סיכום
עובד תבע את מעסיקתו על שכר חודש מאי ודמי הודעה מוקדמת. העובד עבד אצל המעסיקה שנים ספורות, והשכר השתנה לאורך התקופה. המעסיקה הפחיתה מהשכר סכום בגין פדיון הודעה מוקדמת. בית הדין קיים שני דיונים, בשני עדים, וקבע שלא היתה הצדקה להפחתה זו משום שהעובד הצהיר שנכון להישאר בעבודה. בית הדין הסכים לפשרה שבה התובע יקבל את השכר המלא (ברוטו 19,500 ש"ח וד"ם נסיעה 580 ש"ח), בתוספת פיצוי בסך 8,000 ש"ח בגין הפרת חובת תשלום השכר בעבודה רשלנית. בית הדין קבע שסה"כ התשלומים וההפרשות אותן קיבל העובד משלימות את זכויותיו בחוק.
עובדות
העובד עבד אצל הנתבעת בתקופה מסוימת. בחודש מאי, השכר הברוטו עמד על 19,500 ש"ח בתוספת 580 ש"ח דמי נסיעה. המעסיקה הפחיתה משכר זה סכומים בגין פדיון הודעה מוקדמת ומקדמה. העובד טען שהוא מוכן להישאר בעבודה לכל זמן שיידרש. בדיון השני הופיעו עדים. בין הצדדים היו מספר מחלוקות על זכויות שכר וקצבה.
החלטה
בית הדין קבע כי: (1) המעסיקה תשלם לעובד שכר בסך 19,500 ש"ח ברוטו בתוספת 580 ש"ח דמי נסיעה; (2) המעסיקה תשלם לעובד פיצוי בסך 8,000 ש"ח נוסף בגין הפרת החובה לתשלום שכר בתוקף איסור הלכתי חמור של הלנת שכר; (3) כל הסכומים ישולמו תוך 35 יום.
נימוקים
בית הדין קבע שלא היתה הצדקה הלכתית להפחתת דמי הודעה מוקדמת משום שהעובד הצהיר שמוכן להישאר בעבודה. הפחתה זו מהווה הלנת שכר, שהיא איסור הלכתי חמור על פי הדין העברי. בנוסף, בית הדין התחשב בכך שהעובד לא עבד בימי ראשון בשלמות, ולכן אין לו זכות להשלמת ימי חופשה, וכן שהעובד קיבל תשלומים נוספים מהמעסיקה מעבר לשכר הבסיס. על רקע זה, בית הדין קבע פיצוי בסך 8,000 ש"ח כמידה הוגנת של פיצוי בהתאם לחוק.
טקסט מלא של הפסק ←
בעניין שבין הנתבעת א. רקע התובע עבד אצל הנתבעת במשך תקופה מסוימת. במהלך התקופה השתנה תפקידו ושכרו כמה פעמים. בין הצדדים היו מספר מחלוקות ובית הדין קיים שני דיונים, כאשר בדיון השני הופיעו בפני בית הדין מספר עדים. בסוף הדיון השני הציע בית הדין לצדדים את הצעת הפשרה הבאה: 1. התובע יקבל את השכר עבור חודש מאי לפי הרשום על תלוש המשכורת (ללא הפחתות המופיעות שם), סה"כ 19,500 ש"ח שכר + 580 ש"ח נסיעות. 2. התובע יקבל בין 3000 ש"ח ל-10,000 ש"ח נוספים ע"פ שיקול דעת ביה"ד עבור שאר התביעות. 3. בזאת יסתיימו כל המחלוקות שבין הצדדים. בהמשך הבהיר בית הדין כי בסעיף 1 הכוונה לשכר ברוטו. שני הצדדים קבלו את הצעת הפשרה. כעת עלינו להכריע לגבי היקף התשלום המוזכר בסעיף 3 לעיל. ב. דיון מוסכם שהתובע עבר בחודש מאי, וכן שבתלוש השכר של אותו חודש כתוב ששכרו ברוטו עומד על 19,500 ₪ + 580 ₪ נסיעות. אלא שהנתבעת הפחיתה משכר זה עבור פדיון הודעה מוקדמת וכן עבור מקדמה. אלא שבדיון הובהר היטב שגם אם התובע התפטר הרי שהוא הציע להישאר כמה שיידרש לנתבעת. לפיכך, לא היתה הצדקה להפחית עבור דמי הודעה מוקדמת. ממילא, אי תשלום השכר היה בגדר הלנת שכר האסורה באיסור הלכתי חמור וכן עשויה לזכות בפיצוי על פי החוק. לכך יש להוסיף מספר שיקולים נוספים: בית הדין נוטה להניח שהתובע לא היה נוכח בעבודה בימי א' (וגם אם עבד מהבית, אין כאן יום עבודה מלא ורגיל) , ולכן הוא אינו זכאי להשלמת ימי חופשה. כמו כן, התובע קיבל מהנתבעת תשלומים שונים מעבר לשכר. לאור כל זאת, אנו סבורים שעל הנתבעת לפצות את התובע בסך 8,000 ₪. מסתבר שמכלול התשלומים שקיבל התובע והפיצוי האמור, משלימים לתובע את זכויותיו על פי חוק ואף למעלה מכך. בשולי הדברים נוסיף כי להבנת בית הדין, בהסכמת הצדדים להצעת הפשרה של בית הדין הצדדים ביטאו נכונות להניח את משקעי העבר בצד ולחזור למערכת יחסים חברית וטובה כפי שהיה בעבר. בית הדין מברך את הצדדים על כך. ג. החלטות 1. הנתבעת, תשלם לתובע, שכר בסך 19,500 ₪ ברוטו וכן 580 ₪ דמי נסיעה עבור עבודתו. 2. הנתבעת תשלם לתובע 8,000 ₪ נוספים כפיצוי. 3. כל הסכומים ישולמו תוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין. 4. ניתן לערער על פסק דין זה תוך 30 יום מהתאריך הנקוב עליו. פסק הדין ניתן בתאריך כ"ג כסלו תשע"ח, 11 דצמבר 2017. והאמת והשלום אהבו בזאת באתי על החתום ________________ הרב שלום אטלי ________________ הרב עדו רכניץ, אב"ד ________________ הרב אברהם יצחק שורץ