קביעת מקום לימודי הילדים

קביעת מקום לימודי הילדים בית הדין האזורי רחובות בפני כבוד הדיינים: הרב ציון אשכנזי הרב אליהו עמאר הרב שמואל דומב ט"ז בתמוז התש"פ בא כוח התובע עו"ד רונית ברנט בא כוח הנתבעת עו"ד מיכה ביסטריצקי קביעת מקום לימודי הילדים נושא הדיון: קביעת מקום לימודי הילדים לפנינו מתדיינים הצדדים בעניין מקום החינוך של ילדי הצדדים. הצדדים גרושים מיום 3.1.18 ולהם שני ילדים, י. - בן 6 שנים. וי. - בן 5 שנים. האב מגדיר את עצמו כאדם דתי ושומר מצוות. ואילו האם מגדירה עצמה כחילונית. הצדדים הינם אפוטרופוסים ומשמורנים של הילדים (משמורת משותפת). כמו כן, הילדים נמצאים אצל שני ההורים בחלוקת זמני שהות שווה. השנה, שני הילדים מתחנכים בגן "ק." ברחובות. שנה הבאה אמור י. לעלות לכיתה א', ועל כך ניטשת המחלוקת בין הצדדים. האב מבקש כי י. ירשם לבית הספר הממלכתי דתי "ת.". לדבריו, בבית ספר זה יקבלו הילדים גם חינוך ממלכתי ברמה לימודית גבוהה בכל תחומי הלימוד הכלליים. אך בנוסף לכך, יקבלו הילדים מושגים ביהדות עם חינוך דתי מינימאלי, הכוללים תפילה וכו'. בית הדין הבהיר לצדדים מספר פעמים, כי יש עדיפות גדולה להגעה להסכמה בסוגיות הנוגעות לילדים ובמיוחד לסוגיית מקום החינוך. בנושאים רגישים אלו העדיפות שהדברים לא יוכרעו ע"י החלטה שיפוטית אלא מתוך הסכמה של שני הצדדים. החלטה בנושאים אלו, הינה כהחלטה ב"משפט שלמה". כל החלטה שתהיה, תהיה נוגדת עמדת צד אחר, ולכן היא עשויה לגרום להורה שלא התקבלה בקשתו להרגיש תחושת החמצה בכך שדבריו לא התקבלו, וזה עלול לגרור התנהלות כפויה וחוסר שיתוף פעולה. בעוד שלילדים מגיעה הזכות להיות במקום לימודים ששני ההורים "שמחים" בו. במקרה דנן, היה מן הראוי שהצדדים יגיעו להסכמה, גם לנוכח העובדה, שהמרחק בין הצדדים אינו רב. לאור האמור, התאמץ בית הדין רבות, בניסיון להביא את הצדדים להסכם. בית הדין השקיע שעות רבות לסייע בעניין. בנוסף, הפנה בית הדין את הצדדים למחלקת הרווחה ברחובות ע"מ לנסות להביאם להסכם. אך כל הניסיונות להגיע להסכמה כל שהיא עלו בתוהו. ולפיכך נדרש בית הדין להחליט בעניין. ובהגיענו לזה, על בית הדין לשקול היטב את טענות הצדדים ולהכריע במחלוקות שבין הצדדים כפי טובת הילדים, וייקוב הדין את ההר. ובית הדין מוצא לנכון להדגיש את הברור, כי השיקול היחידי המכריע בעניינים אלו - על פי ההלכה כמו גם על פי החוק והפסיקה - הוא מהי טובתם של הקטינים - לפי מצבם הכולל הסובייקטיבי. מקום חינוך צריך להתאים למתחנך ומצבו ולסביבה בה הוא גודל. ברור כי מקום ברמה רוחנית גבוהה לקטין שאינו מתאים לו, אינה רצויה ולא תחזיק מעמד כלל, והינה כמו הלבשת בגד במידה שאינה תואמת את מידת גופו של הלובש, וודאי שאין בזה כל תועלת בכך. וכבר לימדנו הרמב"ן כי היסוד והמכריע בכל הנוגע לענייני הילדים הוא מוטיב אחד – טובת הילדים. והדבר מפורש בתשובת הרמב"ן (במיוחסות סימן ל"ח): "ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ב"ד בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון ליתומים שב"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תקונן". דברי הרמב"ן מהווים בנין ויסוד לפסקי דין רבים לאורך הדורות אצל כל גדולי הפוסקים לדורותם. עי' בשו"ת מהרשד"ם סי' קכ"ג ושו"ת מהריב"ל סי' נ"ח שו"ת המבי"ט סי' קס"ה ושו"ת דרכי נעם סי' ל"ח. הדבר גם מצא ביטוי מפורש בשלחן ערוך אבן העזר סוף סימן פ"ב. כאמור, הדין פשוט כן גם על פי החוק והפסיקה (ראה בג"ץ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח (1) 673; דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ (1) 48; ע"א 209/54 שטיינר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט 241; ע"א 2266/93 פלוני, קטין ואח' נ' פלוני, פ"ד מט (1) 253, ועוד). כמה מתאימים לכאן דברי בית הדין הרבני הגדול בתיק ‏812347/8‏ בפסק דין שהינו אבן יסוד ומנחה דרך בסוגיות אלו: "בית הדין מקדים ומבהיר כי על כף המאזניים עומד לפנינו אך ורק שלומם וטובתם של הילדים הקטינים. כמובן שבמסגרת זו, שומה על בית הדין לבחון את מצבם של הילדים במבט רחב המשקיף על הסביבה בה הם חיים ועל השפעתה עליהם. אך אין זה מתפקידו של בית הדין, במסגרת הסמכות שהקנה לו החוק, לשנות או לקיים את אורח חייהם האישיים של בעלי הדין שלפניו, בין אם הם לקורת רוחו של בית הדין ובין אם הם למורת רוחו. כמו כן, מיותר לציין כי בהכרעתו בפסק דין זה, בית הדין נזהר מלערבב בין אופי חייהם הדתי או הלא דתי של בעלי הדין לבין תפקודם כהורים וכמחנכים לידיהם. וטובת הילדים תיבחן באמת מידה אובייקטיבית, עד כמה שניתן, בהתאם לנתונים והממצאים הספציפיים של הילדים". טענות הצדדים כאמור, הצדדים חלוקים לגבי רישום הקטין לבית הספר. האב מבקש לרושמו לבית הספר הממ"ד "ת.". והאם מבקשת לרושמו בבית הספר הממלכתי "ש.". האשה מציינת, כי יש להעדיף את בית ספר "ש." ומציינת לחיזוק דבריה, בהמלצת עו"ס המחלקה לשירותים חברתיים ברחובות. האם צירפה לסיכומיה תמליל של שיחה שניהלו הצדדים, ממנו עולה לדבריה, כי האב מסכים לרישום בבית ספר "ש.". עוד טוענת האם, כי יש להעדיף את בית ספר "ש.", בשל היותו כעין המשך לגן "ק.", בו מתחנכים הילדים היום. הן מבחינה חינוכית הן מבחינה חברתית. מאידך, האב טוען, כי כל המלצת העו"ס בנויה על דיווח שגוי, כאילו הוא הסכים להרשמה ב"ש.", בעוד הדברים אינם נכונים וכי הוא לא הסכים לכך מעולם. לדבריו, אין לקבל חלקי ציטוטים מתוך שיחה שהתנהלה, במהלכה עלו אופציות שונות להגעה להסכמה. אך בשום פנים ואופן אין ללמוד מכך על הסכמתו. לטענת האב, הוא היה מעדיף שהילדים יתחנכו בבית ספר ברמה דתית גבוהה יותר. אלא שהוא מבין שצריך להתפשר בדבר נוכח העובדה כי האם אינה מנהלת אורח חיים דתי. לדבריו, על שני הצדדים להתגמש, והצעתו הינה הדרך הממוצעת בין הצדדים. עוד טוען האב, כי היות והוא חויב במזונות ע"פ הנורמות המקובלות בבתי הדין הרבניים על פי הדין האישי (היהודי), וזאת למרות שהילדים במשמורת משותפת ובחלוקת זמני שהות שווה, לפיכך, יש לקבל את עמדתו גם בעניין החינוך, שהרי על פי ההלכה האב הוא המחליט הבלעדי בנושא זה, שכן חובת החינוך מוטלת על האב באופן אבסולוטי. לדבריו, הדין האישי קושר בין האחריות החינוכית המוטלת על האב לבין חובת המזונות המוטלת גם היא על האב, ואין להפריד ביניהם. ולפיכך, טוען האב כי באם יחליט בית הדין לקבל את עמדת האם בעניין החינוך, נגד הדין האישי, עליו יהיה לפוטרו מן המזונות כליל שהרי הילדים במשמורת משותפת ובחלוקת זמני שהות שווים, כך לטענתו. דיון והכרעה כאמור, על בית הדין לבחון את טובתם של הילדים