תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 6:

וְאִם אִיתָא, ״שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמְרִי: אִין הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, לֹא שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא ״שֶׁל סִיד דֵּיהָה הֵימֶנָּה״, אֶלָּא ״שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה״. וּמְנָלַן דְּבַהֶרֶת עַזָּה הִיא? אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא״ – הִיא לְבָנָה, וְאֵין אַחֶרֶת לְבָנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בַּהֶרֶת״ – עֲמוּקָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר״; כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל. ״שְׂאֵת״ – אֵין שְׂאֵת אֶלָּא גָּבוֹהַּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עַל כׇּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כׇּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת״. ״סַפַּחַת״ – אֵין סַפַּחַת אֶלָּא טְפֵילָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא״. אַשְׁכְּחַן טְפֵילָה לַשְּׂאֵת; טְפֵילָה לַבַּהֶרֶת מְנָלַן? אָמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה ״לְבָנָה״ בַּשְּׂאֵת, וְנֶאֶמְרָה ״לְבָנָה״ בַּבַּהֶרֶת; מָה לְבָנָה הָאֲמוּרָה בַּשְּׂאֵת – יֵשׁ לָהּ טְפֵילָה, אַף לְבָנָה הָאֲמוּרָה בַּבַּהֶרֶת – יֵשׁ לָהּ טְפֵילָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: הֵטִיל הַכָּתוּב לַסַּפַּחַת בֵּין שְׂאֵת לַבַּהֶרֶת, לוֹמַר לָךְ: כְּשֵׁם שֶׁטְּפֵילָה לַשְּׂאֵת, כָּךְ טְפֵילָה לַבַּהֶרֶת. שְׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן. מַאי ״צֶמֶר לָבָן״? אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַב אַסִּי: צֶמֶר נָקִי בֶּן יוֹמוֹ, שֶׁמְכַבְּנִין בּוֹ לְמֵילָת. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל דְּרַבָּנַן – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִתְרֵי מַלְכֵי וְלִתְרֵי אִיפַּרְכֵי; מַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מִמַּלְכּוֹ שֶׁל זֶה, וְאִיפַּרְכוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכוֹ שֶׁל זֶה. הַאי זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה הוּא! אֶלָּא מַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ, וּמַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ. רַב אַדָּא בַּר אַבָּא אָמַר: כְּגוֹן מַלְכָּא וְאַלְקַפְטָא, רוּפִילָא וְרֵישׁ גָּלוּתָא. הַאי זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה הוּא! אֶלָּא כְּגוֹן מַלְכָּא וְרוּפִילָא, וְאַלְקַפְטָא וְרֵישׁ גָּלוּתָא. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שַׁבּוּר מַלְכָּא וְקֵיסָר. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיף? אֲמַר לֵיהּ: בְּחוּרְשַׁיָּא קָא אָכֵיל לֵיהּ. פּוֹק חֲזִי טִיבְעָא דְּמַאן סַגִּי בְּעָלְמָא – דִּכְתִיב: ״וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רוֹמִי חַיֶּיבֶת, שֶׁטִּיבְעָהּ יָצָא בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן גְּלִימָא דַּעֲמַר וְשַׁחְקֵיהּ, סְדִינָא דְּכִיתָּנָא וְשַׁחְקֵיהּ. אֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו? וְדִין הוּא – הוֹאִיל וְהִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל הַטּוּמְאָה, וְחַיָּיב קׇרְבָּן עַל הַטּוּמְאָה; מָה כְּשֶׁהִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל הַטּוּמְאָה – לֹא הִזְהִיר וְעָנַשׁ אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב קׇרְבָּן עַל הַטּוּמְאָה – לֹא חִיֵּיב אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. וְאֵימָא תְּרוּמָה – שֶׁהִזְהִיר וְעָנַשׁ! לָא אַשְׁכְּחַן עֲוֹן מִיתָה דְּחַיָּיב עָלֶיהָ קׇרְבָּן. אֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קׇרְבָּן קָבוּעַ, אֲבָל