אישור בוררות על ידי בית הדין
חלוקת רכושסכסוך חוזיאחר
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
סיכום
ערעור על אישור פסק בוררות בנוגע לחלוקת רכוש בין בני זוג לאחר הגירושין. השאלה העקרונית המרכזית בתיק היא האם בורר שמונה על ידי בית הדין הרבני בהסכם גירושין נחשב כ"בורר" לפי חוק הבוררות או כ"זרוע ארוכה" של בית הדין הרבני, והאם סמכות הערעור נתונה לבית הדין הגדול או לבית המשפט המחוזי. בית הדין הגדול פסק שמדובר בשטר בוררות מלא לכל דבר ועניין, מאחר שהצדדים בעצמם חפצו למנות בורר (והסכימו על כך בהסכם ברור), ולא מדובר בזרוע של בית הדין. לפיכך, הערעור נדחה, וסמכות האישור והביצוע נתונה לבית המשפט המחוזי בלבד.
סכומים כספיים
debt
one_time
48,050 USD
עובדות
שני בני זוג התגרשו, והסכם הגירושין אושר על ידי בית הדין הרבני האיזורי בירושלים. בהסכם נקבע כי "טענותיה ותביעותיה של האשה ביחס לכספים שנצברו ע"י הצדדים יוכרעו ע"י בורר שיפעל בעצמו או בעזרת רו"ח". כמו כן נקבע במפורש בהסכם: "חתימת הצדדים על הסכם זה הינה חתימה על הסכם בוררות". הצדדים התחייבו שביה"ד יתן לפסק הבורר תוקף פס"ד. הצדדים לא הגיעו להסכמה על שם הבורר, לכן מונה הבורר על ידי בית הדין האיזורי. הבורר הוציא שני פסקי דין: בראשון (ג בטבת תשנט) חייב את הנתבע בסך 71,500 דולר; בשני (יז סיון תשסא) צימצם את החיוב ל-48,050 דולר לאחר שהתברר שהתובעת קיבלה חלק מהסכום. בית הדין האיזורי אישר את הקביעה המאוחרת ברוב דעות, כאשר ציין שאינו מסוגל להתערב בגוף הדברים. התובעת ערערה על ההחלטה.
החלטה
בית הדין הגדול פסק שמדובר בשטר בוררות מלא לכל דבר ועניין, לא בזרוע של בית הדין. הנימוק העיקרי הוא שהצדדים בעצמם חפצו למנות בורר ולא זו יוזמה של בית הדין. כמו כן, הצדדים כתבו במפורש בהסכם: "חתימת הצדדים על הסכם זה הינה חתימה על הסכם בוררות". לפיכך, פסק הבוררות כפוף לסדרי הדין של בית המשפט המחוזי (או בית משפט למשפחה), ולא לערעור בבית הדין הגדול. הערעור נדחה. בית הדין הגדול דחה גם את הטענה של המערערת שהבורר פעל כזרוע ארוכה של בית הדין, משום שמדובר בהסכם בוררות מפורש של הצדדים.
נימוקים
בית הדין בחן את ההבחנה בין שתי אפשרויות: (1) האם הבורר פעל כ"זרוע ארוכה" של בית הדין (ובמקרה זה סמכות הערעור בבית הדין הגדול), או (2) האם הבורר פעל לפי חוק הבוררות (ובמקרה זה סמכות הערעור בבית משפט מחוזי). בית הדין קבע שמרכזיות של זוג הגורמים: ראשית, מדובר בהסכם בוררות מלא וברור שבו הצדדים בעצמם ביקשו למנות בורר (ולא זו יוזמה של בית הדין); שנית, הסכם ברור המציין "חתימת הצדדים על הסכם זה הינה חתימה על הסכם בוררות"; שלישית, ההוסכמה שביה"ד יתן תוקף לפסק הבורר אינה יכולה לעקור את חוק הבוררות הקיים. בית הדין גם דן בפסק בג"ץ "סימה אמיר" הקובע שאין לבית דין רבני סמכות לעסוק בבוררות, אך הוא קבע שפסק זה לא חל על מקרה זה (שנעשה לפני למעלה משנתיים, והוצא מן הכלל בפסיקה). בית הדין ציין כי גם אם ביה"ד עסק בחריגה מסמכותו, פסק בוררות שניתן בדיעבד לא ניתן לביטול אלא באמצעות העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואף אחת מהן אינה רלוונטית כאן.
