כסף משנה אישות 23
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו. מדקדוק דברי רבינו נ"ל דלא לענין שיועיל הקנין אחר שנשאת לענין הפירות אע"פ שלא כתב לה אלא דין ודברים אין לי בנכסייך קאמר וכדמשמע מדברי ה"ה דא"כ אין בין ארוסה לנשואה כלום אלא לענין שיהיה מכרה ונתינתה קיים ע"י שיאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאע"ג דבכותב לה ועודה ארוסה א"צ לקנות מידו לשיהיה מכרה ומתנתה קיים ואם קנו מידו* אינו מועיל אפילו למכרה ומתנתה ואם קנו מידו [אחר הנישואין] מועיל למכרה ומתנתה אבל לא לפירות זה נ"ל ברור בדברי רבינו וכן ביארה הטור: *(בב"י סי' צב מועיל אף לפירות אם לא כתב לה אלא עד אחר שנשאה)
התנה עמה שלא יאכל וכו' ולוקחים בהם קרקע וכו'. בגמרא אהא דאמרינן (דף פ"ג) ולטעמיך הא דתנן ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא אלא בדשיירה ה"נ בדשייר כתב הרא"ש מדקאמר בשיירה משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והרמב"ם ז"ל כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך [לו] על התוספתא דתניא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן מצאתי בירושלמי [ר' זעירא וכו' ונראה] דירושלמי פליג אגמרא דידן וכו' דלפום גמרא דילן לא אמרינן מוכר פירות ולוקח בהם קרקע אא"כ שיירה ולקחה בהם קרקע עכ"ל. והר"ן כתב כלשון הזה מדאמר בשיירה משמע דכי אמרינן לעולם הוא אוכל פירי פירות דוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע אלא שהרמב"ם כתב בפרק כ"ג מה"א ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וסמך לו על התוספתא דתניא במכילתין עכ"ל:
הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג וכו'. כתוב בדפוס * קוסטנטינא במגיד משנה חסר מכאן לתשלום הלכות אלו והתחלת הלכות גירושין עד פרק ג' ולא נמצא בשום העתק עכ"ל. ובתשובת הריב"ש ג"כ כתוב שלא נמצא אצלם מגיד משנה משלשה פרקים של התחלת הלכות גירושין מתחלת זה הפרק עד דיבור המתחיל אבד במקום שהשיירות מצויות שבפרק שלישי ואינו מפרישת הרב המגיד אלא דברי ** תלמיד עכ"ל: *(גם בדפוס ויניציא שנת רפ"ד כתוב כן) **(ואני אומר שמכאן לתשלום הלכות אלו ודאי פירוש המ"מ הוא שנמצא אח"כ בשום העתק ראיה לדבר שבפרק כ"ה דין י"א המתחיל האיש שנולדו בו מומין כתוב בפירוש ה"ה וז"ל בלא כתובה כנזכר פרק י"ד וכבר כתבתי שם שאין דינו בכפיית הבעל נכון ע"כ אולם מהתחלת הלכות גירושין עד אבד במקום שהשיירות מצויות צדקו דברי הריב"ש כי הם דברי איזה תלמיד ושינוי לשונו מוכיח עליו):
איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו'. משמע דאתי במכ"ש דכמה אתה נותן לבנך דא"ר גידל וכמ"ש ה"ה ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בר"פ הנושא איתמר האומר [לחבירו] חייב אני לך מנה [בשטר] ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ואותבינן לר"ל מדתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ופירש"י בשטרי פסיקתא החתן והכלה פוסקים תנאים שביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא"ת א"כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמועינן כדרב גידל דלא בעי קנין ע"כ. והרי נושא אשה ופסקה שיזון את בתה האיש והאשה הם שפוסקים ע"י עצמם וקתני שפסיקתם קיימת וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע"י עצמם היא ואע"ג דהאי אוקימתא לר"ל איתמרא לא משמע דניפלוג עליה בהא לענין דינא. וכתב הריב"ש צריך שיתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו ואפשר דה"ה בשעת נישואין אע"פ שכבר קדשו דבההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקידשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע"פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב"ם פרק י"א מהלכות מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין:
ומ"ש רבינו שפסק לבתו בין קטנה בין גדולה. שם (דף ק"ב:) האלהים אמר רב אפי' בוגרת. ומ"ש ובנישואין ראשונים ירושלמי כתבו הרי"ף שם ומשמע דכשפסקו האיש ואשה על עצמם אפילו בנישואין שניים לא בעי קנין וכתב הריב"ש שכן נראה מדברי רבינו: ודע שאע"פ שרבינו לישנא דרב גידל נקט ונאמרו בו פירושים יש לומר שסובר כפירוש רשב"ם דדוקא עמדו וקידשו לאלתר מתוך הדברים אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר וכ"כ הטור שהוא דעת רבינו ויש ללמוד כן ממ"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' וכתב עוד בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת הקידושין וה"ה לשעת הנישואין כמ"ש הריב"ש הא לאו הכי לא:
הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים וכו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין וכו'. איכא למידק דהא בגמרא לא אוקימנא האי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר"ל אבל לר"י לא צריך לאוקומי בהכי ומאחר דקי"ל כר' יוחנן למה כתב רבינו אוקימתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי"ל שרבינו סובר כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך חמש שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנים באמירה וכמ"ש הוא ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה וכיון שכן אפילו לר"י אית לן לאוקומי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וה"מ למימר ר"ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי אלא דלא חש כדאשכחן בכמה דוכתי. וכ"כ רבינו בפרק הנזכר וז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב [לזונה] מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ"ל. והראב"ד כתב על הוראת רבותיו שלא ידע מאין הורו כן דהא בגמ' משמע איפכא וה"ה דחה ראייתו ומ"מ כתב שאינו יודע מקום להוראה זו ושדעת הרמב"ן והרשב"א בתשובותיהם כדעת הראב"ד ואני כתבתי שם טעם להוראה זו. ומ"מ קשה בדברי רבינו שכאן כתב והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפילו שלא בשעת קידושין חייב ובפרק י"א מהלכות מכירה כתב שהמחייב את עצמו לזון את חבירו כך וכך שנים אע"פ שקנו מידו אינו משתעבד וכו' אם לא שפסק בשעת נישואין. וי"ל דכשהוא בשעת קידושין באמירה בעלמא סגי וכדרב גידל וכשהוא שלא בשעת קידושין כלומר שכבר עברו הקידושין אבל לא נשאו עדיין מתוך שהות על עסקי הנישואין מהני התנאי דכיון שעדיין לא נשאו שייך קצת לומר מיגו דמחתני אהדדי גמרי ומקנו ומתוך שכבר קידש לא דמי לענין נישואין ולכך צריך קנין או כתיבה וזהו שכתב בהלכות מכירה ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' כלומר פוסק לזון את בת אשתו אפילו בקנין מפני מה הוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כלומר אע"פ שאינם נקנים באמירה אבל הם דומים להם מתוך שעדיין לא נשאה. ועי"ל דשלש חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו [לזונה] בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין או נישואין בקנין מהני. ועי"ל [דכי אמרינן] שדברים הללו נקנים באמירה היינו דוקא בשעמדו וקידשו מתוך הדברים אבל בשלא עמדו וקידשו מתוך הדברים מתוך שעסוקים בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין:
מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם וכו'. הכי אוקמוה בגמרא כמו שכתב ה"ה. ומ"ש או שחייב עצמו בשטר כלומר אם צוה לכתוב שטר הרי הוא כשאר שטר חוב שגובה מנכסים משועבדים: