תלמוד בבלי מסכת יבמות דף 101.

הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הִכָּה זֶה וְחָזַר וְהִכָּה זֶה, קִלֵּל זֶה וְחָזַר וְקִלֵּל זֶה, קִלֵּל שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, הִכָּה שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת — חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּבַת אַחַת — חַיָּיב, בָּזֶה אַחַר זֶה — פָּטוּר. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פָּטוּר בְּבַת אַחַת! תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּפָטַר? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: נֶאֶמְרָה בְּרָכָה לְמַטָּה, וְנֶאֶמְרָה בְּרָכָה לְמַעְלָה. מָה לְמַעְלָה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּתָּפוּת — אַף לְמַטָּה שֶׁאֵין בָּהּ שׁוּתָּפוּת. וְאִיתַּקַּשׁ הַכָּאָה לִקְלָלָה. וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ וְכוּ׳. וְכִי מֵאַחַר דְּאֵינוֹ חוֹלֵק, לָמָּה עוֹלֶה? לָמָּה עוֹלֶה?! הָאָמַר: בָּעֵינָא דְּנֶיעְבֵּיד מִצְוָה! אֶלָּא: ״עָלָה״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״עוֹלֶה״ — בְּעַל כׇּרְחוֹ. אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר אַבָּיֵי אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שְׁנֵי מִשְׁמָרוֹת דְּלָא — דְּאָזֵיל לְהָא מִשְׁמָרָה וּמְדַחוּ לֵיהּ, וְאָזֵיל לְהָא מִשְׁמָרָה וּמְדַחוּ לֵיהּ. מִשְׁמָר אֶחָד נָמֵי: אָזֵיל לְהַאי בֵּית אָב וּמְדַחוּ לֵיהּ! אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מִשְׁמָר אֶחָד וּבֵית אָב אֶחָד — נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד. הֲדַרַן עֲלָךְ נוֹשְׂאִין עַל הָאֲנוּסָה מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּינִין, וַאֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת. חָלְצָה בְּמִנְעָל — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה, בְּאַנְפִּילְיָא — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. בְּסַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָקֵב — כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵין לוֹ עָקֵב — פְּסוּל. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה — חֲלִיצָה פְּסוּלָה. חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ, אוֹ בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ בְּשֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה. חָלְצָה בְּגָדוֹל שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲלוֹךְ בּוֹ, אוֹ בְּקָטָן שֶׁהוּא חוֹפֶה אֶת רוֹב רַגְלוֹ — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. גְּמָ׳ וּמֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, דַּיָּינִין לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָעֵינַן בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִים לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹדְעִין לְהַקְרוֹת כְּעֵין דַּיָּינִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּחֲמִשָּׁה. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא, דְּתַנְיָא: ״זְקֵנִים״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״זִקְנֵי״ — שְׁנַיִם, ״זְקֵנִים״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה. וְתַנָּא קַמָּא, הַאי ״זִקְנֵי״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי אֲפִילּוּ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת. וְרַבִּי יְהוּדָה, הֶדְיוֹטוֹת מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לְּעֵינֵי״, דְּאָמַר מָר: ״לְעֵינֵי״ — פְּרָט לְסוֹמִים, וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ ״לְעֵינֵי״ לְמַעוֹטֵי סוֹמִים, שְׁמַע מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ הֶדְיוֹטוֹת. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סַנְהֶדְרִין בָּעֵינַן, לְמָה לִי לְמַעוֹטֵי סוֹמִין? מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף נָפְקָא, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּים בְּצֶדֶק, כָּךְ בֵּית דִּין מְנוּקִּים מִכׇּל מוּם,