דחיית תביעת הבעל לגרושין ולביטול מזונות אשה

בפנינו תביעת גרושין של הבעל כנגד אשתו. להלן תקציר עובדתי: הצדדים נישאו זל"ז בתשנ"ז לפני 11 שנים ופרודים זה מזה כ - 4 שנים. בח' אב תשס"ב (17.7.02) תבעה האשה מזונות אשה עקב עזיבת הבעל את אשתו לטובת אשה זרה. בדיון שהתקיים בכ"ה אלול תשס"ב (2.9.02) הודה הבעל שעזב את ביתם המשותף וגר אצל אמו ויש לו אשה אחרת שהכירה כשיצא מהבית. ביה"ד חייב את הבעל לשלם מזונות אשה בסך 1500 ש"ח (נוסף על קצבת הנכות של 1000 ש"ח) החל מיום הגשת התביעה. בי"ג תמוז תשס"ג (13.7.03) הגיש הבעל תביעת גרושין ובה הוא כותב "אני רוצה להתגרש" ותו לא! בדיון שהתקיים בט' חשון תשס"ד 4.11.03 מוסיף וטוען הבעל: א. אנו נשואים כבר 5 שנים ללא ילדים, האשה אינה רוצה להביא ילדים לעולם. ב. אינני אוהב אותה, עזבתי אותה לפני שנה וחצי, אני גר עם אשה אחרת. מנגד טענה האשה שאין לה מניעה ללדת היה הריון והעובר נפל. הבעל עזב את הבית בעקבות הכרותו עם אשה אחרת. ביה"ד דוחה את טענות הבעל עקב הכחשת האשה ומחליט שאין מקום לחייב את האשה בגט. בח' חשון תשס"ו (10.11.05) שב הבעל ותובע גרושין. גם תביעה זו נדחית מאותה סיבה. בי"ד אדר א' תשס"ח (20.2.08) מגיש הבעל את תביעתו בשלישית. הוא חוזר ומודה שהוא מקיים קשרים עם נשים אחרות. האשה מבקשת שלו"ב ומוסיפה ואומרת שמידי פעם יש ביניהם יחסי אישות, יש ביניהם קשר טלפון ויש לה תקווה שיחזור אליה וזאת על אף שאמרה שהוא חי עם אשה אחרת ומפרנס אותה ואת ילדיה. לבקשת ב"כ הבעל ניתנה לו האפשרות להגיש סיכומים הלכתיים לביסוס תביעתו לחיוב האשה בגט ולביטול או הפחתת חיוב המזונות. סיכומי הבעל התקבלו בכ"ב ניסן תשס"ח (22.4.08) ועיקרן, הבעל מואס באשתו, יש לאשה דין מורדת, ודברי הגר"ח פלאג'י. לאחר העיון בחומר שבתיק עולה שסיבת עזיבתו את הבית אינה סלידתו מאשתו אלא שמצא אחרת נאה הימנה. שכן בדיון מיום ט' חשון תשס"ד אומר הבעל: "אנו גרים בנפרד שנה וחצי אני עזבתי את הבית וגר עם אשה אחרת. אני מכיר אותה כבר שנה וחצי". דברים אלו סותרים את דבריו שנאמרו בדיון האחרון ובסיכומים שאינו גר עם אשה באופן קבוע מחד ומאידך מאששים את טענת האשה שהבעל עזבה בגלל האשה האחרת. ולא נכביר בציטוטים נוספים. גם אם נכונות טענות הבעל שהאשה לא רצתה לבלות אתו, אין זו סיבה לנטוש את אשת נעוריו ולהפר את ברית הנישואין ולבגוד בה ולבלות עם נשים זרות. לפיכך, יש גם מקום להטיל ספק בכנות דבריו שרצונו להביא ילדים לעולם מאשת נעוריו ולתלות את מניעת הגשמת שאיפה זו באשתו. מסתבר יותר לקבל את עמדת האשה בענין זה, וממילא לשלול את דבר היותה מורדת בו, כפי שנטען בסיכומים. בני זוג החיים בנפרד זמן רב, אימתי נחייבם להתגרש? אלא שיש לדון האם במקרה שבני הזוג חיים בנפרד זמן רב ואין נראה לבית הדין שיש סיכוי סביר לשלום בית, האם ניתן לחייבם להתגרש? בא כוח הבעל כבר הביא בסיכומיו (סעיף 24) את דברי רבי חיים פלאג'י בספר חיים ושלום ח"ב בסימן קי"ב, וז"ל: "...והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה. דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור, ותמצא מ"ש בזה בספר החסידים." בפסקי דין רבניים חלק ז בעמוד 113, בית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: כ"ג הראשון לציון הרב הראשי לישראל יצחק נסים - נשיא, הרבנים יוסף שלו' אלישיב, בצלאל זולטי הביאו את דבריו של רבי חיים פלאג'י ולא ראו מניעה מלהסתמך עליו אלא במקום חרם רגמ"ה. לכאורה, לפי דבריו, בנידון דידן שמדובר ביוצאי עדות המזרח, כיון שבני הזוג חיים בנפרד כבר למעלה מארבע שנים יש מקום לחייב את האישה הממאנת להתגרש לקבל את גיטה! אלא שיש לדחות אפשרות זו מכל וכל מהנימוקים שיפורטו להלן: א. בדברי רבי חיים פלאג'י דנו רבים מהפוסקים בפסקי הדין ולא קיבלו אותם כפשוטם. לסברתם, פירוד ממושך כשהוא לעצמו, ללא עילה הלכתית נוספת לגירושין, אין בו כדי לחייב להתגרש. כן עולה מתוך דברי הרמב"ם הלכות אישות פרק טו' הלכה טו' וז"ל. "האשה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואחר כך תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה". בסיום דבריו כתב "...אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה." מדברי הרמב"ם, שלא הגביל זמן מסוים, נראה, שאפילו שמדובר שיש לה טענה ואינם חיים בצוותא, כיוון שאין הטענה מוכחת מגלגלין עם הצדדים עד שיתברר העניין. ועוד ראיות רבות לזה. בפסקי דין רבניים חלק ט (בפני כב' הדיינים: כ"ג הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן - נשיא, הרבנים יוסף קאפח, מרדכי אליהו. ושם נכתב בעמוד 213:) "ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו, אלא א"כ דינה כמורדת, או שאומר מאוסה עלי ויש סיבה מבוררת לכך, וגם רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקוה לשלום בית מחמתה שאז כופין אותה לקבל גט, או שמתירין לו לישא אחרת אם היא מסרבת לקבל גט." ועיי"ש גם בעמוד 220. ועיין גם בפסקי דין רבניים כרך י"ב (עמודים 207-205). בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מב - קונ' אורחות המשפטים פרק א וחלק י"ז סימן נ"ב (הובא גם בפסקי דין רבניים כרך י"ג עמודים 363-362) האריך לדון, לדחות ולסייג את דברי רבי חיים פלאג'י. ב. חלק מפסקי הדין שהזכרנו לעיל הסכימו לקבל או לפרש את דבריו של רבי חיים פלאג'י באופן מסויג. הם פירשו שרק כשמדובר שהאישה מורדת או באופן שהמריבות והקטטות נובעות מחמת זה ש"השמים בינו לבינה" שהבעל אינו יכול להיזקק אליה. באופנים אלו, יש לחייב בגירושין, אבל מחמת פירוד ללא תקווה בלבד, אין לחייב בגירושין. עיי"ש ראיותיהם. ג. ולמצער, יש לפרש את דברי רבי חיים פלאג'י באופן ששני הצדדים לא מעוניינים בהמשך החיים המשותפים והסרבנות לגירושין אינה נובעת מסיבות מוצדקות אלא מתוך רצון לנקום בצד שכנגד, בחינת גם לי גם לך לא יהיה "תמות נפשי עם פלישתים". כך עולה מתוך הרישא של דבריו וז"ל: "אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזו ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה. וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט כענין זה, כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות... שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין..." מהחומר שבתיק ומהתרשמות בית הדין במהלך הדיונים נראית יותר טענת האישה שהיא אינה מורדת בבעלה אלא ההיפך הוא הנכון, הבעל הוא שזנח את אשתו לטובת אישה אחרת.סירובה של האישה לגירושין נראה שאינו מחמת נקמנות, יתכן שבאמת ובתמים היא יושבת ומצפה לשוב בעלה לחיים משותפים. לאור זאת, שאין עילות הלכתיות לגירושין, אין להחיל את דברי רבי חיים פלאג'י על נידוננו, שהרי כפי שבארנו לעיל רבו הפוסקים שלא קיבלו אותם כפשוטם. ואין בפירוד ממושך כשלעצמו משום סיבה לחייב את בן הזוג הסרבן להתגרש. יתרה מזאת, לטענת האישה, במשך תקופת הפירוד הבעל פקד את ביתה - ביתם - מידי פעם והם קיימו יחסי אישות. אם כן, אפילו פירוד מוחלט אין בין בני הזוג. אמנם, הבעל הכחיש בתוקף את דברי האישה, אבל מידי ספק לא יצאנו. העולה מכך, שאף לפי הבנת דברי רבי חיים פלאג'י כפשוטם, שפירוד ממושך הוא סיבה שבית הדין יעשה מעשה להביא את בני הזוג לגרושין על מנת למנוע מהם את העבירות העלולות להיגרם מכך, אין זה נכון בנידון דידן שיש לנו ספק אם נפרדו דרכיהם לחלוטין. לסיום נביא את דבריו המאלפים של בעל שו"ת דברי מלכיאל סי' קמ"ד אשר מתאימים לנידון דידן ומדגישים את התפישה שאין להיכנע לסחטנות אחד מבני הזוג אשר מועל במחויבות ברית הנישואין ללא סיבה מוצדקת ונוטש את בן זוגו לאנחות ע"מ לכפות עליו גירושין, לכן כשהאשה מצידה מוכנה לחיות אתו חיי אישות ורק הוא אין רצונו בכך, אין להתייחס למה שעל ידי כך שרוי בעבירה אם מחמת זאת יפגעו זכויות האשה. וז"ל: "היוצא לנו מזה,שחלילה חולין הוא, להתיר לגרש בע"כ או לישא אשה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה, או אף אם רואין שיוצא לתרבות רעה וכו' אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא יצא לתרבות רעה ומכ"ש באיסור שנוגע בין אדם לחבירו ודאי שאין שום מקום לזה, ובפרט שעיקר תקנה רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמעריקא כדי לעגן אשתו ולכופה ע"ז לקבל גט, וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עוברי עבירה ולהתיר לו, ועלינו להעמיד הדת על תלה". עכ"ל. דברים אלה של הגאון בעל דברי מלכיאל ז"ל המה קלורין לעינים על זה ועל כיוצא בזה בבחינה של תן לחכם ויחכם עוד. לאור האמור מחליט ביה"ד כדלהלן. א. תביעת הבעל לגרושין נדחית מחוסר עילה. ב. ביה"ד קורא לבעל לשוב לחיים משותפים עם אשתו בליווי והדרכת איש מקצוע המקובל על הצדדים. ג. אם הבעל נחוש בהחלטתו לגרשה ואינו מוכן לחזור אל אשתו, עליו לשכנעה ע"י פיצוי הולם שתסכים לקבל גיטה. ד. באשר לבקשת הבעל וב"כ להפחית ולבטל את חיוב הבעל במזונות אשתו, ביה"ד לא מצא בסיס בהלכה להעתר לבקשה זו כאמור בנימוקיו בתביעת הגרושין. היות ואין שינוי נסיבות מהותי המצדיק הפחתת מזונות מאז החלטת ביה"ד ביום כ"ה אלול תשס"ב 2.9.02, חיוב המזונות נשאר כפי שנקבע בהחלטת ביה"ד. ניתן ביום ז' אייר תשס"ח (12/05/2008) (-) הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב יוסף יגודה, דיין (-) הרב דוד שני, דיין