מניין ימי תקופה שבח

החלטה בית הדין האזורי בדבר סמכותו, נימוקי והערעור עליה לפנינו ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי מתאריך י"ט באדר התשע"ח (6.3.18) שלפיה הסמכות לדון בענייני הרכוש, החזקת הילדים והסדרי השהות נתונה לבית הדין. הנימוק להכרעתו זו של בית הדין האזורי, כפי שעולה מהחלטתו בתאריך י"ב באדר תשע"ח (27.2.18), הוא שמאחר שחמישהעשר הימים שלאחר תקופת עיכוב ההליכים (לפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה – 2014, להלן גם: חוק המהו"ת) שבהם הייתה האישה מנועה להגיש תובענה הסתיימו בא' באדר תשע"ח (16.2.18), ולאחריהם הקדימה האישה ופתחה בבית הדין הרבני תיק גירושין שאליו כרכה את ענייני הרכוש והסדרי השהות בג' באדר תשע"ח (18.2.18) – כמה דקות לפני שהבעל פתח תיקים מקבילים בבית המשפט לענייני משפחה, הרי שהסמכות נותנה לבית הדין הרבני. עילת הערעור המרכזית היא שמאחר שבסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות נאמר מפורשות שככל שימי מנוחה או פגרה חלים בסוף תקופה שקבועה בחיקוק, הם לא יימנו בכלל התקופה, ומאחר שבנידוננו היום החמישהעשר (16.2.18) לתקופת המניעה שבחוק המהו"ת חל ביום שישי, שבו אי אפשר לפנות לבתי המשפט להגשת תובענה, הרי שהוא יידחה ליום ראשון שאחריו, דהיינו ג' באדר תשע"ח (18.2.18), שבו עדיין הייתה האישה מנועה מלהגיש תובענה עקב הגשת הבקשה ליישוב סכסוך של הבעל. לכן, פתיחת התיק על ידה בבית הדין הייתה שלא כדין והיא בטלה, וממילא הגשת תביעת הבעל באותו יום לבית המשפט לענייני משפחה הייתה כדין והיא שתקבע את ערכאת השיפוט שלה נתונה הסמכות. טיעון אחר שהעלתה על המשיבה במהלך הדיון בערעור והקשור לפרשנות הסכם הגירושין לא מוזכר בהחלטת בית הדין האזורי (ולא יכול להיות מוזכר לפי שההסכם נערך לאחר ההחלטה הנ"ל), אבל חייבים להיזקק לו במסגרת הערעור, ונתייחס אליו בהמשך. א. פרשנות החוק – מניין ימי התקופות שלפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה בית הדין שמע את הצדדים באורך רוח ולאחר שעיין בשאלה המשפטית שבנדון מקובלת עליו עמדת בא כוח המערער בכל הקשור לסיום חמישהעשר היום הנזכרים. סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981 קובע בזו הלשון: "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק,זולתאםהםהימיםהאחרוניםשבתקופה." יום שישי בשבוע נכלל ב"ימי מנוחה, פגרה או שבתון", ומשכך הוראת סעיף זה היא שאם הוא חל בסוף תקופה, אין למנותו במניין הימים של התקופה. דבר המחוקק מפורש והוא הפרשנות היחידה המוסמכת להגדיר מניין ימים שהוזכרו בחיקוק. לפיכך, בנדון שלפנינו, מאחר שיום החמישהעשר שהוא היום האחרון של התקופה היה יום שישי הוא לא יבוא בחשבון הימים, וממילא היום האחרון יהיה יום ראשון שהוא ג' באדר תשע"ח (18.2.18), שלאחר השבת ולא יום שישי – א' באדר תשע"ח (16.2.18). נשוב ונדגישאת שנכתב לאחרונה בכמה פסקי דין שיצאו מבית הדין הגדול, ואת אחד מהם נתן מותב דנן, שפרשנות של חקיקה, ובענייננו חוק המהו"ת,תהיה על פי חוק הפרשנות ולא על פי תקנות הדיינים או תקנות סדר הדין האזרחי. חוק הפרשנות נועד לפרש את הוראות החוקים, ואילו התקנות הנ"ל מסדירות את הפרשנות לאמור בתקנות עצמן או בהחלטות שיפוטיות של הערכאה השיפוטית הרלוונטית לאותן תקנות. (בית הדין הגדול, תיק מס' 1152768/1). לכן האמור בתקנות הדיינים אינו רלוונטי לפירוש הוראות חוק המהו"ת. ב. היש בלשון הסכם הגירושין שבין הצדדים כדי להקים סמכות לבית הדין? כאמור לעיל, טיעון אחר העלתה המשיבה שיש בו, לשיטתה, כדי לבסס את סמכותו של בית הדין ממקום אחר. הצדדים חתמו על הסכם גירושין שאושר בבית הדין, ובסעיף ג' להסכם נאמר:"בית הדין ידון בנושא הרכוש לאחר הגט".הסכם זה חתמו הצדדים בא' באייר תשע"ח (16.4.18) – הרבה אחרי הדיון בבית הדין האזורי בנושא הסמכות.לטענת באת כוח המשיבה, בסעיף זה העניק המערער סמכות מפורשת לבית הדין בענייני הרכוש, ואין לאחר הסכמה זו ולא כלום. אולםבא כוח המערער טועןשלא הייתהכוונהשל המערערלהעניק סמכותלבית הדין בסעיף זה.אלא לקבועשלאחר סידור הגטידון בית הדין בשאלת הסמכותלדון בענייני הרכוש, למי היא נתונה? שאלה שהועלתה זה מכבר והייתה מונחת לפתחו של בית הדין. לטענת המערער,הצדדיםלא רצו ששאלה זו תעכב את סידור הגט בפועל, ולכןהסכימו להשאיר את המענה לשאלה לאחר סידור הגט. בית הדין עיין בפרוטוקול הדיון שקדם להסכם זה, וממנו עולה חדמשמעית שגרסת המערער בהסברת סעיף זה היא המסתברת. בשום שלב של הדיון לא ויתר המערער על הדיון בשאלת הסמכות. ההפך הוא הנכון, נושא זה עלה כמה פעמים בדיון. די לציין את המשפט הבא מפרוטוקול הדיון, שנאמר לאחר שהצדדים קיבלו בקניין על האמור בהסכם (כמצוין בשורות 63–64 לפרוטוקול) – מידלאחר מכן(בשורה 66), מופיעה האמירה הבאה מפי בא כוח הבעל: "יש טענה בעניין הסמכות בנושא הרכוש. אין לי התנגדות שבית הדין יקבע מועד בעניין מזונות זמניים בלבד." בכך הסתיים הדיון, ללא שהמשיבה מגיבה ומוחה שבהסכם כתוב אחרת. ברור אפוא שזה היה המכוון בסעיף הנ"ל גם לדעתה של המשיבה. משכך אין זה מעלה או מוריד גם אם בית הדין המשיך לדון על פי הכרעתו בעניינים שנכרכו, שהרי על קביעתו הונח הערעור שבפנינו. ואף שהגשת ערעור אינה מעכבת ההחלטה שניתנה, אין ספק שמשניתנה הכרעה בדיון, הכרעה זו מבטלת למפרע החלטת בית הדין ומגלה שבית הדין פעל בחוסר סמכות. סוף דבר: פתיחת התיק בבית המשפט על ידי המערער הייתה כדין ובתוך חמישהעשר יום הנ"ל, והאמור בסעיף ג' להסכם הגירושין אין בו כדי לבטא הסכמה לסמכות בית הדין, ולפיכך, הסמכות בענייני הרכוש, המשמורת, והסדרי השהות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. חובת בית הדין ואחריותו בנוגע לקביעותיו המשפטיות – לרבות בענייני הסמכות בשולי הדברים ולא בשולי החשיבות, חובתנו להעיר: פסק דין זה עוסק בקביעת המצב החוקי ובעקבותיו קביעת הסמכות. בפסק דין זה אין מובאות הלכתיות מפני שדבר זה לא נדרש בנידון דידן. דייני בתי הדין קנו את עיקר תורתם, השכלתם וידיעותיהם בישיבות. עיקר עסקינו הם בהוויות אביי ורבא, בפסיקת הרמב"ם והשולחן ערוך ובדברי הראשונים והאחרונים שאת מימיהם אנו שותים ודבריהם הם המסד והעיקר בפסיקתנו. עם זאת בתפקידנו כדיינים מצווים אנו על קביעת המצב המשפטיחוקי מחד גיסא ואין אנו יכולים להתחמק ממנה מאידך גיסא.