפוסל קיי"ל אוקמא אחזקה דעדיין לא נתרפא דהרי כל עיקר חזקה ילפינן מנגעים דלא תלינן שנתרפא הנגע ה"ה הכא מה תאמר לעומת זה איכא חזקת היתר דהאם דמועיל להבן דקיי"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה מ"מ ס"ל להרב ב"ש דהך חזקה עדיפא דהרי פליגי בהא אי מועיל חזקת האם להבן והאי חזקה דלא נתרפאית חזקה דאורייתא היא ומ"מ יש לעיין היכי דהאם צנועה ולא פרוצה ואית לה חזקת צדקות דאיכא תרתי במקום חדא ואפילו בפרוצה נמי היכא שלא ראינו שנבעלה ממש שייך חזקה דלא נחשדה אבעילה. ומ"מ אע"פ שיש לפקפק אבל נ"ל היינו היכי דלא ראינו הנקב עתה לפנינו אחר שנולדו הבנים אבל אם ראינו גם עתה אותן הנקבים ונימא היו ונתרפאו וחזרו ונפתחו כדי לקיים חזקת כשרות. דהאם זה בודאי לא אמרי' דאיכא תרתי חזקות לריעותא חזקה דמעיקרא וחזקה הרי נקוב לפנינו כו' עכ"ד: וע"ש עוד שנשאל אודות איש א' מופלג בעשירות שהיה עם אשתו כמה שנים ולא זכה להבנות ממנה והיא לא נהגה כבנות ישראל הכשרות ודיימא מבן פריץ א' ישראל ושוב סיפר הרופא ישראל לפני הרב כי בעל האשה יש לו נקב בגיד שלו ולא יוכל להוליד ובסוף ימיו הולידה אשתו זכר ושוב נתעברה ובתוך ימי עיבורה חלה האיש ההוא וצוה לפני מותו והוריש הכל לבנו ושאם תלד אשתו זכר יהיה כך וכך ואם נקבה תלד כך וכך והצוואה נכתבה ע"י הרב הנ"ל בעצמו ונפטר האיש וכשהתעסקו עמו הקברנים מצאו שניקב הגיד בין עטרה לכיס ונקב השתן היה סתום באופן שע"כ הטיל מ"ר מהנקב ההוא ולא מראש הגיד ועתה נסתפק הרב השואל אם הבנים הללו כשרים לבא בקהל ואם ירדו לנחלה. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו להכשיר הבנים כי עדות הרופא ידוע דעד א' אינו נאמן להוציא דבר מחזקתו לאסור דבר המותר אם לא בהודאת הבע"ד או לכה"פ בשתיקתו ומשכחת לה נמי דנאמן אפי' בהכחשת בע"ד כגון באומר לכהן בעל מום אתה משום דא"ל שלח ואחוי כמבואר בקדושין ס"ו ע"ב ובתוס' שם הוסיפו אפי' ע"א מכחישו ע' בי"ד סי' קכ"ז ס"ג ובש"ך שם כו' אך זהו לענין שצריכין לחוש לדבריו ולברר אבל אם א"א תו לברר אז אם היה דבריו עם הבע"ד עצמו כיון שלא עמד על הבירור הו"ל כהודאה לדברי העד אבל אם לא היה דבריו עם הבע"ד עצמו נהי כל זמן דאיכא לברורי צריכין אנו לחוש לחזור אחר הענין ולברר מ"מ אם מת או אזיל ליה לעלמא לא נאסר הדבר מפני דברי עד א' וא"כ הכא כשאמר הרופא להרב בחיי האיש היה מוטל על הרב לברר אבל עכשיו שמת האיש וליכא לברורי תו לא מהימן עד א' ואפי' אי יעלה על הדעת דגם בנתבטל הבירור יאסר אותו הדבר היינו אי נתקבל עדותו בתורת עדות וחשו לדבריו אבל בנ"ד העד לא אמר בתורת עדות רק פטומי מילי והרב לא חשש לברר כו' וכיון דלא מהימן בכה"ג כשאין אדם מכחישו ק"ו הכא שהבע"ד היינו האב מכחישו להרופא דהרי גדלם כבניו ובצוואתו הוריש להם כל נכסיו ואין אדם עשוי להוריש נכסיו לממזר וע"כ החזיק עצמו שהיה ראוי להוליד ואם אולי שאין אב בע"ד עכשיו כיון שמת והבנים המה בע"ד שלו מ"מ התורה האמינתו לאב לומר זה בני ולאו כל כמיניה דעד א' להכחיש האב ומכ"ש שזה הרב בעצמו כתב הצוואה בחזקת שהם בניו ולא אמר דבר. ומצד עדות הקברנים אין חשש דאף אם נניח שהיה באופן הפוסל מ"מ כיון שהאב החזיקם כבניו אנו תולים שסמוך למותו אחר שנתעברה אשתו אירע לו זה וכיוצא בזה כתב בתשובת שב יעקב סי' ד' כו' (הובא לקמן סק"ה) ואע"ג דבנ"ד הי' ריעותא אחרת שנקב השתן שבראש הגיד נסתם לגמרי אין בכך כלום דע"כ לא נאמר שהיה כך מתחלת ברייתו אלא כך הוא הענין משניקב הגיד והתחילו מ"ר לצאת דרך אותו נקב ממילא נסתם הנקב שבראש הגיד ע"י רירין כדרך נקבים שבריאה וכן אמרו רופאים כו' ומצד שהאשה פרוצה ביותר ג"כ אין לחוש