תלמוד בבלי מסכת קידושין דף 20.

לִקְרוֹבִים. וַהֲלֹא דִּין הוּא: אִם מוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, לֹא יִמְכְּרֶנָּה לִקְרוֹבִים? מָה לְמוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, שֶׁאִם רָצָה לְיַיעֵד – מְיַיעֵד, יִמְכְּרֶנָּה לִקְרוֹבִים, שֶׁאִם רָצָה לְיַיעֵד – אֵינוֹ מְיַיעֵד? אָמַר קְרָא ״לְאָמָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. וְרַבִּי מֵאִיר? לִפְסוּלִין, נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. בִּקְרוֹבִים, סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי אֵין מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. תָּנֵי חֲדָא: מוֹכְרָהּ לְאָבִיו, וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מוֹכְרָהּ לֹא לְאָבִיו וְלֹא לִבְנוֹ. בִּשְׁלָמָא אֵינוֹ מוֹכְרָהּ לֹא לְאָבִיו וְלֹא לִבְנוֹ – כְּרַבָּנַן. אֶלָּא מוֹכְרָהּ לְאָבִיו וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ, כְּמַאן? לָא כְּרַבָּנַן וְלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר! לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, מוֹדוּ רַבָּנַן הֵיכָא דְּאִיכָּא צַד יִעוּד. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא״ – בְּגוּפוֹ נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא. מַאי בְּגוּפוֹ נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא? אָמַר רָבָא: לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים כְּעֶבֶד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָהוּא – מִ״לֹּא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״ נָפְקָא. אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: נִיתֵּיב לֵיהּ דְּמֵי עֵינֵיהּ וְנִיפּוֹק, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא. מַאי יְחִידִי יֵצֵא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. תָּנוּ רַבָּנַן: נִמְכַּר בְּמָנֶה, וְהִשְׁבִּיחַ וְעָמַד עַל מָאתַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ, אֶלָּא מָנֶה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״. נִמְכַּר בְּמָאתַיִם וְהִכְסִיף וְעָמַד עַל מָנֶה, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ אֶלָּא מָנֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּפִי שָׁנָיו״. אֵין לִי אֶלָּא עֶבֶד הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, הוֹאִיל וְנִגְאָל בִּקְרוֹבִים – יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְאַבָּיֵי: מִכְּדִי הָנֵי קְרָאֵי אִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְקוּלָּא וְאִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא. מַאי חָזֵית (דְּדַרְשִׁינְהוּ) [לְמִידְרְשִׁינְהוּ] לְקוּלָּא? נִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּאַקֵּיל רַחֲמָנָא לְגַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל וְעִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִים וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיצְטַעַר לֵיהּ, הָא לְעִנְיַן פִּדְיוֹן נַחְמִיר עֲלֵיהּ. מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית: אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. לֹא הִרְגִּישׁ – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמַר ״לֹא הִרְגִּישׁ״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמַר ״לֹא בָּאת לְיָדוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא, נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, וְאַף עַל גַּב דְּבִתּוֹ לָא כְּתִיבָא בְּהַאי עִנְיָנָא, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: נִיזַבֵּין אִינָשׁ בְּרַתֵּיה וְלָא נֵיזִיף בְּרִיבִּיתָא. מַאי טַעְמָא – בְּרַתֵּיה מְגָרְעָא וְנָפְקָא וְהָא מוֹסְפָא וְאָזְלָא. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ וְגוֹ׳״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְנִמְכַּר לָךְ״. לֹא לְךָ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״, וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֵּר תּוֹשָׁב״. ״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ – זֶה נׇכְרִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״לְעֵקֶר״