מתוך ראיה אובייקטיבית, ומתוך ראיה זו יש לבדוק מה נכון לילדים שלפנינו. לילדים שני הורים מטיבים ופעילים, אך גם שונים בגישתם לדת ובניהול אורחות חייהם מבחינה זו. האב הינו שומר מצות והאם מנהלת אורח חיים חילוני. והרי ברור, שילדים אלו אמורים לחיות עם שני הוריהם למשך כל חייהם. הילדים יחוו חוויות מן העולם הכללי וחוויות מן העולם הרוחני היהודי. מציאותם האובייקטיבית של הקטינים הינה קונפליקטואלית על הגבול שבין החילוניות לדתיות. אין ספק שהילדים זקוקים לאב וזקוקים לאם – שניהם במשרה מלאה. גם ברור שהילדים יושפעו ויגדלו בין שני העולמות. ולכן למען בריאותם הנפשית, יש למצוא מסגרת שתשלב בתוכה ותכיל בתוכה במקסימום האפשרי את שני העולמות ותקנה להם את כישורי הגישור שביניהם. אין ספק שבבואנו להעדיף את מקום החינוך התואם לילדים, עלינו לתת מבט מקיף על המציאות מורכבת בה חיים הילדים מתוך מבט רוחב על טובתם לאורך שנות גידולם והתפתחותם. ברור כי שני ההורים יצטרכו להבין את המציאות המורכבת שלתוכה הילדים גדלים, וברור כי אף אחד מן ההורים לא יוכל לומר "כולה שלי". אלא טובת הילדים האמיתית והאובייקטיבית עד כמה שניתן משתקפת מתוך מציאות חייהם עצמם, נוכח העובדה שהם יגדלו לתוך עולם של שני בתים ושני עולמות. ועל שני ההורים להבין זאת! ברור, כי האב לא יוכל לדרוש דתיות יתר, בהתחשב בכך שזה נוגד את דרך האם. ומאידך, האם לא תוכל לדרוש חינוך חילוני מובהק, לנוכח העובדה שאביהם של הקטינים שומר מצוות. אם ישכילו שני ההורים לכבד אחד את דרכו של השני, יגדלו הילדים בריאים בנפשם, ולא יינזקו מן הקונפליקט לתוכו הם נולדו ובתוכו הם חיים. נראה, כי שני ההורים השכילו להבין את האמור. כי גם האם מבינה ומסכימה כי יש לתת לילדים העשרה רוחנית והקניית ערכי הדת, לאור תפיסתו הרוחנית של האב. וכפי שהדבר קבל ביטוי בתסקיר: האם אף ביקרה בבית הספר "ת." ו"התרשמה ממנו לטובה" (על פי התסקיר). אך הביעה חשש "כי בגלל הצביון הדתי של בית הספר י. לא יוכל לשתף בחוויות שלו מן העולם החילוני שאותו מנהל בבית האם". ולפיכך, סבורה האם, כי די בהענקת חוגים חיצוניים לבית הספר, כדי להעניק את העשרה זו ואין צורך במסגרת לימודית דתית. מאידך, האב דורש כי הילדים יתחנכו בבית ספר שמשלב בתוך מסגרת הלימודים שלו גם חינוך לערכי היהדות וקיום מצוות מינימאלי. האב אף טוען, כי הוא מבין שהאם אינה מנהלת אורח חיים דתי, ולכן אינו מבקש לשלוח לבית ספר בו מחנכים לדתיות גבוהה יותר. אך לבקשתו צודק הדבר להעניק לילדים את קו האמצע - בית ספר ממלכתי מצוין, שמשולבת בו גם דתיות ברמה קלה. כאמור, ההכרעה בשאלה שלפנינו אינה קלה, במיוחד לאור העובדה כי לא מדובר בבחירה בין "שחור" ל"לבן", אלא בין "תכלת" ל"קלא אילן" (צבעים הקרובים זה לזה בגוונם, יעוין במשנה ברכות פ"א משנה ג'). שכן שני בתי הספר המוצעים הינם מצוינים ברמתם הלימודית הערכית והחינוכית. שני בתי הספר אף אינם רחוקים באופן קיצוני גם בפן הדתי. בעוד שבית ספר "ש." הינו בית ספר ממלכתי. כפי הנשמע, בית ספר "ת." משלב בתוכו גם אחוזים נכבדים של משפחות המוגדרות כחילוניות לצד משפחות דתיות. כמו כן, מתחנכים בבית ספר זה בנים ובנות בכיתות מעורבות, ועוד מאפיינים ומרכיבים המעידים, אשר כפי הנחזה, לא מדובר כאן בבית ספר המחנך 'לווליום' דתיות