מצווה ש''משך'' את צוואתו מידי הרשם – האם ומתי מורה הדבר על ביטולה

מצווה ש''משך'' את צוואתו מידי הרשם – האם ומתי מורה הדבר על ביטולה בית הדין האזורי תל-אביב - יפו בפני כבוד הדיינים: הרב עידו שחר כ"א בתמוז התשע"ו המנוחה: פלונית מצווה ש''משך'' את צוואתו מידי הרשם – האם ומתי מורה הדבר על ביטולה? נושא הדיון: מצווה ש''משך'' את צוואתו מידי הרשם – האם ומתי מורה הדבר על ביטולה לפניי בקשה למתן צו ירושה. המבקש מר [פלוני], בנה יחידה של המנוחה גב' [פלונית], הגיש בקשה לקביעת חלקו בעיזבונה של אמו, לאחר שקיבל את סמכות בית הדין כנדרש לפי חוק. בדיון שהתקיים ביום י"ב תמוז תשע"ו (18.7.2016), אמר המבקש שעשה מאמץ ניכר למצוא את הצוואה בבית אמו המנוחה והצוואה לא נמצאה. המבקש הוסיף פרטים על מצבה של האם, אך לא טען כי לא הייתה כשירה משפטית לצוות על נכסיה. העובדות הרלוונטיות בקצרה הן: א. ביום כ"ט באייר תשס"ה (7.6.2005) הפקידה המנוחה צוואה שנעשתה בפני בית המשפט ביום כ"ז בחשון תשנ"ו (20.11.1995). ב. ביום כ"א בטבת תשס"ח (30.12.2007) קיבלה המנוחה בחזרה את הצוואה הראשונה. ג. בו ביום המנוחה הפקידה צוואה חדשה, שנעשתה בפני נוטריון ביום י"ט באלול תשס"ז (2.9.2007). ד. ביום י"ג בשבט תשע"ה (2.2.2015) קיבלה המנוחה בחזרה את הצוואה השנייה. ה. ביום כ"ח בתשרי תשע"ו (11.10.2015) קיבלה המנוחה בחזרה צוואה נוספת שלא ברור מתי הופקדה ומה טיבה. ו. ביום כ"ח בניסן תשע"ו (06.05.2016) נפטרה המנוחה. ז. המנוחה גרושה. המבקש הוא בנה היחיד ויורשה היחיד לפי ההלכה וחוק המדינה. הפקדת צוואה – רקע משפטי המנוחה הפקידה את צוואתה אצל רשם הירושות. הליך של הפקדת צוואה מעוגן בחוק הירושה ובתקנות הנלוות לו. לשון סעיף 21 לחוק: "(א) מי שעשה צוואה בכתב יד או בעדים רשאי להפקידה אצל רשם לענייני ירושה; ההפקדה תהיה במסירת הצוואה על ידי המצווה עצמו לרשם לענייני ירושה. (ב) צוואה שהופקדה ונשמרה בפיקדון לפי סעיף זה עד מותו של המצווה תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה לכל המאוחר ביום ההפקדה. (ג) אין בסעיף זה כדי לגרוע מזכותו של המצווה לקבל בחזרה בכל עת צוואה שהפקיד. לשון סעיף 75 לחוק: "(א) מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה. (ב) המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס." ולשון סעיף 76 לחוק: "הופקדו צוואה או זיכרון דברים על צוואה שבעל פה אצל רשם לענייני ירושה או נמסרה לו צוואה לפי סעיף 75, ולא הוגשה בקשה לקיום הצוואה תוך שלושה חודשים לאחר מות המצווה או לאחר מסירת הצוואה כאמור – הכול לפי המאוחר יותר – ימסור הרשם לענייני ירושה הודעה על כך לזכאים לפי הצוואה ויודיע על כך ברבים; פרטי ההודעה ברבים ייקבעו בתקנות." מלשון החוק אנו למדים, שלהליך של הפקדת צוואה ישנן כמה מטרות: שמירתה; חיזוק כוחה כראיה על רצון המצווה; קביעת המועד שבו נעשתה; הוצאתה אל הפועל לאחר מות המצווה. מתן תוקף לצוואה, לא נמנה עם מטרות החוק, וזאת מן הטעם