טקסט מלא של הפסק ←
מס. סידורי:1055 אישור בוררות על ידי בית הדין ב"ה מדינת ישראל בית הדין הרבני הגדול בפני כבוד הדיינים: - הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר - הרב שלמה בן שמעון, - הרב עזרא בר שלום, מס' תיק: 5305-24-1 תאריך : 14/05/2006 ט"ז אייר תשס"ו המערערת : פלונית המשיב : פלוני הנדון : חלוקת רכוש - כריכה פסק דין הערעור בתיק זה עוסק בשאלה עקרונית: האם בורר שמונה ע"י ביה"ד הרבני במחלוקות הכספיות שבין הצדדים לאחר גירושיהם, נחשב כבורר לפי חוק הבוררות או שיחשב כזרוע ארוכה של ביה"ד? מאחורי שאלה זו עומדת שאלה נוספת: האם ניתן לערער בביה"ד הגדול על קביעת הבורר, או שיש לפנות לביה"מ המחוזי או בי"מ למשפחה בלבד, כאמור בחוק הבוררות? הצדדים התגרשו. הסכם הגירושין אושר בביה"ד הרבני, ונאמר בו בין השאר: 14. (א) "טענותיה ותביעותיה של האשה ביחס לכספים שנצברו ע"י הצדדים...יוכרעו ע"י בורר שיפעל בעצמו ו/או בעזרת רו"ח. (ג) חתימת הצדדים על הסכם זה הינה חתימה על הסכם בוררות. {לכך נוסף בכתב יד:"ומה שיפסק יחייב את הצדדים, ושני הצדדים מסכימים ומתחייבים שביה"ד יתן לו תוקף פס"ד"} (ד) הצדדים יקבעו בהסכמה את שם הבורר. לא עשו כן תוך 7 ימים מהיום, ימונה הבורר ע"י ביה"ד הרבני האיזורי בירושלים". ביה"ד האיזורי אישר את ההסכם בתוקף פס"ד ביום יג כסלו תשנז. הבורר מונה ע"י ביה"ד, מאחר והצדדים לא הגיעו להסכמה. שני פסקי דין ניתנו על ידו. ביום ג טבת תשנט חייב את המשיב לשלם למערערת סך 71500 דולר. בפס"ד מאוחר יותר מיום יז סיון תשסא, צימצם את החיוב ל48050 דולר, לאחר שהוברר לו שהמערערת קבלה חלק מן הסכום. ביה"ד האיזורי אישר את הקביעה המאוחרת של הבורר ברוב דעות, וציין שאינו יכול ואינו מסוגל להתערב בגוף הדברים. ערעורה של המערערת נסב על כך. בכתב הערעור ובסיכומים נטען כי הבורר שימש כזרוע ארוכה של ביה"ד, ובעצם מדובר בפסק דין של ביה"ד האיזורי, שהודה כי לא בדק את הדברים לגופם, ועל כן יש מקום במסגרת ערעור להשיג על הסכום שנפסק. מאידך, סבור ב"כ המשיב שמדובר בפסק בוררות לכל דבר, והסמכות לאישור או לביטול נתונה לפי החוק לביה"מ בלבד. בטרם נדון בערעור, עלינו להתיחס לפסק הדין האחרון שניתן בבג"ץ סימה אמיר (8638/03) ביום ח ניסן תשסו, והקובע שאין לבי"ד רבני סמכות לעסוק בבוררות, וכי כל עיסוק בבוררות מהוה חריגה מסמכות. אמנם קביעת בג"ץ הוציאה במפורש מן הכלל והשאירה בצריך עיון, פסקי דין שניתנו בעבר, ולדעתנו גם פסקי דין שתלויים ועומדים בביה"ד הגדול הוצאו מן הכלל ולא נגזרו לכליה. אפשר לומר כאן ממה נפשך: אם פסק הדין יבוטל ע"י ערכאת הערעור, הרי בין כך אין פס"ד. ואם יאושר, הרי חוזר פס"ד של ביה"ד האיזורי למקומו, ופסק דין זה ניתן בעבר והוצא מן הכלל שבפסיקת בג"ץ. עלינו לציין במאמר מוסגר , שפסיקת בג"ץ מהוה פגיעה קשה ב"סטטוס קוו" וביחסי בתי הדין עם בתי המשפט. בתי הדין הרבניים לא נולדו עם הקמת המדינה. בתי דין אלו קיימים מאז מעמד הר סיני. בספר שמות מסופר על יתרו שיעץ למשה להקים מוסדות שיפוט של שרי אלפים שרי מאות ושרי עשרות שישפטו את העם בכל עת וכל הדבר הקשה יביאו אל משה. הרמב"ם (סנהדרין א ג) כותב: "כמה בתי דינין קבועין בישראל וכמה יהיה מנינן? קובעין בתחילה בית דין גדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד. הגדול החכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן...והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבנו...ועוד מעמידין שני בתי דין של עשרים ושלושה...עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלושה דיינים שאין בי"ד פחות משלושה". בארץ ישראל היו בתי דין רבניים במשך אלפי שנים. בתקופת המנדט הבריטי ובתקופה העותומנית שימשו בתי הדין הרבניים בכל הפונקציות השיפוטיות, והיתה להם סמכות שלטונית לפסוק ולבצע. מדינת ישראל קיבלה את בתי הדין הרבניים כיצור חי וקיים, אלא שהעניקה להם סמכות פורמלית בקטע צר של דיני משפחה. אולם בתי הדין המשיכו להתקיים במלוא מעמדם בכל התחומים האחרים בהסכמת הצדדים. הדרך הפורמלית לביצוע פסק הדין נעשתה באמצעות שטר בוררות, שמטרתו היתה לאפשר לזוכה להפעיל את פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל. בג"ץ ורשויות המשפט האחרות כיבדו וביצעו את פסקי הדין הללו מאז קום המדינה, ללא עוררין. בכל הפעמים שהנושא עלה לדיון משפטי, לא עורערו סמכותו ומעמדו של ביה"ד בנושאים אלו. יש לציין שאזרחים שומרי מצוות מצווים לפי ההלכה להתדיין בבי"ד רבני, והם עושים זאת בהסכמה של שני הצדדים.האלטרנטיבה המוצעת להם לפנות לבתי דין פרטיים, שהמצב בחלק גדול מהם אינו מניח את הדעת, פוגעת ביכולתם של שומרי מצוות לקיים את מצוות הדת כראוי.יצויין, שגם אנשים שאינם שומרי מצוות מעדיפים לא פעם לדון בסכסוכים כספיים בבי"ד רבני מסיבות שונות, וגם הם יוצאים נפסדים. וראה בבג"ץ כץ פד"י נ (4) בדעת המיעוט של השופט צבי טל. על אחת כמה וכמה קביעה נוספת של בג"ץ - בפס"ד סימה לוי (6109/93) השוללת מביה"ד הרבני את הסמכות לדון בהפרת הסכם גירושין לאחר סידור הגט, כאשר הצדדים הסכימו במפורש שביה"ד הוא זה שידון בענינם - קביעה זו עלולה לעורר בעיה הלכתית ביחס לכשרות הגט. אמנם, אין אנו ששים לפסול גט שנעשה, ואנו עושים את כל המאמצים להפריד בין סידור הגט ובין המחלוקות האחרות, אבל עצם הדבר שמתעוררת שאלה כאשר לא פעם כרוכים הדברים זה בזה, מעידה שלא ניתן לפצל את הדיון. גם בג"ץ עצמו אינו כל יכול. חוק השפיטה סעיף 15(4) מסמיך את בג"ץ "לתת צוים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להמנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם" - כך שמדובר רק ב"ענין פלוני" שהוא התיק הספציפי שבו הוגש בג"ץ. בתי הדין הרבניים אינם כפופים לתקדים משפטי(סעיף 20 לחוק השפיטה), ויכולים עקרונית להמשיך ולדון בתיקים אחרים עד אשר יוגש בכל אחד מהם בג"ץ אחר, ומי יודע אולי ההרכב האחר יפסוק אחרת - אבל מה נעשה, ובתי המשפט ורשות ההוצאה לפועל כפופים לתקדים משפטי, והם ימנעו מלבצע את פסק הדין של ביה"ד הרבני. אגב , סעיף 15 (4) לחוק הנ"ל מתנה את סמכות בג"ץ לתת צוים לבי"ד דתי "ובלבד שלא יזקק בית המשפט לבקשה לפי פיסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו".העתירה לבג"ץ בפרשת אמיר, לא הוגשה בהזדמנות הראשונה של הדיון בביה"ד האיזורי, אלא רק לאחר שביה"ד הגדול דחה את הערעור שהוגש. כך, שיש כאן בעיה של סמכות הבג"ץ... אציין שוב במאמר מוסגר, כי פסיקת הבג"ץ לדעתי, אינה עושה את פסק הדין שניתן ע"י בי"ד רבני לעפרא דארעא. לכל היותר, מדובר ב"עבירה" מנהלית של בתי הדין העוסקים בזמן עבודתם בנושאים צדדיים. גם אם פעל ביה"ד מחוץ לסמכותו, אזי לכל היותר ניתן לתבוע אישית את הדיינים על עיסוק צדדי - אגב, הייתי רוצה לראות תביעה כזו - אולם פסק הדין אינו יכול להתבטל. חוק הבוררות מסמיך בי"מ מחוזי - בעניני משפחה, בי"מ למשפחה - לבטל פסק בוררות בעילות מוגדרות בסעיף 24. בין העילות אף אחת אינה רלוונטית, למעט זו המופיעה בס"ק (2) לסעיף הנ"ל: "הפסק ניתן ע"י בורר שלא נתמנה כדין". משמעות סעיף זה, אם הצדדים לא מינו את הבורר כדין. אבל אם הצדדים מינוהו כדין, אלא שהבורר עסק במלאכת הבוררות בזמן שהיה צריך להיות מוקדש לנושא אחר, אין פסיקתו בטלה. הרי זה דומה לפקיד במשרד פרטי שעסק בזמן העבודה ועל חשבון מעבידו בבוררות צדדית, שבודאי אינה בסמכותו ואינה חלק מעבודתו, שאזי המעביד יוכל לתובעו בדין, אבל בודאי שהבוררות אינה בטלה. הבג"ץ אינו פוסל פסק בוררות שניתן ע"י דיין, רק בגלל שהדיין עסק בזה בזמן ששייך למדינה, כי החוק אינו אומר דבר לגבי סגולותיו של הבורר ואינו פוסל בורר בגין עיסוק בבוררות בזמן שאינו שלו. להבדיל, הדבר דומה למי שעשה קנין בשבת, שניתן לדונו על חילול שבת, אבל לא ניתן לבטל את הקנין שעשה. מבחינת החוק, אין כל קביעה לגבי סגולותיו של הבורר או לגבי עבירות אישיות שלו, ואפילו לא נזכר שהבורר צריך להיות אדם.בוררות מקובלת גם בין משפחות הפשע, ואם נעשתה לפי חוק הבוררות, היא תקפה. עקרונית, גם "סוס" יכול להיות בורר, אם הסכימו לו הצדדים. הבג"ץ אומר שאסור לדיין לעסוק בבוררות, אבל זה איסור "גברא", ולא איסור "חפצא" - - איסור על האדם הבורר, ולא בטלות המעשה - אם נשתמש במינוח הלכתי לנושא זה. כאמור, הייתי סקרן לראות את התביעה המוגשת נגד דיין על עיסוק צדדי לא מורשה בזמן עבודתו, בשבתו כבורר. אוסיף ואומר. בג"ץ בפרשת אמיר לא קבע קביעת "חפצא" כי פסק בוררות שניתן ע"י בי"ד רבני בטל ומבוטל. בג"ץ קבע שאין בהסכמת הצדדים להמשך התדיינות בביה"ד, בכדי להחשב כשטר בוררות, ועל כן פסק הדין ניתן מכוח סמכות - ואין לביה"ד סמכות בנדון. כמו"כ קבע שבי"ד רבני אינו מוסמך ואינו יכול לדון בתיקי בוררות. אין כל התיחסות ל"חפצא" של פסק בוררות שניתן בדיעבד ע"י בי"ד רבני, למרות החריגה מסמכות. פסק כזה לא ניתן לביטול, אלא באמצעות העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות - ואף אחת מהן , אינה רלוונטית לביטול הפסק. לגופו של התיק שבפנינו. ובכן, מבחינת פסיקת הבג"ץ, אין בעיה. ראשית מדובר בפסק דין שניתן לפני למעלה משנתיים, שלגביו לא חלה הקביעה הנ"ל, ולפחות הושארה בצריך עיון. העובדה שפסק הדין נמצא בהליכי ערעור, אינה מהוה בעיה, כאמור לעיל, משום שלא מדובר בפסק דין חדש, ואם יאושר הרי יחזור פסק דינו של ביה"ד האיזורי למקומו. אמנם בבג"ץ סימה לוי (6103/93) נקבע שאין לבי"ד רבני סמכות לעסוק בהפרת הסכם גירושין לאחר הגירושין, אולם כאן לא מדובר בהפרת הסכם גירושין, אלא בחלק מן ההסדר הרכושי שבהסכם הגירושין שלגביו הסכימו הצדדים להמתין עם ההכרעה, עד אשר יקבע הבורר את עמדתו ועד אשר יפסוק ביה"ד הרבני בדבר. מדובר איפוא בפסיקה מושהית של ביה"ד שניתנה בהסכמת הצדדים , רק לאחר הגט ולאחר סיום הליכי הבוררות. לגופו של ערעור. המחלוקת בין הצדדים היא, האם הבורר פעל מכוח חוק הבוררות, ופסיקתו כפופה לגושפנקא של בי"מ מחוזי או בי"מ למשפחה, או שפעל כזרוע ארוכה של ביה"ד הרבני, ופסיקת ביה"ד הרבני ניתנת לערעור בביה"ד הגדול, וממילא אין הפסיקה כפופה לאישור ביה"מ. דעתנו העקרונית היא, שבי"ד רבני לא ישיש להכניס עצמו לבוררות לפי חוק הבוררות, ובכך יכפיף את עצמו מרצון לבי"מ מחוזי. אישור הסכם גירושין הוא בסמכות של ביה"ד. גם אישור מושהה של ההסכם הוא בסמכות מליאה. למה לביה"ד להכניס את צוארו בעולו של בית משפט אחר שעלול לבטל את פסק דינו. ערכאה משפטית חוקית אינה נוהגת מרצונה להתפשט מן הסמכות הנתונה לה ולהעבירה לגוף אחר. משום כך ראוי לדעתי, לפרש בכל מקום שיש סמכות חוקית לבית דין רבני, כי ההפניה לבוררות לא נועדה לעקור את הסמכות מבית הדין ולהעניקה לערכאה אחרת, אלא השימוש במונח "בוררות", משמעותו בדרך ההשאלה, ולמעשה כוונת ביה"ד היא להשתמש בגורם חיצוני כזרוע ארוכה של ביה"ד, כך שהסמכות נשארה בביה"ד כפי שהיתה. אילו תיק זה היה תלוי בכך בלבד, אזי הייתי מקבל את הערעור. אלא שכאן קיים אלמנט שונה. לא ביה"ד הוא זה שביקש למנות בורר. הצדדים הם אלו שחפצו בכך, והגישו לביה"ד הסכם מוכן שבו מובנה נושא הבוררות. יתר על כן, הם עצמם חפצו למנות את הבורר - אילו היה עולה בידם, בהסכמה - ומשלא עלה בידם, בקשו מביה"ד שיעשה זאת. גם אם נסכים שמינוי בורר ע"י בי"ד רבני בדבר הנמצא בסמכותו, משמעותו מינוי זרוע ארוכה של ביה"ד, הרי מינוי בורר ע"י צדדים, ללא יוזמת ביה"ד, אינו יכול להתפרש כזרוע ארוכה של ביה"ד שעדיין לא נדרש לדבר, אלא הוא מינוי של בורר לפי חוק הבוררות בלבד. לזה מתווסף סעיף מפורש שבו כתבו הצדדים בהסכם:"חתימת הצדדים על הסכם זה הינה חתימה על הסכם בוררות". כך שמדובר בבוררות לכל דבר וענין. התוספת בכתב יד ששני הצדדים מסכימים ומתחייבים שביה"ד יתן לפסק הבורר תוקף פס"ד, אינה יכולה לעקור את חוק הבוררות הקיים ואת הסדר המקובל בכל בוררות. בנוסף, הסעיף הברור בהסכם, כי די בחתימת הצדדים על ההסכם בכדי לראות בו שטר בוררות, גם בטרם אושר הסכם הגירושין בביה"ד - מדבר במפורש בכתב בוררות , ותו לא. אם אכן מדובר בכתב בוררות שבו התקבל הבורר כסמכות פוסקת, הרי אישורו של ביה"ד הרבני הוא פורמלי בלבד, ולמעשה אינו מעלה ואינו מוריד. ביה"ד אינו יכול להתערב בשיקוליו של הבורר, ולדברי ביה"ד הוא גם לא עשה זאת ולא ראה את עצמו מסוגל לעסוק בפיענוח המסמכים הרבים. אישורו של ביה"ד אינו יכול להביא לביצוע פסק הבוררות, אלא בדרך הנהוגה בכל פסק בוררות, באמצעות ביה"מ בלבד. על כן, אין מנוס מדחית הערעור. ניתן ביום ט"ז אייר תשס"ו ( 14/05/2006 ) (-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב שלמה בן שמעון, (-) הרב עזרא בר שלום, העתק נאמן ומתאים למקור הרב עזריאל אבן - חן, המזכיר הראשי נושאים בית דין - סדרי דין > בוררות > בוררים ובתי דין > בוררות בבית הדין הרבני > חלותה בית דין - סדרי דין > בית דין > סמכויות וחובות > סמכות בתי הדין הרבניים > מכח ההלכה ולא החוק