גבוהה, אלא בבית ספר המשלב את החינוך הכללי עם ערכים דתיים ומשלבם יחד. בית ספר כזה עשוי לסייע לקטינים להשלים עם שני העולמות בהם הם גדלים ומהם הם יונקים. בחירת מסלול אחד על פני מסלול אחר – לשני הצדדים – יהווה טעות, וחטא לטובתם של הקטינים. כאמור, מתוך נקודת מבט זו, בית ספר "ת." מתאים מאד לצרכי הילדים שלפנינו. שכן, בית ספר זה משלב בין דתיים לחילוניים ומציב מעין גשר בין דתיות לחילוניות. בית ספר "ת." משלב בתוכו את החינוך הממלכתי עם מעט קורטוב דת, ומשלב בתוכו את שני העולמות יחדיו ומאזן בין שני העולמות בהם חיים ויחיו הילדים לכל אורך חייהם ולא רק מזווית מבט של עולם אחד. נציין מספר מילים את אשר כתב מנהל בית הספר 'ת.', במכתב בתחילת שנת הלימודים תש"פ, המלמד על "תעודת הזהות" של בית הספר: "נמשיך גם בשנה זו להצעיד את בית הספר קדימה ולקדם מדיניות שבמרכזה אנו מעמידים את הצרכים הייחודיים של כל תלמיד ופיתוח יכולותיו. בצד הקניית תכנים, כלים ומיומנויות, אנו שמים דגש מיוחד השנה על זה נסיעה בטוחה וזהירות בדרכים. וכמובן נדגיש את החינוך ערכי – הדגשת ערכים שבין אדם לאדם חינוך לאהבת התורה והארץ והכרת המורשת היהודית. תוך התקדמות בשימת דגש על המשך בניית הייחודיות שלנו "לוקחים אחריות מצמיחים מנהיגים ובונים קהילה". גם השנה בית ספרנו שהוא בית ספר מקדם בריאות המניף את דגל הבריאות והסביבה נתן דגש גם חניכת גני הילדים הסמוכים אלינו בנושא זה. נמשיך לשמור על היגיינה לאכול אוכל בריא ולשלב פעילות גופנית באורח חיינו לחסוך במשאבים ולשמור על סביבה נקייה ונעימה. כולי תקווה כי נמשיך בשיתוף פעולה מלא, לשמור על כבוד התלמיד, המורה וההורה, תוך מתן דוגמה אישית בהליכותינו." נראה מן האמור, כי הערכים החינוכיים להם מחנך בית הספר הינם ברובם ערכים אוניברסליים וכלליים. בעוד שהחלקים ה"דתיים" מוצאים מקום רק ב"חצי שורה", מתוך כל האידיאלים עליהם מחנך בית הספר. בנוסף, גם הגדרת החלק ה"דתי" בחינוך בית הספר מוגדר כחינוך ל"אהבת התורה והארץ והכרת המורשת היהודית". הגדרה המשקפת גישה מתונה מאד ופרגמאטית ובמינון מתון. בנוסף, "אהבת התורה והארץ והכרת המורשת היהודית", הינם ערכים המקובלים בהגדרתם זו גם על ציבורים רחבים שאינם נמנים על הציבור הדתי. בית הדין אף עיין בתקנון בית הספר "ת.", ובכל התקנון (הפרוש על פני 15 עמודים) לא נמצא אף לא סעיף אחד המדבר על התחייבות להתנהלות דתית. זאת ועוד, אין להתעלם מן העובדה כי בכל אופן הילדים נמצאים על פרשת דרכים, כי בכל מקרה מדובר במעבר ממסגרת אחת למסגרת אחרת בעלת אופי שונה, מגן לבית ספר. לא מדובר בהמשך כרונולוגי של מה שהיה עד היום. ויש לנצל את השינוי שנעשה ממילא, לצורך התאמה מרבית של המוסד החינוכי לצרכי הקטינים. מסלול שיהיה תואם את הנצרך להם לאורך ימים ושנים. יפים לענייננו דברי בית הדין הגדול (בהחלטתו הנ"ל), עם השינויים המתבקשים לפי פרטי המקרה שלפנינו: ואוקי באתרין. "בבואנו לבחון את טובתה ילד מול המסגרת החינוכית שתתאים עבור הקטין, אנו לוקחים בחשבון שההסכמה היחידה של ההורים בנוגע למסגרת החינוכית של בנם היתה על ביה"ס הממלכתי "ש." שיהיו מגובים בשיעורי תורה שינתנו ע"י האב באופן פרטי. לאור המתואר לעיל אנו ממליצים על השתלבותו של י. במסגרת ביה"ס ממלכתי "ש." בשילוב עם לימודי