אם נימנע מלהתייחס למצב החוקי, ייתם לריק כוחנו, פסיקת בית הדין לא תמומש, וייגרם לצדדים נזק כבד. לפיכך לא ראויה אמירה המוזכרת מדי פעם בפעם בהחלטות בתי הדין – "לאחר קבלת ייעוץ מהמחלקה המשפטית של בתי הדין אנו קובעים שהסמכות היא של בית הדין" – החלטה שלא ניתן לה נימוק הלכתי, הגיוני או חוקי. חובתנו להבהיר: מתן הכרעה וקביעת סמכות שיפוטית היא חובתו, תפקידו ואחריותו של בית הדין. ועל בית הדין לנמק דבריו.בית הדין יכול להסתייע ולהתייעץ עם יועצים משפטיים, כפי הצורך,אךבסופו של דברתפקידם של יועצים הוא כשמם יועצים–יועצים ולא מחליטים! הסמכות להחלטה היא של בית הדין בלבד, ולפיכך עליו לנמק החלטתו עניינית.אף אם בית הדין 'קטון בעיניו'בעניינים אלו,עליו לדעת שהוא 'ראש שבטי ישראל' גם בעניינים אלו. אם בית הדין אינו בקי כל צרכו בדבריםזכותו ואולי גם חובתו להתייעץעם מי שירצה, עד שיגיע למדרגת 'מסברי ליה וסבר'.אךבסופם של דבריםעליו להחליט ועליו לנמק את החלטתו. נימוקי ההחלטה הם חלק בלתינפרד מההחלטה, וחובת בית הדין – על כל פנים על פי תקנות הדיון – למסור את נימוקיו להחלטה. ליבון הדברים והעלאתם על הכתב יכול למנוע במקרים רבים הוצאת ההחלטה המוטעית. חובה עלינו להביא בעניין זה דברים שנאמרו בעניין זה בבג"ץ 2862/14: 11. לא אכחד כי יש ממש בטענות העותרת באשר להנמקתו, וליתר דיוק, חוסר הנמקתו של בית הדין הרבני בהחלטתו הלקונית מיום 30.1.2013, לפיה אימץ את חוות דעתו של היועץ לשיפוט רבני מבלי לפרט כלל את תוכנה. ההחלטה בעייתית על פניה, הן בשל חוסר ההנמקה והן בשל אימוץ חוות הדעת, לכאורה, ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי של בית הדין. אשר לחובת ההנמקה, הרי שאין צורך להכביר במילים אודות חשיבותה. ההנמקה מסירה חשש לשרירות בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי, מאפשרת לצדדים ולערכאת הערעור להבין ולהעריך את החלטת הערכאה הדיונית, מאפשרת בניית הקורפוס של המשפט המקובל, מסירה חשד למשוא פנים וחשובה למראית פני הצדק (ראו:בג"ץ 176/54 נחום יהושע נ' ועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) פ"ד ט, 617, 635 (1955);בג"ץ 7/83‏ מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673, 689 (1984);רע"א 8996/04עודד שכטר נ' נציגות הבית המשותף, [פורסם בנבו] פס' ט (21.12.2004);בג"ץ 1986/06פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] פס' 8 (27.5.2008); יששכר רוזןצבי ההליך האזרחי 85–89 (2015); אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ב 1129–1139 (2011)). ואכן, תקנות הדיון הקדישו שלושה סעיפים לחובת ההנמקה בבתי דין רבניים: הנמקת החלטות