הפשוט, שצוואה שנעשתה כדין היא בת תוקף, גם אם לא הופקדה. כמו כן אנו למדים, שהחזרת הצוואה אל המצווה, אינה גורמת בהכרח לביטולה של הצוואה, אלא לשלילת היתרונות שבמעשה ההפקדה. על כך אפשר ללמוד גם מלשון סעיף 36 לחוק שעוסק בביטול צוואה: "(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה. (ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת." המחוקק לא כלל את החזרת הצוואה למפקיד באפשרויות לביטול צוואה. משמע שפעולה זו כשלעצמה אינה מבטלת את הצוואה (בעניין זה, ראה גם ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, הפקדת צוואה – עמוד 202; ביטול צוואה – עמודים 329 ואילך). גם מהצורה שבה המצווה מפקיד את הצוואה לפי תקנות הירושה (סעיף 6): במעטפה סגורה וחתומה אשר רק פרטי המצווה ואופן עשיית הצוואה כתובים עליה, וללא שהרשם בוחן את הצוואה ומעיין בה, אנו למדים שמטרת ההפקדה היא טכנית במהותה (ראה גם ש' שילה, שם עמוד 202). ואולם, עצם הידיעה שהצוואה הייתה בידי המנוחה לפני פטירתה, והעובדה שהצוואה לא נמצאה עד עתה, לפי הפסיקה האזרחית, מבססת עילה לכאורה לקביעה שהצוואה בוטלה על ידי המנוחה (ראה ש' שילה, ביטול צוואה – עמוד 339: צוואה שאבדה). ובכך נעסוק בהמשך. אם הצוואה שהוחזרה למנוחה בטלה לאור האמור לעיל: לכאורה, צוואת המנוחה שהופקדה אצל רשם הירושות והוחזרה למנוחה, היא צוואה כשרה. ואף שמן הסתם המנוחה הותירה לעצמה את האפשרות לחזור בה מצוואתה – אין אנו חוששים שמא המצווה חזרה בה, שמעשים שבכל יום שבית הדין מאשר צוואות ונותן להן תוקף, אף שלא הובאה כל ראיה שהמצווה לא חזר בו. וכך בדין, שהרי רובן של הצוואות הנעשות בזמננו מתאימות בתוכנן למתנת בריא שמצווה מחמת מיתה, או למתנת בריא שנותן את נכסיו מהיום על מנת שלא יחזור בו עד מותו. ובשני סוגי המתנות הללו – דין המתנה הוא כדין שכיב מרע שנתן את כל נכסיו, כפי שנרחיב להלן. ובשכיב מרע שנתן את כל נכסיו, מוכח מדברי מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ) בכמה מקומות, שכל עוד לא נודע שהמצווה חזר בו ממתנתו, המתנה בתוקף. דהנה פסק מרן השולחן ערוך שם (בסעיף יב): "שכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצת, סתמא חזר בכל. הגה: ואפילו נתן לשנים בשטר אחד וחזר מאחד מהן – גם השני בטל. מיהו אם פירש בהדיא דאינו חוזר רק במקצתן – קנה הראשון הנשאר." (ובסעיף יג שם:) "שכיב מרע שכתב לאחד וחזר וכתב לאחר – האחרון קנה, שיש לו לחזור עד שימות." מקור הדין (בסעיף יג שם) הוא מהגמרא בבבא בתרא (קלה ע"ב), דאיתא שם: "כי אתא רב דימי אמר: דייתיקי מבטלת דייתיקי." ופירשו הרשב"ם ורוב הראשונים (בבבא בתרא שם): "דייתיקי מבטלת דייתיקי – שכיב מרע שכתב נכסיו לאחד וחזר וכתב לאחר, שני קנה ראשון לא קנה, שהרי שכיב מרע יכול לחזור במתנתו." גם בשולחן ערוך (שם סעיף כה) מבואר שכל עוד לא הוכח שהשכיב מרע חזר בו ממתנתו, המתנה קיימת. דפסק מרן השולחן ערוך שם: "מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זה אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך. ואם זיכה בה לאחר, בין מהיורשים בין שאינו מהיורשים, כל הדברים שבה קיימים ככל מתנות שכיב מרע." וכשנועצתי בעניין ההלכתי עם תלמיד חכם חשוב, אמר לי שאף שכפי שכתבנו בפרק המשפטי, לפי החוק האזרחי חזרת הצוואה אל המנוחה אינה מבטלת את הצוואה – אנן סהדי שזו הייתה כוונת המנוחה, להחזיר אליה את הצוואה ולבטלה. שאם רצתה לקיים את הצוואה, מדוע טרחה ליטול אותה בחזרה. 'אנן סהדי' זה אינו ברור כל כך, שייתכן שהמנוחה רצתה לשקול מחדש את צוואתה כולה או מקצתה, ולכתוב צוואה אחרת או לערוך שינויים בצוואה הנוכחית, ונטרפה השעה ולא הספיקה לעשות כן, והצוואה בתוקפה. ברם, בנדון דידן שהצוואה אינה לפנינו, ונטען שאבדה, יש בסיס לדברי אותו תלמיד חכם לפי הפסיקה האזרחית, כנזכר לעיל. אלא שלשם כך עלינו לברר בצורה יסודית יותר אם הצוואה אבדה ולא להסתפק בהצהרת המבקש. דרך המלך היא לדון דין תורה. אם ספק צוואה מוציא מידי וודאי ירושה תלמיד חכם אחר אמר לי שהואיל ויש, לכל הפחות, ספק שמא המנוחה חזרה בה מצוואתה – אין ספק צוואה מוציא מידי זכותו הוודאית של בן יורש לפי דין תורה. הלכה זו דאין ספק מוציא מידי וודאי – נאמרו בה הרבה פירושים ואין כאן המקום לפרטם. נאמר בקצרה שהדיון שלפנינו הוא על חזקת שטר הצוואה, דאם היא צוואה כשרה – הרי יש כאן ודאי וודאי. ואם היא ספק כשרה, יש לדון האם אמרינן בכי האי גוונא דאין ספק מוציא מידי ודאי. הדבר תלוי בשיטות השונות בסוגיה זו: נציין בקצרה לדברי התוספות (יבמות לח ע"א דיבור המתחיל 'הוי') שכתבו שמי שיש לו ספק זכות אינו מוציא מידי מי שיש לו ודאי זכות, אבל במקום שהספק הוא במעשה אם נעשה כך או אחרת – לא אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי. כן נציין לדברי המשנה למלך (נחלות פרק ה הלכה א) שכתב שאין ספק בזכות מוציא מידי ודאי באותה זכות, אבל ספק בזכות מסוג אחד מוציא מידי ודאי בזכות מסוג אחר. וכן נציין לדברי התוספות (בבא מציעא ב ע"א דיבור המתחיל 'וזה נוטל') שמשמע מדבריהם שאין ספק מוציא מידי מי שיש לו זכות ודאית המזכה אותו בחלק מהנכסים, אבל במקום שהספק הוא על כל הנכסים, גם כשלצד שכנגד יש זכות ודאית – לא אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי. וכאמור, עיקר הדיון הוא בהלכות שטרות: מה תוקפו של שטר שאינו נמצא ביד מי שזוכה בו לפי דין. אם יש לחוש לביטול הצוואה בהנחה שהצוואה נעשתה באופן המועיל לפי דין תורה: ברוב המקרים, המצווה כותב כיצד יחולק העיזבון לאחר אריכות ימים ושנים, ושעשה את הצוואה באופן המועיל לפי דין תורה. לעתים המצווה מוסיף שנעשה 'קניין גמור אגב סודר' (קגא"ס). בצוואה שיש בה אמירה כללית שנעשתה לפי דין תורה, האופן המועיל המתאים לרוב הצוואות שנעשות היום הוא של בריא שמצווה מחמת מיתה, שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף ז) שמתנתו היא כמתנת שכיב מרע בכל נכסיו לכל דבר ועניין. ובצוואה שיש בה אמירה שהמצווה קיבל בקניין על צוואתו, האופן המועיל המתאים לצוואה זו הוא של בריא שנותן את נכסיו בתנאי אם לא יחזור בו עד מותו, שנפסק בשולחן ערוך (שם סימן רנז סעיף ז) שמתנתו היא כמתנת שכיב מרע בכל נכסיו. תחילת דין זה במשנה בבבא בתרא (קלה ע"ב) דאיתא שם: "מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו – הרי זו אינה כלום. זיכה בה לאחר, בין מן היורשין בין שאינן מן היורשין – דבריו קיימין." ופירש הרשב"ם (בבא בתרא שם): לאחר – מחיים אף על פי שלא נכתב לשם אותו האיש, אלא כך אמר לו 'נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני', הרי זה קנה דלא גרע מצוואת פיו ורבותא קתני 'לאחר' גרסינן בסדר המשנה." וברשב"א (בבא בתרא שם) פירש את הרישא של המשנה כפירוש הרשב"ם, והוסיף ביאור, וזו לשונו: ובפירוש הסיפא של המשנה, כתב הרשב"א וזו לשונו: "זכה לאחר בין מן היורשין – פירש הראב"ד ז"ל מדקאמר 'לאחר' ולא אמר 'לבעלה' שמע מינה דהאי 'אחר' לאו מקבל מתנה הוא, והכי קאמר: אף על פי שאותו הזוכה בשביל מקבל המתנה הוא אחד מן היורשים זכה המקבל במתנתו, שלא תאמר תהיה כמו שלא יצאת מתחת ידו שהרי היורש ראוי לירש בה ומתנה זו אינה אלא לאחר מיתה, קא משמע לן כיון שזכה לו מחיים על ידו נעשית ידו כיד המקבל." הרשב"א בשם הראב"ד מפרש שבסיפא של המשנה מדובר בשכיב מרע שמסר את השטר לאדם אחר, שיזכה עבור המקבל מעכשיו בקניין שטר במתנת בריא. פירוש אחר של הסיפא במשנה, כתב הרשב"א בשם הר"י מיגש, וזו לשונו: "וה"ר יהוסף ז"ל נראה שפירש כפירוש זה השני שכתבתי שכך כתב אם זכה בה על ידי אחר כגון שאמר 'זכה בזו הצוואה לפלוני' כאילו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה דמי לפיכך דבריו קיימין." הר"י מיגש מפרש, שהשכיב מרע אמר לאדם אחר שיזכה למקבל, ובכך הרי הוא כמו שחזר על תוכן הצוואה בפיו והקנה את הנכסים למקבל ככל שכיב מרע שדבריו ככתובים ומסורים. והריטב"א (בבא בתרא שם) כתב וזו לשונו: הריטב"א מוסיף דגם בשכיב מרע שעשה קניין כדי ליפות את כוחו של המקבל – שבלי ייפוי כוח המתנה בטלה, כדאיתא בגמרא (שם קנב ע"א) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף יז) – וחתם על שטר המתנה או החתים עליה עדים – לא קנה המקבל, שמתנה זו היא ככל מתנת שכיב מרע שאינה חלה מיד אלא לאחר מיתה. וכן פסקו הסמ"ע (שם ס"ק ו) ובהגהות החתם סופר שם ובש"ך חושן משפט (סימן נו ס"ק כז) ודלא כמו שכתב הש"ך שם בשם הגידולי תרומה – ושטר הצוואה עודנו תחת יד המצווה. וכן פירש המאירי (בבא בתרא שם) בשם גדולי המחברים. והרמב"ם (הלכות זכייה ומתנה פרק ט הלכות כד – כה) כתב וזו לשונו: "מי שמת ונמצא מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו ליפות כח אלו שנתן להם הרי זו אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך. ואם זכה בה לאחר, בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין, כל הדברים שבה קיימין ככל מתנת שכיב מרע." וכן פסק בשולחן ערוך (שם – סימן רנ סעיף