סתירת דין על פי טענות חדשות וחלוקת רכוש לא שוויונית בהסתמך על טענת הפרת חוזה

אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית-הדין את פסק-הדין או יבטלו ויוציא פסק-דין חדש. הרי שלשון התקנה [קכט (1)] היא "... על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם", משמע שכאשר מדובר על טענה משפטית חדשה, ולא עובדתית, לא יהיה רשאי בעל דין לבקש דיון מחדש. מחמת סיבה זו כתב בית הדין בהחלטתו המקורית כי "בית הדין אינו סבור כי ניתן להעלות טענות חדשות וכו', ולא מצא מקור לכך בתקנות הדיון." זאת בניגוד לטענת ב"כ התובע, כי בתקנות הדיון נאמר כי קיימת אפשרות זו. ברם, להלן נראה כי אכן קיימת אפשרות ע"פ הדין להעלות טענות מסוימות חדשות אף לאחר מתן פסק דין, וממילא נראה לומר כי הלשון בתקנות הדיון [תקנה קכט (1) ] "... על סמך טענות עובדתיות" אינו מדויק, ואינו בא לשלול הוספת טענות משפטיות שלא עלו עד כה ע"י בעל דין טרם מתן פסק הדין (וראה אף האמור בפס"ד בית דין רחובות בתיק מספר 62235-24-2 באשר לכך, מפי הרב יהודה שחור שליט"א, ופורסמו הדברים אף בקובץ שורת הדין כרך יד עמוד תיז והלאה, שם כתב לאחר הבאת לשון התקנה הנ"ל: "נציין כי בספר סדר הדין (= לפרופ' אליאב שוחטמן) עמוד 437 ישנה התייחסות לבקשת בעל דין לסתירת הדין על סמך טענות משפטיות, ברם, אין אנו צריכים להכריע במחלוקת זו וכו'"). בעניין זה, ראה האמור בספר סדר הדין פרק יח 5, ב עמוד 1319 שכתב: "ע"פ תקנה קכט(1) לתקנות הדיון, תשנ"ג, מוגבלת אמנם זכותו של בעל דין לבקש דיון מחדש 'על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות', אבל דומה שלא היתה כאן כוונה לשלול מבעל דין את זכותו שע"פ דין לסתור את הדין גם על סמך טענות משפטיות". ואכן, ע"פ הפסיקה ההלכתית בבתי הדין, קיימת אפשרות לסתירת הדין ע"י טענות משפטיות חדשות שלא הובאו עד עתה לפני בית הדין, ויבואר להלן. סתירת הדין על סמך טענות חדשות – הפסיקה ההלכתית למעשה יש מקום לדון בשאלה, האם בידי בעל דין לסתור את הדין על סמך טענות חדשות שלא טען בעת הדיונים עד למתן פסק דין (בעניין זה, ראה בספר "סדר הדין" לפרופ' אליאב שוחטמן, פרק יח). ראה שו"ת שואל ונשאל, ח"ה, חו"מ, סימן ח, שסבר שהזכות לסתור הדין אינה אלא על סמך ראיות חדשות, ומנמק דינו בכך, שבשו"ע מובא רק שרשאי בעל דין לסתור הדין על סמך ראיות חדשות, אך לא מצוין כי רשאי לסתור אף על סמך טענות חדשות. ברם, מתוך דברי הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' תתצט) משמע כי אכן ניתן להעלות טענות חדשות אף לאחר מתן פסק דין, שכתב: "שאין לבית דין לקבוע זמן על טענותיהם שלא יוכל לטעון עוד ולחזור ולטעון ולבטל זכותיה". וראה אף האמור בשו"ת הרא"ש (כלל יג אות כ): "ולאו דוקא עדות וראיה, אלא הוא הדין אם טען טענה אחת ולא שאלו הבית דין אם יש לו עוד טענות או זכויות אחרים, שיכול לטעון אחר כך טענות אחרות שאינן סותרות את הראשונות, ולסתור בהן את הדין". הרי שאף לאחר פסק דין, יהיה ניתן לסתרו על סמך טענות חדשות. ראה אף האמור בסמ"ע חושן משפט (סימן כ ס"ק א) באשר לדין השו"ע בסעיף א אודות סתירת הדין בראיות חדשות (שעליו כתב הגר"א ס"ק א שאיירי אף לאחר פסק דין): "והוא הדין אם קבעו בית דין זמן לבעל דין שיבוא לטעון ולא בא לזמנו, שעדין יכול לטעון אחר כך, דאין כח ביד בית דין לקבוע זמן שלא יוכל לחזור ולטעון, אם לא שקנו מידו". וכן ראה האמור שם בס"ק ה, שם מביא את תשובת הרא"ש הנ"ל, שיכול בעל דין לטעון אחר כך טענות חדשות, כל שאינן סותרות את הראשונות. בנוסף, ראה האמור בפס"ד בית הדין הגדול הנ"ל, שם הביאו מקורות לסתירת הדין ע"י הצגת ראיות או עדויות חדשות, ובהמשך הדברים כתבו כך: אכן, ההגיון, השכל הישר ועקרונת המוסר, הצדק והיושר מחייבים, כי פסק דין שיסודו בטעות, יבוטל, בלי תלות במועד הגשת בקשת הביטול או באופיה. פסק דין שיסודו בטעות, יוצר מציאות משפטית מעוותת, שאינה תואמת את המציאות העובדתית. תפקידו של בית הדין הוא לפסוק "דין אמת לאמיתו". אסור לו לבית הדין, להותיר פסק דין מוטעה על כנו, אך ורק בשל העובדה, כי כבר ניתן פסק דין. כך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט, י"ז, ח': "דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמיתו." דברים אלו מתאימים אף כאשר מדובר על ראיות משפטיות חדשות, אשר בגינן יתכן וקיים צורך בתיקון פסק הדין, כדי לשאוף להוציא פסק דין מתוקן ואמיתי בתיק. וראה אף האמור בקובץ שורת הדין כרך יב, מאמרו של הרב שלמה שפירא שליט"א, אב"ד נתניה, שם עסק בסתירת הדיון, וכתב בתוך הדברים לאחר הבאת המשנה בסנהדרין לא ע"א: "ומבואר ממשנה זו שמעיקר הדין אף אם נגמר הדין ואף אם נפסק, אם התגלו עובדות וראיות חדשות, סותרים ומחזירים את הדין. וטעמא דמילתא דאין אנו הולכים בדין תורה אחרי הפרוצדורה הפורמלית של המשפט (כפי הנהוג במשפט האזרחי), אלא דנים על פי הדין המהותי ובירור האמת, וכל מי שמחזיק ממון חבירו שלא כדין, אף אם החזיק ע"פ פסק של בית דין, הרי הוא גזלן, וחובה להשיב הממון לבעלים האמיתיים. ואם התברר שהיתה טעות בדין, חובה על האדם וחובה על הבית דין לדאוג להחזירו, ולא אמרינן מה שהיה היה." כך א"כ ינהג אף בית דין זה. הלכך, אף שנאמר בתחילת ההחלטה הקודמת נשוא הבקשה, ההחלטה מיום 26.12.12, כי לא נמצא בתקנות הדיון מקור להחזיר את הדין בטענות חדשות, בכל זאת בית הדין לא נעצר בכך, ופנה בהמשך החלטתו לעסוק בפן המהותי, כאמור בהמשך החלטה זו וכפי שיובהר להלן, לאור הדברים האמורים לעיל, כי בדרך כלל, כל עוד לא סותרת הטענה החדשה את קודמותיה וכל עוד לא הצהיר בעל דין כי אין לו טענות נוספות (הגבלות המובאות בהלכה), יהיה ניתן לשמוע טענה חדשה, לשם בירור האמת ופסיקת דין אמת לאמיתו. נימוק זה מבהיר את חלקה הראשון של ההחלטה הקצרה המקורית של בית הדין מיום 26.12.12 בשאלה זו. עתה נעבור להבהרת חלקה השני של ההחלטה הנ"ל. חלוקה רכוש לא שוויונית לאור חוק החוזים (הפרת חוזה) ובכן, בהחלטתו המקורית של בית הדין מיום 26.12.12, נשוא בקשה זו, נקבע כך: "בנוסף, בהתאם לחוק יחסי ממון, שהוא החוק החל באשר ליחסי ממון בין בני זוג ובהתאם לפסיקות בג"ץ המוזכרות אף בהחלטת בית הדין נשוא הערעור, אין מקום להסתמך על חוק החוזים באשר לחלוקת רכוש בין צדדים נשואים." החלטה זו נומקה בכך כי לאור קביעת המחוקק, רק חוק יחסי ממון ופסיקת בג"ץ המבארת החוק, הם אלו שיקבעו בין בני זוג באשר לחלוקת רכוש, שאם לא כן, נשמטת הקרקע מתחת רגליו של חוק זה. ואכן, הנחה זו מצויה אף בהחלטת בית המשפט לעניני משפחה, ראה תמ"ש 10541-03-11 מ.ז. נ' א.ז. מאת כב' השופט אסף זגורי (בסוגיית פסיקת פיצויים בגין בגידה במסגרת חי הנישואין), ומכיוון שהכרעות בשאלת חלוקת זכויות ורכוש מכח חוק יחסי ממון נובעות מההיבט המשפטי, ולאו דווקא ההלכתי, נציג עמדתו האמורה בפסק דינו. וכך כתב בסעיף 27 לפסק דינו: 27. אקדים אחרית לראשית ואציג קביעתי ומסקנתי כבר כעת: דין העתירה לחייב הנתבעת בפיצוי נזיקי בגין בגידה דינה להידחות על הסף ולגופה. וראה עוד מה שכתב בסעיף 28.4: 28.4. באותה החלטת הביניים, קבעתי כי באופן עקרוני, בגידה של בן זוג ברעהו עשויה להקים עילת תביעה נזיקית וחוזית (סעיפים 21-29 להחלטת הביניים). עם זאת עמדתי כבר אז על הקשיים הנלווים לבירור תביעה מסוג זה שעה שקשה להגדיר אימתי התנהגות פלונית תיחשב "בגידה" ואימתי לאו. עוד הצבעתי על החשש מניסיון להכניס את עיקרון האשם בדלת האחורית באמצעות טענת "בגידה". הרתעתי מפני החדירה למרחב הפרטי של הנתבע בתביעות מסוג זה והתרעתי מפני מדרון חלקלק בפגיעה בזכויות יסוד של בעלי הדין (סעיף 35 להחלטת הביניים). ובעיקר ראה מה שכתב שם בסעיף 30: 30. בירור התביעה העלה, כי התובע ביקש לעשות שימוש בטענת הבגידה והניאוף של אשתו ללא הבחנה של ממש מתביעתו הרכושית. בכך הוא ביקש למעשה להכניס את "עיקרון האשם" בדלת האחורית של חוק יחסי ממון אשר קבע ניתוק מוחלט משאלת האחריות לפקיעת הקשר (ראה בהקשר זה ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג (3) 205 שם נקבע כי לאשם היחסי של אחד מבני הזוג אין קשר לזכויות ברכוש המשותף וכן ראה: ע"מ (י-ם) 473/03 ש' א' נ' צ' א' ואח' [פורסם בנבו] (06/05/2004) ). ובהמשך לכך, האמור בסעיף 31 לדבריו: 31. בהחלטת הביניים קבעתי, כי ככלל יש לצמצם המקרים בהם תוכר עילת הניאוף כעילת תביעה ויש לקבוע, כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות טבועה לדחות תביעה שכזו לפי שיקול דעתו אם היא עלולה לערער את בסיס האיזון הרכושי בין הצדדים או אם עולה חשש שהיא נועדה להכניס את עיקרון האשם לדיון בענייני איזון המשאבים. בנסיבות שלפניי וללא קשר למהימנות בעלי הדין בטענות הניאוף או הבגידה, נהיר כי יש מקום לסלק התביעה על הסף כעת, לאחר שמיעת העדויות שעה שהוכח שנעשה שימוש לא ראוי בטענת הניאוף להשיג הישגים כספיים מהנתבעת שהתובע ככל הנראה לא יכול היה להשיגם באמצעות איזון המשאבים. ובכן, בית הדין, בהחלטתו נשוא הבקשה לעיון מחדש, סבר כנ"ל, כי אין להכניס "בדלת האחורית" לחוק יחסי ממון טענות המבוססות על סברה צדדית, שאין מקורה בחוק עצמו, ובכן בעצם לאיין את כוונת החוק ופסיקות בג"ץ שבעקבותיו, ומכאן באה הכרעתנו בסוגיה זו. באשר לבקשה לתיקון פרוטוקול, בית הדין אכן זוכר כי ב"כ התובע ציין את תקנה קנג לתקנות הדיון. ברם, במידה ולצד השני השגה על כך, רשאי הוא לומר דברו בתוך 5 ימים. הרב יצחק אושינסקי – דיין ראיתי מש"כ חברנו הרה"ג ר' יצחק אושינסקי שליט"א, ודבריו דברי טעם, אלא שלדעתי אין צורך בכל זה שכן לא מצינו בתורת מרע"ה עילת הפרת חוזה עקב בגידה בחיי נישואין, וודאי לא עילה המחייבת אותנו לשנות את החלטתנו הקודמת. הרב ישראל דב רוזנטל – דיין לאור האמור, בית הדין עומד על החלטתו מיום 26.12.12. באשר לבקשה לתיקון פרוטוקול, בית הדין אכן זוכר כי ב"כ התובע ציין לתקנה קנג לתקנות הדיון. ברם, במידה ולצד השני השגה על כך, רשאי הוא לומר דברו בתוך 5 ימים. ניתן ביום כ"ה בטבת התשע"ג (07/01/2013). הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד הרב יצחק אושינסקי – דיין הרב ישראל דב רוזנטל – דיין