פתחי תשובה על חושן משפט 296
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ך' מ"ש בזה:
נאמן בשבועה בנק"ח. עבה"ט שכתב דלאו ש"ד קאמר אלא כעין דאורייתא כו' וע' בת' רע"ק איגר סי' קע"ה מ"ש בזה:
ומתה מחמת מלאכה אם הוה שואל. ע' בת' הרדב"ז ח"א סי' ו' שכ' דשואל כלי כסף בשטר אינו נאמן לומר החזרתי במגו דנשבר מחמת מלאכה דמגו זו אינה טובה דאי הוה טעין כן אומרים לו הבא השברים כו' ומסיים נקוט האי כללא בידך כל כלי שהיה יכול לטעון עליו נאבד מחמת מלאכה נאמן לומר החזרתיו במגו אבל כל כלי שאינו יכול לטעון עליו שנאבד מחמת מלאכה שאין לו מגו משלם כיון שיש עליו שטר ע"ש וע' בספר שער משפט שכתב עליו ולפי דבריו צ"ל דהרמב"ם והמחבר מיירי שהנבילה אינה שוה כלום דאל"כ ליכא מגו ולי נראה דאף בכה"ג נאמן במגו לפמ"ש הנ"י בפ' השואל והרמ"א לקמן סי' שד"מ ס"ג דאם א"ל השואל להמשאיל טול לך השברים ונאנס לאחר מכאן ונאבדו לגמרי הוי כאילו נאנסו ברשות המשאיל ופטור וא"כ אכתי אית ליה מגו מעליא דאי בעי אמר דנשבר מחמת מלאכה ואמרתי לך טול השברים ואח"כ נאנסו דפטור לגמרי כו' ע"ש:
במקום שעדים מצוים א"נ לומר החזרתי. כתב בספר שער משפט ונראה דאם מת הנפקד ובא לגבות מן היורשין תליא בפלוגתא המבואר בסי' ק"ח ס"ד דלשיטת הפוסקים דלא טענינן ליתמי נאנסו כיון דלא שכיח א"כ כ"ש הכא דלא טענינן להו נאנסו אבל לשיטת הפוסקים דטענינן להו נאנסו וכמו שהסכים הש"ך שם א"כ הכא נמי טענינן להו נאנסו אף שהוא במקום שעדים מצויים דאביהן גופיה לא היה נאמן לומר נאנסו אם לא שיביא ראיה לדבריו היינו דוקא אביהן דגלי קרא אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא במקום שיש רואה לא מהימן משום דאם היה האמת כדבריו היה מביא ראיה כי הוא יודע מי היה שם בשעת מעשה דהאונסין וכדמשמע להדיא בר"ס קפ"ז משא"כ ביורשים אפשר שא"י מי היה שם להביא ראיה טענינן להו שנאנסו אף דאביהן לא היה נאמן בטענה זו כו' ומסיים וסברא נכונה היא וכן נ"ל ע"ש:
מתנה ש"ח להיות פטור משבועה. ע' בהגהת אשר"י ספ"ז דב"מ שכ' וז"ל וכתב ה"ר ברוך מריגנשפורג מדלא נקט גבי ש"ח להיות פטור מתשלומין כדקתני גבי ש"ש משמע דלא מיפטר אם פשע אפי' התנו מא"ז עכ"ל ובספר תפארת שמואל שם כתב ול"נ דאין ראיה וכמ"ש הרא"ש לעיל פ' הזהב סימן כ"א ש"ח אינו נשבע בשטרות כו' דלישנא דקרא נקט. ולכן השמיטו הפוסקים דברי הג"ה זו וכך משמע בתוס' דף צ"ג עכ"ל. ועיין בתשובת זכרון יוסף סי' א' דהרב השואל כתב דמסתימת לשון כל הפוסקים משמע דס"ל כהג"א הנ"ל ולא מצי הנתבע לומר קים לי כהר"ר יונתן שהיא בספר ש"מ שם דאפי' לפטור לגמרי מהני תנאי דדעת הר"ר יונתן יחידאה היא כו' והוא ז"ל השיב דזה אינו דאדרבה מסתימת דברי המרדכי שהביא בד"מ סי' רצ"א סק"י משמע דאפילו לפטור מפשיעה מצי להתנות בלא קנין כו' ועוד נ"ל דה"ר ברוך ס"ל כדעת הרמב"ם וסיעתו (הוא היש מחייבים שבסי' ש"א ס"א) דאע"ג דש"ח אינו נשבע על הקרקעות ועבדים דדכוותיה מ"מ אם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם דפושע הוי כמזיק בידים כו' משא"כ לדידן דקיימא לן (זולת הש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו) כדעת הרי"ף והרא"ש וסיעתם דאף מפשיעה פטורין דלאו מזיק הוא אין ספק דקיי"ל נמי שיכול ש"ח להתנות שיפטור מפשיעה כו' ע"ש:
לא אמרתי אלא הנח לפניך. כתב בספר שער משפט לכאורה נרא' דמיירי הכא שהודה שפשע אלא שאומר לא קבלתי השמירה עלי דאם טוען ג"כ. ששמרו כראוי א"צ היסת דאין נשבעין אלא על טענת כפירת ממון ולא על כפירת שבועה כמבואר בסי' צ"ג ס"ט כו' ויותר נרא' דאף שטוען ג"כ ששמרו כראוי מ"מ צריך היסת שלא אמר אלא הנח לפניך לפי שיטת רב האי גאון שהביא הטור בסי' פ"ז והסכים כן הש"ך שם ס"ק ס"ה דאף דמי שנתחייב שבועה ואמר נשבעתי אין משביעין אותו שבועה על שבועה היינו דוקא בהיסת אבל בשד"א חייב היסת והטעם הוא משום דבשד"א אם אינו רוצה לישבע חייב לשלם ונחתינן לנכסיה ולכך אם כופר שנשבע חשיב כפירת ממון וא"כ ה"נ כשטוען לא אמרתי אלא הנח לפניך אף שטוען ג"כ ששמרו כראוי מ"מ הוי ככופר חיוב שד"א דחייב עכ"פ היסת עכ"ד ע"ש: