סיכום
בערעור זה נדון נושא הסמכות המקומית בבית הדין. המערער טען שלפי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים התשנ"ג, הדיון היה צריך להתקיים בביה"ד בנתניה ולא בביה"ד בפתח תקווה. בית הדין דחה את הערעור בנימוקים מהותיים: (א) המערער בעצמו ביקש את קיום הדיון בפתח תקווה בענייני שלום הבית; (ב) הטענה לסמכות מקומית הייתה צריכה להועלות בהזדמנות הראשונה בלבד, תוך 30 יום; (ג) כאשר הצדדים מסכימים לסמכות מקומית של בית דין מסוים, אין מקום לשינוי; (ד) פיצול הדיון מהווה עינוי דין; (ה) תביעת הגירושין היא תביעת נגד לתביעת שלום הבית ולפיכך צריכה להידון באותו בית דין. בית הדין חייב את המערער בהוצאות בסך 2,000 שקל.
עובדות
המערער ותובעת הגירושין הם תושבי [...]. המערער הגיש תביעה לשלום הבית בביה"ד בפתח תקווה, בבקשתו וביוזמתו. התקיימו מספר דיונים בנושא זה והוגשו סיכומים. לאחר מכן, הגישה המשיבה תביעה לגירושין לאותו בית דין. רק אז "נזכר" המערער שהסמכות המקומית אמורה להיות בביה"ד בנתניה.
החלטה
בית הדין דחה את הערעור לגמריו. הדיון יימשך בביה"ד בפתח תקווה. המערער חויב בהוצאות בסך 2,000 שקל.
נימוקים
בית הדין נמק את הדחיית הערעור בכמה נימוקים עקרוניים: (1) הסמכות המקומית שונה מהסמכות העניינית - טענות לסמכות מקומית יש להעלות בהזדמנות הראשונה בלבד, תוך 30 יום ממועד קבלת התביעה, וזאת רק כאשר הנושא בסמכותו העניינית של בית הדין; (2) המערער עצמו ביקש את קיום הדיון בפתח תקווה בתביעת שלום הבית, ולא ניתן להסתמך על טענה זו כעתה; (3) כאשר הצדדים מסכימים לסמכות מקומית של בית דין מסוים, תקנות הדיון אינן מחייבות שינוי; (4) במאזן בין פרוצדורה משפטית ובין עינוי דין, יש להעדיף מניעת עינוי הדין - פיצול הדיון למקומות שונים הוא עינוי דין; (5) תביעת הגירושין היא תביעת נגד לתביעת שלום הבית ולפיכך צריכה להיות בדיון באותו בית דין, בהתאם לסעיף י"ח לתקנות הדיון.
טקסט מלא של הפסק ←
הערעור בתיק זה נסב על סמכות מקומית. הצדדים תושבי [...], והדיון בעניינם – תביעת שלום הבית של המערער ותביעת המשיבה לגירושין – התקיים בביה"ד בפתח תקוה. ב"כ המערער סבור שלפי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים התשנ"ג (להלן: "תקנות הדיון) – קביעת אזורי שיפוט – היה צורך לקיים את הדיונים בביה"ד בנתניה. על כך הערעור. ראוי היה שלא להגיש כלל ערעור זה. נפרט: א. הדיון בביה"ד בפ"ת בתביעת שלום הבית של המערער, התקיים שם לבקשתו וביוזמתו. התקיימו דיונים והוגשו סיכומים. תביעת הגירושין של המשיבה הוגשה לאחר מכן לאותו בי"ד, וכאן "נזכר" המערער שהסמכות המקומית נתונה בעצם לביה"ד בנתניה. זהו מעשה שלא יעשה. ב. סמכות מקומית אינה דומה לסמכות עניינית. נושא שאינו בסמכותו העניינית של בי"ד רבני, ניתן לתקיפה גם בשלב מאוחר. אולם נושא הנמצא בסמכותו העניינית של ביה"ד, והמחלוקת היא רק לגבי הסמכות המקומית, לא יכול לעלות אלא בהזדמנות הראשונה בלבד. גם זאת ניתן להיעשות רק תוך 30 יום ממועד קבלת התביעה [סעיף י"ט(1) לתקנות הדיון]. המערער החמיץ גם הזדמנות זו. ג. תקנות הדיון בענין זה נועדו רק לקבוע סדרי עבודה מתוקנים בין בתי הדין, אולם כאשר הצדדים מסכימים לסמכות מקומית של בי"ד מסוים וגם ביה"ד מסכים לכך, אין מקום לשינוי מקום הדיון. ד. במאזן בין פרוצדורה משפטית ובין עינוי דין, יש להעדיף את מניעת עינוי הדין. הצדדים התדיינו ארוכות בביה"ד בפ"ת בנושא תביעת שלום הבית של המערער. תביעת הגירושין של המשיבה, היא הצד השני של מטבע שלום הבית. פיצול הדיון, הוא עינוי דין לכל דבר. ה. נושא הסמכות המקומית נתון לשיקולו של ביה"ד, כאמור בתקנות הדיון (סעיף טז). הדברים האמורים בהחלטת ביה"ד מיום כג טבת תשס"ו, מהוים נימוק מספיק להחלטה. ו. המערער אינו יכול להלין על בירור תביעתו לשלום בית שהתבררה בביה"ד בפ"ת לבקשתו וביוזמתו. לפי תקנות הדיון(סעיף י"ח), תביעת נגד או תביעת אגב יש להגיש באותו בי"ד. תביעת גירושין, היא תביעת נגד. מן האמור לעיל עולה שהערעור חסר כל בסיס, וטוב היה אם לא הוגש. יש לחייב את המערער בהוצאות בסך 2000 שקל. ניתן ביום י"ט טבת תשס"ז (09/01/2007) (-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב אברהם שרמן, דיין (-) הרב ציון בוארון, דיין