זכות הערעור למרות הסכמה לדון דווקא בבית הדין האזורי וללא התנייה בוויתור על זכויות חוקיות

לאחר עיון בכתב הערעור ובכתב התשובה לו, אני מורה כי ערעורה של המערערת יישמע בכפוף להפקדת ערובה להוצאות המשפט, ככל שתיפסקנה, בסך של 10,000 ש"ח בתוך שלושים יום (לרבות ימי פגרה או חלילה תקופת חירום – אם תוכרז כזו שוב) ממועד חתימת החלטה זו. אין מקום לעסוק בהחלטה זו בגופן של דברים אבלאי אפשר להחשות על שתי טענות – בקשות סרק מופרכותשנכללו בתשובת המשיב: האחת היאכי הסכמת הצדדים כי כל תביעה תידון בבית הדין הרבני האזורי בירושלים שוללתאת האפשרות לדיון בבית הדין הגדולולערעור על פסקו של בית הדין האזורי. השנייה היאדרישה להתנות את שמיעת הערעור בהתחייבויותשלהמערערת כיאם פסק הדין לא יישא חן בעיניהלא תפנה לערכאות משפטיות אחרות, לבג"ץ. נבהיר קצרות: התניה על זכות הערעור היא בעייתיתמבחינה משפטית, ואף אם נניח שתקפה היא ספק אם יש לה תוקף כשמדובר בהתניה שהיא למעשה על זכויותיהם של הקטינים.מכל מקום בענייננואין אף צורך לדון בכך שכןאין התניה כזו. הסכמה לדון בבית הדין הרבני מתפרשת בהתאם לכללי הדיון בבית דין זההקבועים בתקנות הדיון והכוללים את זכות הערעור. לא זו אף זו,משמעותה הפשוטהשל הסכמה כזו אינה אלאהענקת הסמכות לבית הדין הרבניבכלל – לאפוקי בית המשפט –ולכל היותר קביעת סמכות מקומית(בענייננו לבית הדין ירושלים) ושלילת טענות נגדה.גם כאן אין הצדדים יכולים לשלול אפשרות לדוןבבית דין אזורי אחר, אם כך יורה בית הדין מטעם זה או אחר,אין בית הדין כבול להסכמותיהם. כל שבידם הוא לשלולמעצמם את היכולתלטעון נגד סמכותו המקומיתשל בית הדין המדובר (בית הדין ירושלים). כך או כך ודאי שאין בהסכמה כזו כדי לשלול את זכות הערעור או את סמכותו של בית הדין הגדול. אשר להתחייבויות הנדרשות:אין בית הדין מוסמך ואינו רשאי להתנותאת הערעור או כלזכותאחרתבוויתור של צדמהצדדיםעל זכויות חוקיותשלו, בכלל זה הזכות לעתור לערכאות משפטיות אחרות.פשיטא שאין דעת בית הדין נוחה מפנייה לערכאות כאשר זו נוגדת את ההלכה, ועל אחת כמה וכמה כשמדוברבצדדים שלכאורה אמונים על ההלכה, אך התניה כאמור אינה בסמכותוומה גם שלא בהכרח שכל פנייה לערכאות תהיה תמיד נוגדת את ההלכה. מכל מקום יוער כיבכל מקרה בג"ץ, ועל אחת כמה וכמה ערכאות אזרחיות נמוכות ממנואינו ערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הרבניבכלל ושל בית הדין הגדול בפרט,והיכולת לעתורלבג"ץ נגד החלטות אלהמוגבלת מאוד ומצומצמת בעיקר לטענות בדבר חריגה מסמכותולא לערעור לגופם של דברים, משכךחששו של המשיבבעניין זה נראהמופרז. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. ניתן ביום ט"ו בתמוז התש"ף (7.7.2020). הרב יעקב זמיר