תורה שינתנו ע"י האב." הרי שההמלצה בנויה על "ההסכמה היחידה של ההורים". אולם לפנינו מתברר כי האב עומד וצועק ונאבק ומתנגד לכך במשך חודשים ארוכים, כי אינו מוכן בשום פנים ואופן לדבר זה. יצוין, כי גם העו"ס מציינת כדלהלן: "ההמלצה הובאה לידיעת ההורים. האב הביע חוסר שביעות רצון, וטען כי ימשיך לפעול כדי לשלב את י. בביה"ס ממלכתי "ת.". האם הביעה שביעות רצון מההמלצה." הרי שגם בפניה, האב הכחיש את "הסכמתו" להנ"ל. בית הדין עיין בכל התמלילים שהציגה האם. ואמנם, באחד משלביה של השיחה, האב "הסכים" לרישום לבית ספר זה, אך תלה זאת בכמה תנאים. חלקם קשורים לעניין עצמו (כגון: שהאם תתחייב לשמור כשרות בביתה ועוד), וחלקן אינם קשורים לעניין (כגון: גובה המזונות), תנאים שהאם לא הסכימה להם, למרות השיח הארוך שהתנהל בין הצדדים. מתוך השיחה הנ"ל ניכר כי האב באמת ובתמים חפץ לעגן ולמסגר את רצונו שהבן יקבל חינוך המשלב בתוכו גם פן דתי, וזאת מבלי להיצמד דווקא לרישום בבית ספר כזה או אחר, מתוך ניסיון להגיע להסכמה כוללת בענין. דבר שלא הצליחו הצדדים להגיע אליו - לצער כולנו. אדרבא, מן התמליל שהציגה האם ניתן ללמוד על כנותו של האב בעמדה שמציג לפנינו, ואף על פרגמטית מעטה בניסיון להגיע להסכמה. אך ברור כי אין לראות בשום פנים ואופן באמור בתמליל שיחה זה, כהסכמה לרישום לבית ספר "ש.", כפי שמוצג הדבר ע"י האם. לפיכך, בית הדין מנוע מלקבל החלטה מכח "הסכמה" שלא קיימת. אין לתמוה על כך שבית הדין נטה מהמלצת העו"ס. שהרי: "בית המשפט אינו 'חותמת גומי' לעמדתו של המומחה המקצועי, אלא זו משמשת עבורו כלי עזר חיוני וחשוב, אשר יזכה למשקל נכבד, אך לא מכריע, בקבלת ההחלטה" (כב' השופטת ע' ארבל בדנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית. וראו עוד בע"מ 5579/07 פלונית נ' פלוני, ובע"מ 3329/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, וכן ראה לאחרונה תמ"ש (טב') 254540312 פלוני נ' פלונית), ו"רשאי וחייב בית הדין לסטות מההמלצה אם "קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים (זאת)" (בע"מ 9358/04 פלוני נ' פלוני). ברור כי על בית הדין לבחון את הדברים לעומק ולרוחב, ובסופו של יום ההחלטה מוטלת על בית הדין הדן בענין. ההמלצות הינן כלי עזר ביד הדיין כדי להגיע לאמת. אך אין חובה משפטית או ערכית ללכת אחרי המלצת תסקיר, ועל בית הדין לבחון את הדבר לגופו, ולהחליט כפי טובת הילדים. וכפי שהתבאר למעלה, המלצת העו"ס הסתמכה בעיקרה על "הסכמת האב" שלא היתה. ובכל אופן, בוודאי לא נגעה בתסקיר שערכה במקרה זה, בנקודות השורש הראויות לבחון לבדוק ולהעמיק, איזה מוסד חינוכי תואם לעולם בו גודלים הקטינים, המורכב משני עולמות. וכפי שנותחו הדברים למעלה. נכונים לענין זה דברי בית הדין הרבני הגדול הנ"ל, בו נכתב כדלהלן: כך גם קבע בית המשפט העליון בפסק דינו בבע"מ 27/06 (פלוני נ' פלוני (01.5.2006)): לאור כל האמור לעיל בית הדין מחליט כדלהלן: א. על הצדדים לרשום את הבן י. לבית ספר ת. לשה"ל תשפ"א. ב. יקבע מועד לדיון ביקורת ומעקב בבית הדין לקראת סיום שנת תשפ"א. ג. ניתן לפרסם החלטה זו לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתן ביום ט"ז בתמוז התש"פ (08.07.2020). הרב ציון אשכנזי – אב"ד הרב אליהו עמאר הרב שמואל דומב