תלמוד בבלי מסכת גיטין דף 30.

כִּי מְשַׁוּוּ בֵּית דִּין שָׁלִיחַ; בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו? הֲדַר פַּשְׁטַהּ: בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. שְׁלַחוּ מִתָּם: בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הָהוּא דַּאֲמַר: אִי לָא אָתֵינָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין – לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. אֲתָא וּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא. אֲמַר לְהוּ: ״חֲזוֹ דַּאֲתַאי״, ״חֲזוֹ דַּאֲתַאי״. אֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁמֵיהּ מַתְיָא. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא [מְ]פַיֵּיסְנָא לַהּ עַד תְּלָתִין יוֹמִין – לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. אֲזַל פַּיְּיסַהּ, וְלָא אִיפַּיַּיסָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִי יְהַב לַהּ תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי וְלָא אִיפַּיַּיסָא?! אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: מִידֵּי תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי בָּעֵי לְמִיתַּב לַהּ?! הָא פַּיְּיסַהּ, וְלָא אִיפַּיַּיסָא. הָא – כְּמַאן דְּאָמַר יֵשׁ אוֹנֶס בְּגִיטִּין, הָא – כְּמַאן דְּאָמַר אֵין אוֹנֶס בְּגִיטִּין. מַתְנִי׳ הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן; מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי. מֵתוּ – צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים; אִם הִלְווֹן בִּפְנֵי בֵּית דִּין – אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. גְּמָ׳ וְאַף עַל גַּב דְּלָא אָתוּ לִידֵיהּ?! אָמַר רַב: בְּמַכָּרֵי כְּהוּנָּה וּלְוִיָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בִּמְזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי אֲחֵרִים. עוּלָּא אָמַר: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: עָשׂוּ אֶת שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה. כּוּלְּהוּ כְּרַב לָא אָמְרִי – בְּמַכָּרֵי לָא קָתָנֵי. כִּשְׁמוּאֵל לָא קָאָמְרִי – בִּמְזַכֶּה לָא קָתָנֵי. כְּעוּלָּא נָמֵי לָא אָמְרִי – כִּיחִידָאָה לָא מוֹקְמִינַן. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין; וּפוֹסֵק עִמָּהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל; וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִבִּית; וְאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ; וְאִם בָּא לַחֲזוֹר – אֵינוֹ חוֹזֵר. נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – אֵין מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין עַל הָאָבוּד. אָמַר מָר: פּוֹסֵק עִמָּהֶם כְּשַׁעַר הַזּוֹל – פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק – כְּמִי שֶׁפָּסַק דָּמֵי. וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִבִּית – מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּכִי לֵית לֵיהּ – לָא יָהֵיב לֵיהּ, כִּי אִית לֵיהּ נָמֵי – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִבִּית. וְאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ – דְּלָא קָרֵינָא בֵּיהּ ״לֹא יִגּוֹשׂ״. וְאִם בָּא לַחְזוֹר, אֵינוֹ חוֹזֵר – אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת בְּכֹהֵן; אֲבָל כֹּהֵן בְּבַעַל הַבַּיִת, אִם בָּא לַחְזוֹר – חוֹזֵר. דִּתְנַן: נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת – יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ. נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים אֵין מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן, לְפִי שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין עַל הָאָבוּד – פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲקוּן; מַהוּ דְּתֵימָא אֲקַנְתָּא מִילְּתָא הִיא, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי בְּבֵית דִּין, וָמֵתוּ – מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט. וְאֶת הֶעָנִי בְּבֵית דִּין, וָמֵת – מַפְרִישׁ עָלָיו בְּחֶזְקַת עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי אַחַי אוֹמֵר: בְּחֶזְקַת עֲנִיֵּי עוֹלָם. מַאי בֵּינַיְיהוּ?