קיד. כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת; אולם בית הדין יכול לדחות את מתן נימוקי ההחלטה לתאריך אחר או לפסק הדין הסופי, מלבד במקרים שלגביהם יש הוראה אחרת בתקנות אלו. תוכן פסק דין קטו. כל פסק דין צריך להכיל, מלבד ההחלטה בנושא המשפט, גם: (א) סיכום תמציתי של טענות הצדדים. (ב) קביעת העובדות החשובות. (ג) נימוקי ההחלטה. ויתור על נימוקים קטז. בהסכמת שני הצדדים ואחרי שוויתרו על זכות ערעור, רשאי בית הדין להוציא פסק, מבלי לפרש מאיזה טעם דן. 12. מן המקובלות הוא שהדיינים נעזרים בחוות דעתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (ראו, לדוגמה,בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, 273 (2006);בג"ץ 772/00 דיאנה זקס נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, פ"ד נה(2) 49, 52 (2000)). בית משפט זה מכיר ומוקיר את מעמדו ותרומתו החשובה של מוסד היועץ המשפטי לשיפוט הרבני למערכת בתי הדין, ואף מבקש ממנו לעיתים להביע עמדתו ולהשיב בעתירות המופנות כלפי בית הדין (ראו, לדוגמה,בג"ץ 8533/13פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] פס' 10 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור (29.6.2014)). עם זאת, מובן כי על בית הדין להפעיל שיקול דעת עצמאי, וחוות דעתו של היועץ לשיפוט רבני, על אף חשיבותה, היא אך כלי עזר בידי בית הדין. זאת, בהיקש לחוות דעת פנימית שהוכנה לבקשת שופט על ידי המתמחה או העוזר המשפטי שלו, ובלבד, שההכרעה הסופית נעשית על ידי השופט עצמו: שופט רשאי להיעזר בצוות העובד עמו לשם הכנת פסק דין […] כל עוד ההכרעה השיפוטית נעשית על ידי השופט לאחר עיון, דרישה וחקירה, מה שמצוי בפנינו כנשוא הערעור הוא פסק הדין, שבאחריותו של השופט כל כולו […] (ע"א 4126/05סולימאן דרויש חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים, [פורסם בנבו] פס ח' (20.6.2006)). במקרה דנן, בהתחשב בכך שבית הדין הרבני האזורי תיקן את היעדר ההנמקה בהחלטתו מיום 15.4.2013, ובהתחשב בכך שחלפו מעל שנתיים וחצי מיום מתן ההחלטה, נחה דעתי כי ההחלטה לא פגעה בזכויותיה של העותרת במידה המצדיקה את התערבותנו, ואין מקום להיענות לדרישתה לביטול ההחלטה. אין ספק שזו ההנהגה שבה על בתי הדין לנהוג.הדברים נכונים מפאת הצדק והיושר, התנהלות שכזו מובילה בהכרח לבירור הדבריםלבית הדין הפוסקומונעת לזות שפתייםכלפי בית הדין,שהרי כךאף במקרים בהם אחד הצדדים אינו מרוצה מהחלטת בית הדין, על כל פניםברורלושבית הדין השתית את פסק דינו על אדנים ברורים ומוצקים. לאור האמור, בית הדין קובע: א. הערעור מתקבל. הסמכות בענייני הרכוש ובענייני הילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. ב. אין צו להוצאות. ג. בית הדין סוגר את התיק. ד. המזכירות תחזיר למערער את הערבות שהפקיד לצורך שמיעת ערעורו. מותר לפרסם בהשמטת שמות הצדדים. ניתן ביום ט"ו בתמוז התשע"ח (28.6.2018). הרב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב ציון לוזאילוז