דהא מבואר בטוש"ע סימן ד' סט"ו דאפי' אשה מזנה בניה כשרים משום דרוב בעילות אחר הבעל ואפי' בפרוצה ביותר לרוב הפוסקים בניה כשרים ולמאי דמחמירים בפרוצה ביותר מ"מ האם נאמנת לומר שהולד כשר כו' ומכ"ש דאפי' עידי כיעור אין כאן כו' ע"כ לית דינא ולית דיינא דהבנים כשרים. וממילא מי מירמא ירושתם מידם ובשגם שהורישם אביהם בצוואה שלו ולענין ממון נאמן האב עוד במגו דאי בעי יהיב להו במתנה כמבואר פי"נ כו' והאריך עוד בזה ומסיים בהא סלקינן שלדעתי הבנים בחזקת כשרותן ובחזקת ירושתן ע"ש:
מוקף לכל הגיד כשר. עיין בס' בינת אדם שער ב"ה סימן ל"ח מענין זה:
בתוך העטרה. עב"ש סק"ט מ"ש וכתב בתוס' דוקא ניקב מעבר לעבר כו' עד אלא ב"ח פוסל. וע' בתשובת שב יעקב חאה"ע סימן ד' שנשאל במעשה באיש א' כשהיה קטן קשרו לו הנערים חוט סביב הגיד לא היה יכול להסיר עד שנפח הגיד והביאו רופא וחתך החוט וריפא אותו ונשאר נקב בגיד למעלה מהעטרה סמוך לכיס והנקב היא לצד הארץ וכשהוא משתין יוצא דרך הנקב וגם עושה כיפה אח"כ נשכח הדבר וכאשר הגדיל עשה אביו שידוך עמו והוליד כמה בנים ובנות ונשארו לו עדיין בחיים בת אחת שהיא כבר נשואה ובן א' והאיש הזה לא שם על לבו ממה שנעשה לו מחמת דהוא חשיב יומי וירחי ואתרמי ליה גם הרגיש שהזרע יורה כחץ דרך הנקב רק עתה שלמד קצת באבן העזר שם על לבו דבר זה ושאל מה משפטו. והשיב דקשה להמציא עזר ותרופה לאיש הזה אחרי שהנקב הוא למעלה מעטרה ומשמע דמאותו נקב יוצא ש"ז א"כ הוא פסול אף דבש"ס אית' הטע' מפני שהוא שותת וזה אומר שמרגיש שיורה כחץ ז"א דלא קים ליה להכיר בכך כדאית' ביבמות ס"ה כו' וגם היא אינה נאמנת בזה ומה דחשיב יומי וירחי ואתרמי ליה ג"כ אין לסמוך ע"ז להכשיר מכמה טעמים. וגם אין להמציא תרופה מכח דברי התוס' פ' הערל דצריך דוקא נקב מפולש מעבר לעבר חדא שדעת המרדכי בשם ר"י אינו כן וגם מהרש"ל בס' המצות שלו כ' דלא צריך מפולש לגמרי ועוד דאפי' לדברי תוס' כתב הב"ש דאם ניקב בתחתיתו י"ל דפסול וכ"כ בדרישה ובנ"ד הוא למטה מצד הארץ ועוד דגם בתוס' לא הוזכרו להיות מפולש אלא אם אינו מזריע מתוך אותו נקב אבל אם אינו מזריע אלא מאותו נקב מודו דפסול כמו דמוכח מהאי עובדא דפומבדיתא דאסתתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים כו' (שהוזכר בסעיף שאח"ז) וגם אין ללמוד זכות מתשובת הרא"ש כלל ל"ג סימן ה' חדא שנד"ז אינו דומה לשם ועוד דהתם הוה בידי שמים אבל בנ"ד כפ' משמעות השאלה נעשה הנקב ע"י אדם ע"כ לא מצאתי היתר לאותי האיש להיות עם אשתו ולדור עמה בבית אחד. (ע' בזה בס' קרבן נתנאל פ' הערל אות י"ב וגם בתשובת חתם סופר סימן י"ב אות ג') . אמנם מה ששאל אם מותר לצרפו למנין ולעלות לתורה אין בזה שום מיחוש וישראל הוא לכל דבר שבקדושה חוץ מה שאסור לישא בת ישראל. ולענין בניו לפע"ד אין לפוסלם דאינו נאמן על בניו הואיל ויש להם חזקת כשרות ע"י אביהם עד עתה דהא השיאה אותם לכשרים ומבואר בסי' ד' סכ"ט בהגה דאם היה לו חזקת כשרות ע"פ האב שוב אינו נאמן עליו ואף דכאן מכתו מוכיח עליו מ"מ י"ל דילמא נעשה בידי שמים או שמא נעשה אחר שנולדו הבנים כו' עכ"ד ע"ש. (ועמ"ש לעיל סוף ס"ק ג'): ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' ק"ז שאלה כזו ממש (אלא שבעובד' דידיה לא נזכר שהרופא חתך החוט ונשאר נקב רק נזכר שקשרו לו חוט ונתנפח הגיד ועי"ז נפל נקב בתוך הגיד למעלה מעטרה לצד הארץ עד גובתא דש"ז) והוא ז"ל השיב להקל דאין להוצי' האשה ממנו ע"פ דברי התוס' הנ"ל שכל שאין הנקב מפולש יש להכשיר וכן כ' באגודה. וכן משמעות הטור. וכתב הגם שלא נעלם מאתי שדעת המרדכי אינו כן וכ"כ רבינו ירוחם נכ"ג ח"ד וכן הסכימו האחרונים להחמיר