כה) אות באות. וכתב הסמ"ע (שם ס"ק ע) בשם המגיד משנה שהרמב"ם מפרש את המשנה כנ"ל בשם הריטב"א, שמדובר בשכיב מרע שנתן את נכסיו במתנת שכיב מרע ועשה קניין לייפות את כוחו של המקבל וכתב את צוואתו בשטר. ובהמשך כתב הסמ"ע (שם ס"ק עא) וזו לשונו: "כל הדברים שבה קיימין – המגיד משנה שם בסוף פרק ט' דזכיה (הלכה כד) אדברי הרמב"ם שכתב כן שם (הלכה כה) כתב ז"ל: גם הטור (סעיף מג) כתב שני פירושים על לשון המשנה זו בשם רשב"ם (שם דיבור המתחיל 'לאחר') וראב"ד, ואין שום אחד פירשו בפירוש זה דהרמב"ם, ע"ש." כך נראה מדברי הרשב"א (בבא בתרא שם – קלח ע"ב), שכתב וזו לשונו: הרי שהרשב"א הביא את פירוש הרשב"ם ופירוש הדומה לפירוש הרמב"ם בחדא מחתא, ולא כתב שיש מחלוקת בדבר. ויש ראשונים שמפרשים שבמשנה בבבא בתרא שם מדובר בשכיב מרע שנתן את נכסיו במתנת בריא, והמתנה אינה כלום מפני שהדייתיקי לא הגיעה ליד מקבל המתנה. ופירוש זה תלוי במחלוקת הראשונים בהלכה העולה מסוגיית הגמרא בבבא מציעא (יב ע"ב – יג ע"א), שבה מתבארת המשנה (בבא בתרא קסז ע"א): "כותבין שטר ללווה אף על פי שאין מלווה עמו." והקשתה הגמרא בבבא מציעא (שם): היאך כותבים שטר ללווה ללא המלווה ולא חוששים שמא הלווה כתב ללוות ולא לווה? ומתרץ רב אסי שבמשנה מדובר בשטר הקנאה, ולאביי שם – גם בשטר שאין בו הקנאה – עדיו בחתומיו זכין לו. ולהלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כאביי שעדיו בחתומיו זכין לו, ויש פוסקים כרב אסי שאין אומרים עדיו בחתומיו זכין לו, ולפיכך בשטר שאין בו הקנאה החיוב חל בשעת מסירת השטר לזוכה, ובשטר שיש בו הקנאה החיוב חל בשעת עשיית הקניין, אלא שיש סוברים שהחיוב מותנה בכך שהשטר יגיע ליד הזוכה, ויש סוברים שהחיוב אינו מותנה בכך. והראשונים שסוברים שבשטר הקנאה החיוב החל בשעת עשיית הקניין מותנה בהגעת השטר ליד הזוכה, פירשו כך את המשנה בבבא בתרא (קלה ע"ב) בדייתיקי שנמצאת תחת ירכו. עיקרי הדברים הובאו גם בראשונים בבבא בתרא שם, דהנה זו לשון הרשב"א שם: ובריטב"א שם: וכן פסק הרא"ש בתשובה (כלל סג סימן ג, הביאוהו הטור והרמ"א שם סימן רנ סעיף כה) בזו הלשון: "ובמתנת בריא בקנין – כשהקנה קנה המקבל." דברי הרמ"א הם בהמשך למש"כ השולחן ערוך שם בשם הרמב"ם (שם הלכה כו): "וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו, ונתן השטר על יד שליש ואמר לו: יהי זה אצלך, ולא פירש לו כלום, או שאמר ליה: הנח עד שאומר לך מה תעשה, ומת, אינו כלום." וכתב הסמ"ע (שם ס"ק עב): "וכן מי שכתב שטר חוב כו' – פירוש: כמו דחיישינן במתנת שכיב מרע הנ"ל שמא כתב ונמלך, כך חיישינן בשטר חוב זה שמא כתב ללוות ולא לוה ומשום הכי לא יתנהו למלוה הנזכר בשטר חוב. והוא הדין להשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר." ובש"ך (חושן משפט: סימן נו ס"ק כז; סימן רמג ס"ק ד; סימן רנ ס"ק כב) הביא את דברי הסמ"ע וחלק עליו וכתב דאין חילוק בין הלוואה ומכר למתנה, דבכל עניין התחייבות של בריא בקניין חלה מיד, ולא חוששים שהמתחייב התנה את התחייבותו במעשיו של הזוכה. ואולם בשטר הלוואה יש טעם אחר שלא לתת את השטר לזוכה, והוא שיש חשש שהשטר שהמתחייב הופקד הוא שטר שכבר נפרע. ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן נו סעיף ה) כתב וזו לשונו: "מי שחייב עצמו בשטר בקנין לחבירו, והפקידו החייב ביד אחר בסתם ומת המפקיד, הרי זה לא יתננו למלוה וגם לא יחזירנו ליורשי לוה." הרי קטע מדבריו: "מזה היה נראה להלכה פסוקה דלא בעי מטא לידיה. ואולם כל זה אם היה עידי קנין והעידו שהקנה לו סתם. אבל באין עידי קנין לפנינו אלא דנמצא השטר דהקנאה ברשות נותן – לענ"ד אין מוציאין מהיורשין [...] אבל בנמצא קשורה על ירכו יש לומר דחיישינן דאמר תנו לידי. וכולם משום דחיישינן שמא הכין לו הכתב למסור לכשירצה וכמו בסמפון היוצא מתחת יד המלוה דאמרינן ספרא אתרמי ליה כדאיתא בבבא מציעא (דף כ) וכו' ומה דמסיק הרא"ש שם בסופו בכוונת דברי הרמב"ם דבמתנת בריא בקנין זכה המקבל, היינו התם דמיירי במסרו ביד שליש דליכא מגו דאי בעיא קלייה ובהכי מיירי גם כן הגהת שולחן ערוך חושן משפט (סוף סימן רנ עיין שם)." וכתב עוד שם: "וכל זה אם היה בנידון דידן מתנת בריא. אבל כיון דהזכיר מיתה בצוואתו [...] הוי רק דין מתנת שכיב מרע דיכול לחזור [...] וכיון דחזרתו היה מהני לבטל המתנה ממילא חיישינן שמא כתב ליתן ונמלך, כמו בכל שטרות דחיישינן שמא היו כתובין ליתן ונמלך, וזהו אף לפי פסק השולחן ערוך הנ"ל דשם בהקדש בריא דאין יכול לחזור." מבואר מדבריו שבשטר שנמצא ביד הנותן חוששים גם לחזרה, כלומר שנתן במתנת שכיב מרע וחזר בו, כשם שחוששים שמא כתב את השטר ונמלך שלא לתת וכשם שחוששים שציווה לעדים למסור את השטר לידו ונמלך ולא מסרו למקבל. ובנדון דידן: המנוחה כתבה שתי צוואות בוודאי בשני מועדים שונים, וייתכן שישנה אף צוואה שלישית; הפקידה אותן בבית המשפט, ולאחר מכן ביקשה וקיבלה אותן בחזרה. בפעם האחרונה הדבר אירע בחודש נובמבר 2015 כחצי שנה לפי פטירתה. הצוואות אינן לפנינו, אך יש להניח שהמנוחה שמרה לעצמה את הזכות לחזור בה, כמקובל בכל הצוואות, וכמתחייב לפי סעיף 27 (ב) לחוק הירושה. ובנידון דידן יש ריעותא גדולה במעשיה של המצווה שכתבה צוואה והפקידה אותה במקום השמור ביותר – בדרך שתבטיח את קיום הצוואה, ואחר כך נטלה אותה בחזרה ולא מסרה אותה לשום גורם מוסמך שיוודא שהצוואה תצא אל הפועל, דבוודאי איכא כאן ריעותא ואנו חוששים שמא המנוחה חזרה בה מהצוואה. מעמדה ההלכתי של צוואה שנעשתה לפי החוק האזרחי נקצר בפרק זה ונפנה למאמרו החשוב של אב"ד ת"א הגרח"ש שאנן זצ"ל 'הדרכה בכתיבת צוואה' (פרק ז, פורסם בתחומין יג, עמודים 323 ואילך). עיקרי הדברים: להרבה פוסקים, צוואה שנעשתה לפי חוק המדינה בפני ערכאות ויש סוברים שאף בפני נוטריון – תקפה. לאור כל האמור, בית הדין מחליט: א. להיעתר לבקשת הבן היורש ולתת צו ירושה כמבוקש. ב. החלטה זו מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתן ביום כ"א בתמוז התשע"ו (27.7.2016). הרב עידו שחר