ופירשו כן דעת התוס' וכמ"ש הב"ח והדרישה והאחרונים בש"ע מ"מ נ"ל דהיינו דוקא להחמיר לכתחלה שלא לישא בת ישראל אבל אם כבר נשא ודאי דאין להוצי' מספיק' כו' ומכ"ש שלא להוצי' לעז על בניו ובפרט דבנ"ד יש עוד ספק דהא דעת הרמב"ם דע"י חולי מקרי בידי שמים וכן הכריעי האחרונים וכן מצאתי במלבושי יו"ט כת"י על לבוש א"ה שהכריעו כדברי הרמב"ם דע"י חולי כשר וא"כ בנ"ד לפי משמעות השואל לא נעשה הדבר ע"י אדם בידים רק ע"י קשירת החוט נולד החולי ונתנפח הגיד ועי"כ נפל הנקב הזה תוך הגיד וכן כל חולי ע"פ הרוב באה ע"י מקרה רעה והוי כבידי שמים ואינו נפסל כל שלא בידים ממש ע"י אדם. גם מצינו במהרש"ל פא"ט סי' פ' שכ' במקום דאיכ' פלוגת' בין הפוסקים אי חזינן דחי יב"ח כשרה וכ"כ הש"ך ביו"ד סימן נ"ז א"כ בנ"ד נמי נאמר כיון שהאשה היא בחזקת כשרה וצנועה גם בעלה חשיב יומי וירחי דחזינן מחזקינן כדאי' בסוף מכות כו' ולא אמרי' צא ובדוק על בניה מאין הם כיון דאיכ' ס"ס להכשיר כו' כלל הדבר בהא נחתי ובהא סלקי דבנד"ז אין להוצי' האשה מתחת בעלה ואין לעגנה כלל וכ"ש שלא להוצי' לעז על בניו ח"ו. ושוב ראיתי בתשובת אבן לב ח"ג סי' צ"א שפסק ג"כ כה"ג בספק כזה דאם נשאת לא תצא היא (מה שהבי' הבה"ט סק"ט) גם בתשובת חומת ישרים כו' עכ"ד ע"ש: ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' מ"ה שנשאל ג"כ על כיוצא בזה (ובעובד' דידיה נשאל על לכתחילה אם מותר לישא בת ישראל) באחד אשר בקטנותו שחקו עמו הילדים וקשרו לו משיחה על הגיד ולא הרגיש שום כאב ולא הגיד לשום אדם רק אחר כמה וכמה שבועות נתפח הגיד והרופ' הניח סמים ומשקות להפיג החמימה עד שנתרפא ונטל הרופא החוט לאחדים אבל לא עשה שום חיתוך בשום כלי ולא ביד רק בסמים ורפואות ושב ורפא לו אך נשאר נקב בהגיד אם מותר לבא בקהל. וכתב בתשובת שב יעקב משמע דדוק' אם הרופא חתך החוט ואח"כ נשאר נקב מקרי בידי אדם אבל אם לא חתך והנקב נעשה מחמת נפיחת הבשר מקרי בידי שמים דהוי רק חול וכשיטת רוב הפוסקים דע"י חולי מקרי ביד"ש (עמש"ל סי' סק"ז) וא"כ בנ"ד אין להחמיר ומותר לבא בקהל ועוד י"ל דאף הרא"ש שסובר דע"י חולי הוי ביד"א מודה בנ"ד דמקרי ביד"ש כיון דבאותה שעה שקשרו לו לא הרגיש כאב ולא מנע לו הטלת מ"ר רק אחר כמה שבועות וא"כ יוכל להיות שע"י שנתגדל גופו יותר כדרך הטבע וממילא נתעבה הגיד יותר ע"כ ממיל' נעשה הכאב והנפיחה וזה ודאי מקרי ביד"ש כי אלו היה נשאר ננס לא היה מזיק החוט כלל. וכתב עוד דאף אם הדבר ספק אם החוט בעצמו גרם שיעשה הנקב בעודו קשור קצת ויש לדמותו לקוץ דמקרי ביד"א או אפשר דאחר שנתגבר החולי ונפח הגיד מגודל הרקבון נעשה הנקב מצד עצמו ויש לדמותו לביד"ש והוי ספק פ"ד מ"מ יש מקום להתיר משום דמעמידין אותו על חזקת כשרות אע"ג שנולד הריעות' וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן נון להתיר בהפ"מ ובפרט במידי דשכיח ובנ"ד מסתבר יותר שהחוט לא פעול כלל א"כ נראה פשוט דמעמידין על חזקתו ואף אם המעשה נעשה קודם שהיה בן תשע דאז לא היה ראוי לביאה ולא היה נ"מ כלל אם הוא פ"ד או לא אפ"ה שייך להעמידו על חזקתו דהיה לו חזקה שכשיתגדל יהיה מותר לבא בקהל ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים כמה תשובת בדבר מענין זה. ועיין בס' בינת אדם שער ב"ה סי' כ"ה שמחמיר בזה על מעשה כיוצא בזה דדוק' חלה מחמת עצמו בלא שום מעשה אבל כל שנעשה איזה מעשה וע"י זה חלה הוי כבידי אדם ופסול ע"ש. ואפשר משום דלא שמיע ליה דברי הגדולים הנ"ל ואי הוי שמיע ליה הוה מקבל מנייהו: שוב נדפס שו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין וכתב שם בסי' ג' שאלה כעין זה (אלא שבעובד' דידיה לא הוי ידוע אם ניקב גובתא דש"ז) בא' שבקטנותו קשרו לו חוט סביב הגיד בדוחק גדול ומכח זה נתקלקל העור ונעשה בו נקבים סמוך לכיס וניקב גם שביל מ"ר עד שמטיל מים מתוך אותן הנקבים אך אין ידוע אם ניקב לחלל עד שביל הזרע או שביל הזרע קיים וכבר היה לו אשה והוליד בנים ומתו וגם הוא עצמו אומר שיודע שמזריע כהוגן מפי האמה ויורה כחץ וגם האיש ההוא כבר נתמל' זקן העליון וגם התחתון ועתה רוצה לישא אשה אחרת. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דאין לצדד היתר בנ"ד מחמת דברי התוס' דבעינן נקב מפולש מעבר לעבר חדא דביש"ש כתב דמשמעות כל הפוסקים שלא כהתוספות ועוד דכתב הב"ש דגם התוס' מודים בניקב בתחתיתו ובפרט דעיקר הוכחת התוס' מהא דקולמס ומרזב יש לדחות דקולמס ומרזב איירי כשלא נגע בסילון הזרע וכ"מ מדברי רש"י שם וכן נראה דעת הרי"ף שמפרש כן כו' אך העיקר שיש לצדד להתיר הוא שאין לנו להחזיק ספק בזה לומר שעבר ונפסק כל סילון מי רגלי' עד הדופן המפסיק לשביל הזרע שהרי יש הפסק גדול כל עובי שביל מ"ר מנין לנו שנתקלקל כולי ואחזיקי ריעותא לא מחזקינן ואף להפוסקים המחמירים בושט דחיישינן שמא הבריא יש לדמות נ"ד למחט שנמצ' בעובי בה"כ מצד א' דל"ח שמא הבריא לפי שהוא עב ביותר ה"נ כן הוא ובלא"ה כבר האריכו האחרונים בדין הלעטת האוזות דע"י חולי ל"ח שמא הבריא והגם כי נטו להחמיר כ"א במקום הפסד מרובה י"ל דבנ"ד כיון שאין תקנה לדבר גרוע טפי מהפ"מ ובפרט שכבר העלו הגדולים בתשובת נו"ב ובתשובת מהרא"ז מרגליות דספק פצ"ד מותר ודאי מה"ת כמו ספק ממזר ודבריהם נכונים מאד ובשל סופרים יש מקום לסמוך על המקילין וגם יש כאן ס"ס שמא לא ניקב גובתא דש"ז ושמא אין בו כדי להוצ' ש"ז דכשר לדעת רש"י כולי וכן מוכח מדברי הרי"ף והרמב"ם כו' והגם דביש"ש כתב ע"ז דטעות הוא אין דבריו מוכרחין כלל וא"כ יש מקום לחושבו לס"ס גמור. וגם יש סברא לאוקמי אחזקה שלא נתקלקל כ"כ וגם להאמינו בדבריו שאומר שכאיש גבורתו כו' ויש עוד מקום לומר דהוי בכלל ע"י חולי דדעת רוב הפוסקים להכשיר ואף שתחילת מעשיהו היה ע"י אדם שקשרו בחוט סביב בדוחק י"ל דגם זה ביד"ש מקרו דהא סתמא הכשירו הפוסקים ע"י חולי הגם דכמה חולים נעשים בפשיעת אדם ובפרט לפ"מ דילפינן ממזר דהוי בידי אדם הרי עיקר מעשיהו ויצירתו ע"י אדם אבל ע"י חולי אף שתחילת החולי ע"י אדם לא הוי רק כגרמ' בעלמ' כו' ועוד יש סעד גדול להתיר כיון שכבר היה נשוי אשה והוליד בנים וע"כ דלא ניקב גובתא דש"ז ואין לומר בכה"ג צא וחזור על בניו כו' דלא אמרינן כן רק בודאי פ"ד ולא בספק כו' ועוד יש הוכחה כיון שהקיף זקן וכבר כתב הרמב"ם שאין הסריס מביא שערות לעולם. וסיים מכל הני צדדי היתר נראה להתיר האיש לישא בת ישראל ולסמוך על כל הגדולים שהקילו בנדון שניהם שהיה ודאי ניקב לשביל הזרע כ"ש בנ"ד כו' ונידון הבדיקה האמורה בש"ס (יבמות דף ע"ו) קשה מאוד לעשותה בזה"ז דמי הוא הבקי בשיעור נהמא חמימא וגם קשה לעשות זאת בזה"ז שלא יבואו ח"ו לידי פרצה בעון חמור הזה ר"ל שמלבד מה שהחמיר בזה בזוה"ק יש די בזה במה שאמרן בש"ס פ' כל היד שהוא כמביא מבול וכשופך דמים וע"כ צ"ל דהיתר הבדיקה בש"ס הוא ע"ד שאמרו גבי חילול שבת אחת כו' אבל בנ"ד שאין צורך לכך כדאי לסמוך על כל פרטי היתירים הנ"ל ודעתי מסכמת להתיר האיש הלז בקהל עכ"ד ע"ש:
ודלא כיש מתירים עיין בתשו' בית אפרים סימן ב' באיש א' שאירע לו חולי ורקבון בביצה השמאלית בעודנו קטן וחתכו הרופאים את הביצה הזאת וכעת הגדיל אם מותר לבא בקהל והאריך מאד בזה וצירף כמה צדדים ומסיק דאם מרגיש בנפשו ואומר על אמונתו כי כאיש גבורתו ולפי אומד דעתו אם ישא אשה ראוי להוליד יש לסמוך על המתירין ובפרט אחרי שסימנין מוכיחין עליו שנתמלא זקנו העליון וגם התחתון שזה מורה שאינו סריס אפשר בכה"ג כ"ע מודו כו' ע"ש שהעלה כן להלכה ולא למעשה עד יסכימו עוד חכמים. ועיין בס' ישועות יעקב על מעשה כיוצא בזה והעלה ג"כ להתיר ע"ש. ועמש"ל סק"ג וע' בס"ק שאח"ז (ועיין בתשובת חתם סופר סי' ט"ו על דבר בחור אחד שהרגיש שיש לו ג' ביעים דדכורא ב' בימין וא' בשמאל אי הוה פ"ד משום כל יתר כנטול דמי (ע' ביו"ד ס"ס מ"א ומ"ש שם ס"ק י"ג) וכתב לצדד להכשירו מכח ס"ס שמא אינו ביעא רק דלדול בעלמא ואת"ל הוא ביעא דלמא מתחלת ברייתו ולא נפצע מן הביעא עצמו כו' ומסיים אבל מ"מ איני אומר למעשה עש"ה ודברים אלו לפע"ד צ"ע. גם איכא לספוקי בכה"ג אם אירע שהרופא חתך א' ונשארו שתים כהלכתן אם יהיה כשר לבא בקהל ועיין בי"ד סימן מ"ד ס"ז ובאחרונים שם):
אבל לרש"י והרא"ש. עח"מ וב"ש ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ג' שנשאל בעל ביצה אחת שמסתפקין בו אם הוא בידי שמים או ע"י חולי הפאקין אם הוא כשר. וכתב דאף אם נחזיק בפשיטות שבא ע"י חולי הפאקין יש להכשירו וכדעת הרמב"ם כאשר הכריעו כל האחרונים הב"ח והח"מ והב"ש שהעיקר כדעת הרמב"ם ושגם רש"י סובר כן והרא"ש יחידאה הוא ואין להחמיר חומרות במידי דלית ליה תקנתא וגם איכא למיחש לתקלה ומ"ש הרא"ש דכדבריו משמע בירושלמי כבר עמדו המפרשים לדקדק ממנו להיפך וגם בספר בית אפרים על יו"ד סי' ל"ו כתב בשם יש"ש יבמות שדעת רש"י כהרמב"ם ושכן דעת הירושלמי ג"כ והביא עוד כן בשם בעל תוי"ט ופשוט דיש לסמוך על כל הני רבוותא. והרי בבעל ביצה אחת אף שניטלה בידי אדם לגמרי הרבה מכשירים מפוסקים הראשונים ז"ל וכמה מהאחרונים תקעו עצמן להקל בזה ע"פ דעת ר"ת ועשו הל' כן למעשה (ע' בס"ק הקודם) לכן בנ"ד אין כאן בית מיחוש כלל ומה גם לחוש לספק חולי ודעתי מסכמת להתיר ע"ש. גם בס' בר"י אות ה' דעתו דנקטינן כהרמב"ם ע"ש: ועיין בס' בית מאיר שכ' דצ"ע אם נפסל בידי שמים עד שנחלה ומוכרח להנטל בידי אדם כדי שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ וניטל בידי אדם אם לא יש לדמות זה לזה דקי"ל כר"ש דכל העומד לגזוז כגזוז דמי וחשוב ביד"ש וכשר כו' ע"ש. ובתשובה אחת כ"י מהגאון מופה"ד מוהר"ח זצ"ל מוולאזיץ בענין זה ראיתי שהעלה ג"כ דהעיקר לדינא כהרמב"ם דע"י חולי הוי ביד"ש וכשר. גם מסכים לדינא דאם היה נרקב קודם שנחתך אף שנכרת ע"י אדם לא חיישינן ליה דכל שהוא נתמסמס כמאן דליתא דמי בכל דוכתא גם האריך שם שראוי לסמוך ע"ד רש"ל ביש"ש שנתעצם לומר דר"ת וסייעתו מתירין אף בשל ימין ועיקר הגירסא בירוש' שלימין תיבה א' עוד הוסיף ידו להוכיח דאף שלימה אין צריך כי מה דאמר בירוש' ובלבד בשלימין בש"ס דילן לא מחלק בזה ומסקנת דעת ר"ת הוא כמ"ש בתוספת שם בדרך את"ל דר' ישמעאל לפלוגי את"ק אתי וכן הוא משמעות כמה פוסקים ראשונים שעיקר סמיכתם להכשיר משום דקי"ל כמתני' דכרמא וכ"ה להדיא בספר התרומה הלכות חליצה וז"ל וכן סומכין העולם על אידך דכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' הרי הוא כסריס חמה וכשר וע"ז אנו סומכין להכשיר בני אדם הניתוקין שכורתין מהן ביצה א' אע"ג דמתני' פליגא עליה דתנן איזהו פ"ד כל שנפצעו הביצים שלו ואפילו אחת מהן אע"פ שיש לחלק בין פצוע לכרות אינו נראה עכ"ל. למדנו ממה כמה דברים שהעיקר דר' ישמעאל בנו של ריב"ב פליג והלכתא כוותי' ושאין לחלק בין ימין לשמאל ולא בשלימין אלא בכל גוונא מכשירין בני אדם הניתוקין שכורתין מהן ביצה א' איזו שהיא ואיך שהיא ושכבר פשטה בימיו ההלכה להקל בזה ומעשה רב. והאריך עוד בזה להוכיח דשיטה זו היא המחוורת ולית עלה פירכא כלל ומסיים אמנם לא להכריע באתי ובודאי ראוי לנו עניי הדעת לילך בדאוריי' בתר המחמיר כדאי' בפ"ק דע"ז דף ז' ואף די"ל דגבי פ"ד לא שייך האי כללא דיש לדון דפ"ד ספיקא כשר כו' מ"מ אין זה ברור כו' (ע"ל סק"ג אך כתבתי שמי שרוצה להקל בזה יש לו עמודים גדולים ר"ת וסייעתו ועדות ס' התרומה שכ' להעיד דסוגיא דעלמא אזלא כהמתירין ואף הרמ"א ז"ל שהחמיר כתב אמנם ראיתי מקילין כו' ומ"ש הרמ"א שהמתירים אינם מתירין רק בשלימין ונשארת של ימין בזה העיקר כמהרש"ל וכדתיבנא לעיל דהמחוור הוא כשיטת ס' התרומה שאין חילוק כלל עכ"ד: כעת יצא לאור תשובת חתם סופר ושם בסי' י"ז תשובה מענין זה באחד שנול' לו חולי בביעא ימנית עד שנתעבה ונתגדל כגודל ככר לחם וחתכוהו הרופאים ונטלוהו מן הכיס והעמידוהו על בוריו ונרגש עתה בימין שנשאר דבר קטן כעין פול ונשאר אם מותר להשהות אשתו. והאריך שם לבאר דברי הירוש' פ' הערל שהובא קצת בתוס' שם דף ע"ט ע"ב ומסיק בנדון השאלה שעל ידי חולי נטל הרופא ביעא הימנית והשאיר בו עוללת כשיעור פול אין לנו שום סמיכה מחמת דעת ר"ת בתוס' שם וסייעתו דממ"נ אי גרסי' בירוש' של ימין הרי ניטל הימנית ואי גרסינן שלימין לאפיקי פצועות הרי הכא הוא פצוע לפנינו. אך יש לצדד שזה לא מקרי בידי אדם דנראה עיקר כהרמב"ם וסייעתו דע"י חולי מקרי ביד"ש וכשר ומלשון הסמ"ג מבואר דאף בכרתו אדם דפסול דוקא שכרתו בפשיע' אבל לרפואה להושיעו מחליו מותר בקהל כו' אבל אין היתר זה מבואר בלשון הרמב"ם דמ"ש הרמב"ם (וש"ע) או כרתן קאי אחולי שהחולי המסה או כרתן ובלשון ר"ת שבמרדכי משמע מה שחותכים הרופאים מחמת חולי אבן הוה ביד"א אמנם נ"ל פשוט אם כבר נתמסמס הביצה ונתבטל ע"י חולי והיה כלא היה ועומד להתבטל ולהתמסמס מאליו והרופא מיהר לעשותו בהא לית דין ולית דיין דשרי להסוברים דפ"י חולי מקרי ביד"ש וכ"ד יש"ש בפשיטות והגאון בית מאיר חוכך קצת בזה ולדעתי הדבר פשוט וכן משמע בפשיטות מדברי כל הגדולים בספר תומת ישרים סי' נ"ב נ"ג ורי"א דלהרמב"ם הוי זה בי"ש אע"ג דשלטו בו ידי אדם אחר שכבר נתבטלו האברים ושבתו ממלאכתם אלא דהם חשו לדעת הרא"ש וריב"ז דחולי חשוב ביד"א והעלו שם שלא לכוף לגרש אפי' נשא באיסור ומכ"ש בנשא בהיתר אלא שיש להודיע לו ולומר הרא"ש וריא"ז מחמירים ואולי ישמע ויגרש מרצונו אמנם מבואר מדבריהם שם דהוה שכיחא לי' לישא גיורת משא"כ בזמנינו כו' והאי גברא רך בשנים כו' ולכן נראה נהי אם היה פנוי ובא לישא אשה לא הייתי יועץ להאשה להנשא לו להכניס עצמה בספק איסור לדעת הרא"ש וריא"ז כדי להציל נפשו אבל זה שכבר נשא בהיתר למה נייעצה להתגרש במקום שרוב וכמעט כל הפוסקים מתירים ומצורף לזה משמע מלשון השואל שאין ברור שנשאר כפול מהביצה עצמה דאפשר דניטל' כולה ומה שמרגישים שנשאר הוא דלדול חוטין וא"כ יש לנו ג"כ דעת ר"ת וגדולי ראשונים שעמו ומעתה אם לא יוליד האשה נאמר שהיה פ"ד בי"ש מחמת חולי דמותר לרוב הפוסקים וא"נ תלד האשה לא נחזור על בניו לומר ממזרים הם כי נתלה לומר כל הביצה ניטל וכעדותו של ר"ת דבעל ביצה א' מוליד וכמ"ש יש"ש שהרופאים יודעים לאמן ידיהם (יותר מבזמן חכמי התלמוד) ואשר חשש הרב השואל אולי חתכו הרופאים יותר מהרקבון והגיע לבשר בריא בודאי דאין לחוש לזה להחמיר ולהוציא אשה מבעלה כו' עכ"ד ע"ש: ושם בסי' י"ט בעובדא כיוצא בה (אלא דשם חתך הביעא לגמרי ולא נשאר ממנה כלום אף לעומת זה היה צד חמור שהתחלת החולי בא ביד"א שהוכה בכח והיה ספק אולי נפצע אז) באחד שהלך בדרך בעגלה וישב על חבית ומיד הרגיש כאב בביצו ופעם הרגיש ופעם לא הרגיש עד שנפל למשכב ונפח כל הכיס עד שנטלו הרופאים ביצה א' של ימין ונשאל אם הוא מותר להשהות. והרב השואל כתב לו שרבים נתלו במה שמצאו בשפתי חכמים פ' תצא בפסוק לא יבא ממזר דמשמע מדבריו דבפ"ד אין כופין להוציא בנשאה בהיתר והשיג עליו בכמה סוגיות דגם בפ"ד שנעשה אחר שנשאה בהיתר כופין להוציא והוא ז"ל השיב לו דודאי אין שום פקפוק וספק בזה דאפי' בנעשה פ"ד אח"כ כופין להוציא ככל חייבי לאוין (והאריך שם ליישב דברי רש"י ז"ל מדקדוקו של הש"ח) אך בנדון בנדון שלפנינו נראה דאין לכוף להוציא דהא ביבמות ע"ה ע"ב דעת ר"ת שבתוס' דהלכה כר' ישמעאל דמכשיר בניטל ביצה א' ביד"א כו' ועיקר הגי' בירושל' נראה יותר להתוס' והפוסקים גי' שלימין תיבה א' פי' שיהיה שלימה ולא פצוע ויש בזה ב' פירושים לפום משמעות תוס' משמע שאותה הנשארת תשאר שלימה מבלי פגע כ"ש אפי' פגע שאינו פוסל בעלמא כגון נקב שאינו מפולש וכיוצא בו אבל אותה שניטלה אפי' היתה פצוע מתחלתה ונפסל על ידה שוב כשחותכין אותה חוזר להכשירו כו' אך הרא"ש ס"ל שאין פסול זה חוזר להכשירו לעולם ולכן בעינן שהנחתך היה שלם ולא פצוע כו' ושיטת הרמב"ם פט"ז בהא"ב דניטל ביד"א אפי' ביעא א' פסול וביד"ש או חולי אפי' ב' ביעים כשר כו' וכן משמע לי דעת רש"י ותוס' דע"י חולי ושחין הוה ביד"ש ואפי' נכרתו ב' מותר בקהל אפי' לכתחלה כו' ודעת הרא"ש יחידאה הוא ממש ובענין אם כורת הרופא אח"כ הנה מלשון הרמב"ם אין הכרע. אך מלשון סמ"ג מבואר דס"ל כל שלא כרתו אדם בפשיעה אלא לרפאו מחליו כשר וכ"כ היש"ש בכוונת הרמב"ם כו' ובפרט אם כרתו הרופא אחר שכבר נעשה בשר שהרופא גורדו קרוב לודאי לפענ"ד שכשר אפי' לכחחלה. ומעתה בנדון השאלה אף אם היה ברי לנו שבהתחלת הכאב בעת שישב בכח על החביות נפצעה ביעא א' ביד"א ושוב ניטלה ע"י אדם לגמרי בין של ימין בין של שמאל מ"מ מאחר שהנשארת היא בריאה ויפה כשר להתוס' ונהי לכתחלה אין לסמוך אבל עכ"פ אין כופין לגרש אלא דטוב להפרישם ולהודיעם עכ"פ דאית בהו פלוגתא והמה יחושו לנפשם וכמה דיות נשתפכו עד"ז בתשו' תומת ישרים כו' ומכ"ש בנד"ז שאין ברי שנפצעה אז ובלי ספק אילו היה בא לפנינו אז בתחלת כאבו לא היינו מפרישים אותו מאשתו והיינו מוקמינן גברא אחזקתיה שלא נעשה בו מעשה כלל ואע"ג שעי"ז נופח אח"כ ושלט בו הבראנד עד שהוכרחו הרופאים לכרתו היינו מפני עצלנותו שלא עשה רפואה מיד עד שאח"כ ע"י צינים ופחים ואוירא דעלמא נחלה ומקרי ביד"ש (ומה שכרתו הרופא אח"כ אינו מזיק דלעיל) כו' ולר"ת ותוספת פשיטא דכשר למה שנ"ל עיקר גירסא שלימה ודלא כהרא"ש וא"כ עכ"פ אין לכוף להוציא אבל טוב לומר להם שהוא פלוגתא דרבוותא ולוקה על כל ביאה וביאה ע"כ טוב להם שיהיו פרושין אבל לכוף על הגירושין יש לחוש לגט מעושה ולחרד"ג לכוף אותה וחכם עיניו בראשו עכ"ד ע"ש: ושם בסי' ט"ז נידון מי שניקב גידו על העטרה מאליו ע"י חולי והרופאים עשו לו תחבושת ורפאוהו וגם מבטיחים שיכול להוליד אלא שנשאר קמטין וסימנים שהיה כאן מכה אבל נתרפאה ונסתם וכתב דא"צ לפנים להתירו בבת ישראל דרוב הפוסקים ס"ל ע"י החולי הוה בידי שמים והרא"ש יחידאה הוא והרי הותר בקהל ואע"ע שאח"כ עסק ומשמש בו הרופא מעשה ידי אדם מה בכך אי הוה מרחיב הנקב יותר מאשר הי' היינו באים למחלוקת בפי' דברי הרמב"ם במ"ש או כרתן דהוה תחלתו ביד"ש וסופו בידי אדם אבל בשהרופא ריפא וסתם הנקב בתחבושת לית דין ולית דיין דאי מחמת חולי הוי ביד"ש דכשר לבא בקהל ואי נימא ניחוש לדעת הרא"ש דחולי לא הוה ביד"ש מ"מ הא נסתם לפנינו וזה פסול שחוזר להכשרו ודעת ר"א ממיץ דאמר דאינו מועיל סתימה אלא להכשיר זרעו ולא אותו הרי חלקו עליו כל הפוסקים ולכל הפחות הוא ס"ס להקל כו' ולכן הריני מסכים להכשיר ע"ש:
בבהמה חיה ועוף כתב בר"י אפי' דגים אסור לסרס. שאלת יעב"ץ סי' קי"א:
עיקרין לאדם. כ' בר"י אות ז' שתה כוס עיקרין ונסתרס מותר לבא בקהל. מהר"י הכהן בהגהת זרע אברהם א"ה סי' י"א וכן הסכימו הרב מהר"י נבון בסי' קמ"ד ח"ב סי' כ"ו ובס' יד אהרן עכ"ל. ואין הספרים הללו ת"י אך כפי הנראה דבר זה במחלוקת שנוי' בין רש"י והתוס' ע' בסוטה דף כ"ו ע"א בפירש"י דהא קא משמע לן ובתוס' שם ד"ה אשת סריס וע' בכסף משנה פ"ב מהלכות סוטה דין ו' ובמל"מ שם ועיין בשו"ת קהלת יעקב סי' ב' מ"ש בזה:
הרי זה אסור. כ' בר"י ובמקום סכנה מותר לאיש לשתות. הריטב"א בחידושיו כו'. הובא בת' זרע אברהם א"ה ס"ס א'. ובהמת ישראל שחלתה בחולי מסוכן ולא יש לה תרופה רק בהשקותה כוס עקרין. הרמ"ה בת' בית יהודה ח"ב סי' מ"ז מתיר לישראל להשקותה והרב המחבר חולק דאין היתר אלא ע"י אינו יהודי ע"ש. ופשוט דמיירי בבהמה זכר עבה"ט ס"ק י"א):
לשתות עקרין. עבה"ט מ"ש אפי' בלא צער לידה ועיין בר"י שהבי' דמהרש"ל ביש"ש פ' הבע"י סי' מ"ד סבר דאינו מותר לאשה אלא ביש לה צער לידה וכל שכן אם אין בניה הולכים בדרך ישרה ויראה שלא תרבה זרע כי האי. ע"ש וצ"ע ממשנה ב"ב דף קל"ג ע"ב דלית הלכתא כרשב"ג שם ודוק: (ועי' בתשו' חתם סופר סי' ך' שנשאל על דין זה באשה המצטערת בהריון ולידה אי שריא לה למישתי כוס עיקרין דאע"ג דמפורש בכל הפוסקים להיתר מ"מ בס' עצי ארזים שדא בי' נרגא. והאריך שם ליישב קושיית הס' עצי ארזים בזה ומסיק לדינא דאשה שלא ילדה עדיין ולא קיימה שבת לא תשתה כוס עיקרין אם לא להציל מירקון וצער לידה וכדומה אבל אם כבר קיימה שבת כל דהו שריא אפילו בלא צער' כלל. אך לכאורה היינו בפנוי' וא"נ אפילו בנשואה כדביתהו דר"ח (ס"פ הבע"י) ובימיהם שהי' יכול הבעל ליש' אשה על אשתו או לגרשה בע"כ וא"כ אם הוא מתואבי בנים ורוצה קיים לערב אל תנח ידך יכול ליש' אחרת או לגרש את זו אבל האידנא דאיכא חרגמ"ה צריכה רשות מבעלה או תתרצה לקבל גט ממנו. אמנם אם הוא אינו רוצה לגרשה וגם לא ליתן לה רשות נ"ל דאינה מחוייבת לצער עצמה מפני שעבודה שמשועבדת לבעל והיינו ביש לה צער גדול לפי ראות עין המורה ע"ש):
מעצמו וסרסה מותר. עיין בס' בר"י ביו"ד סי' רצ"ז אות ו' דאם האינו יהודי עושה מעצמו בפני הישראל כיון דעומד ורוא' הוי כאומר לו לעשות ע"ש עוד:
אחר לסרסם. עבה"ט מ"ש אין שליחות לכותי והוא מדברי הב"ש בשם תה"ד ומסיים בה וש"מ אפי' כותי לכותי אין שליחות ולא כמשאת בנימין סי' צ"ז. ועיין תשובת רש"ך ס"א סי' קי"ד פסק נמי כת"ה עכ"ל הב"ש. ומה שדחה סברת המ"ב גם המג"א בא"ח סי' תמ"ח והמשנה למלך פ"ב דשלוחין השיגו עליו דבהדי' אמרו בירושלמי רפ"ו דדמאי ופ"ק דתרומות דאין כותי עושה שליחות לכותי חבירו. ועיין בס' מחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"ד שהבי' הירושלמי הנ"ל וכתב דתלמודין במס' עבודת גילולים דף נ"ג בהא דאמר מדפלחו ישראל לעגל כו' נראה קצת דנעשה שליח ע"ש וע' בס' בר"י אות ט"ז שהבי' דברי מחנה אפרים אלו וכתב דגם בת' גינת ורדים א"ח כלל ג' ס"ס ט"ו קשיתי' הך סוגיא דע"ג הנ"ל והוא ז"ל כתב ע"ז דליכ' שום הוכחה מתלמודין דהא אמרינן אין שליחות לכותי היינו במידי דבעי שליחות כגון תרומה וכיוצ' כו' והא דאמרינן שליחות' דידהו עביד לשון מושאל הוא ולאו מדין שליחות רק דל"ל תו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאחר דניח' להו תדע דאלת"ה מאן שוינהו שליח כו'. ומ"מ מבואר מדבריו דאין זה הדין ברור דמ"ש הב"ש דבת' רש"ך פסק כתה"ד כתב דהרואה שם יראה דאדרב' סובר כמ"ב וכ"כ בשמו הכנה"ג בח"מ סי' קפ"ח גם מהריק"ש בהגהותיו ח"מ סי' קפ"ח והש"ך בח"מ סי' רמ"ג ובת' חות יאיר סימן מ"ט סברי כמ"ב דכותי בכותי איתא בשליחות אבל מהר"ם מינץ סימן ה' והרב ברכת הזבח בתשובה הובא בתשובת נחלת שבעה ח"ב סימן ל' נראה שהם מסופקים בדבר ע"ש: