קביעת זרם חינוכי שבו ילמדו ילדים שהוריהם חלוקים בדעותיהם

א. לפני בית הדין מונח ערעורה של האם על החלטת בית הדין האזורי שקבעה "בדבר עקרוני ומהותי כזרם החינוך של הקטינים אמורה להיות הסכמה בין הצדדים". משכך לא נתן בית הדין לאם סמכויות בלעדיות בעניין חינוך, וכתוצאה מכך לא אישר לה לרשום את שלושת ילדי הצדדים [בגילאים: שתיםעשרה וחצי, אחתעשרה ושש] ללימודים בחינוך הממלכתי בניגוד למקום הלימודים שבו היו עד עתה, בזרם הממלכתידתי.בית הדיןבהחלטתוקרא לאם"להפעיל את סמכותה ההוריתבעיצוב תודעתם הדתית ולשכנע אותם בחשיבות של חינוך בזרם הדתי" בעיקרלאור הצהרתה שהיא שומרת שבתומפני שרישום כמבוקש בבקשתה ודאי שישפיע על נושא זה. בית הדין האזוריאף המליץבסוף החלטתו על דרכים לעיצוב תודעתם הדתית של הילדים במקום מגוריהם החדשלאור רצונה המוצהרשל האם, שלטענתה אין היא יכולה לממשו בניגוד לרצון הילדים. עיון בהחלטת בית הדין מראה שבית הדין לא הורהלאם קטגוריתלרשום את הילדיםללימוד במוסדות השייכיםלזרם הממלכתידתי,אלאשבית הדיןלא נענה לבקשתה לתת לה זכות בלעדיתבקביעת זרם החינוךשבו ילמדו הילדים ועל פי רצונה העכשווי לרושמם בזרם החינוך הממלכתי. בקשת האם הוגשה לבית הדין קמאבח' בתמוז תש"ף – 30.6.20, המועד שבו הסתיימה שנתהלימודיםהקודמת והתחילה החופשה הגדולה. האב התנגד לבקשתה בטענה שהאם מנסה לשנות את זרם החינוך שבו ילמדו הילדים, שלא כפי שהיה נהוג במשפחה בשנים האחרונות.בנסיבות אלו ניתנה החלטת בית הדין על פי כתבי הטענותשל הצדדים ללא קיום דיון לגופו וללא קבלת חוות דעת מקצועית בנושא. החלטת בית הדין הייתה שאין לשנות המצב העכשווי ללא הסכמת שני הצדדים. האם הגישה את ערעורה.בית דיננו קיים דיון בערעורה במהלך הפגרהושמע דברי הצדדים,עלינו לתת הכרעתנועתה, מכיוון שמועד שנת הלימודים קרב, ואין אפשרות מעשית לבדוקבדיקהמעמיקהשל נושא זהבסד הזמנים הקצרשבפנינו. לצורך מתן החלטתנו חובתנו לסקור את התנהלותם של הצדדים בעבר – מערכת היחסים שבין הצדדים, התנהלותם היוםיומית, טיעוניהם ובעיקר אמינות טיעוניהם – כדי לתת החלטה מושכלת. הצדדים נישאו בשנת 2006, מנישואים אלו נולדו שלושה ילדים שגילאיהם כאמור לעיל. הצדדים גרו אחרי נישואיהם במשך כעשר שנים ב[א']. בשנת 2015 הגיש האיש – האב תביעת גירושין בבית הדין האזורי בנתניה. בכתב תביעתו העלה חשדות על בגידת האישה בו וציין שהילדים לומדים בזרם החינוך הממלכתי אך הוא מבקש לפסוק שהילדים יחונכו בחינוך הממלכתידתי. הבקשה נכתבה ללא נימוקים. אחרי הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסכם שלום בית ולפיו: הצדדים ילכו לטיפול אישי וטיפול זוגי; הילדים יישלחו ללימודים בבית ספר ממלכתידתי; האיש מתחייב להימנע מכעס, צעקות, קללות והאשמות בבגידה וכו'; הצדדים יעברו להתגורר בצפון. בהסכם זה לא הוזכר דבר לגבי אורח החיים שבו התנהל ויתנהל הבית. התיק נסגר בהסכמת הצדדים לאחר שהודיעו על חזרה לשלום בית. הצדדים עברו להתגורר במושב [ב'] במקום שבו גרים הורי האישה, ובנו שם את ביתם. הסכסוך והטענות שהיו בעת שגרו ב[א'] לא פסקו. בין הצדדים קיים סכסוך בעצימות גבוהה: האישה, האם, האשימה את האיש, האב, באלימות ובקנאות אובססיבית כלפיה הכוללת מעקבים מסוגים שונים; הוא האשים אותה באלימות כלפיו וכלפי הילדים; שני הצדדים האשימו איש את רעהו בחקירת הילדים על התנהלות ההורה השני, דבר שגרם נזק לילדים. במציאות זו הומלץ שלא לקיים הסדרי שהות חופשיים ואף לא הסדרי שהות בליווי קרובי האב, הסדרי השהות נקבעו במשך זמן רב במרכז הקשר, לאור החשש של פגיעה נפשית של האב בילדים עקב קנאותו האובססיבית לאם וחוסר יכולתו לשלוט בדיבוריו ובמעשיו. ביום כ"ג בטבת תשע"ח (10.1.18) ניתן צו הגנה בהסכמה המונע מהאב להיכנס לבית הצדדים, בהמשך לצו ההרחקה נקבע אופן הקשר בין האב לילדיו. בתסקיר המשך מתוארים המפגשים בין האב לילדים במרכז הקשר. מפגשים המעידים על קשר טוב ואהבה גדולה בין האב לילדיו ובין הילדים לאב. יש לציין שהסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך ששותפים בו גם קרובי המשפחה – אחות האב מצד אחד ואבי האם ואחיותיה מצד שני. מלבד זאת קיים סכסוך כספי בין האיש לאבי האישה שבמסגרתו הוצאו צווי הגנה כנגד האיש לאחר שזרק אננס על בית הורי האישה, אך אין כאן המקום להיכנס לפרטי הדברים. לשכת הרווחה מעורבת בפרטי הסכסוכים בין הצדדים, הוצאו כמה תסקירים וניתנו המלצות מעת לעת, על פי תהפוכות הסכסוך ולבקשת בית הדין. יש לציין שבדוח העובדת הסוציאלית המקיף הראשון נכתב"המשפחה מנהלת אורח חיים מסורתי, הילדים מתחנכים בזרם חינוך ממלכתידתי". ב. ביום ד' באדר תשע"ח (19.2.18) הגיש האיש – האב תביעה לגירושין שאליה כרך את ענייני משמורת הילדים והרכוש. בתחילת כתב תביעתו כתב האיש שסמוך לנישואי הצדדים התקרב לדת והחל לשמור שבת ומצוות. בכתב תביעתו העלה גם טענות על בגידתה של האישה – האם (שנטענו גם בתביעת הגירושין הראשונה). עוד העלה טענות על אלימות האם כלפי הילדים, לפיכך ביקש שמשמורת הילדים תהיה אצלו (בניגוד לכתב התביעה הראשון שבו כתב שהמשמורת תהיה אצל האם "כי אימא זה אימא"). אופי החינוך לא הוזכר כלל בכתב התביעה. הצדדים התגרשו ביום במרחשוון תש"ף (6.11.19) אחרי שבית הדין חייב את הבעל לגרש את האישה ואף הטיל עליו צווי הגבלה לצורך קיום הצו. האב מתגורר כיום בבית 'חברתו' ב[ג']. כאמור הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך בעצימות גבוהה. הסדרי השהות בין האב לילדים לא מתקיימים באופן קבוע, האם הגישה בקשות לבית הדין לחייב את האב בגין ביטול המפגשים, וניתנו החלטות בית הדין המורות לכאורה שהאב לא נוהג כשורה. החל ממרץ 20, האב לא נפגש עם הילדים כלל. לדבריו הדבר נוצר בשל משבר הקורונה, חוסר יכולתו להביא הילדים לבית אימו המבוגרת וסירובם להגיע לקיום הסדרי השהות בבית חברתו. אין ספק שהאב לא מקיים את חובותיו ההוריות לילדיו, בית הדין תמה איך אב האוהב את ילדיו נמנע מלהיפגש עימם כחמישה חודשים, כשגם לפני כן לא עמד בקיום הסדרי השהות. דבר זה גורם להתחלת מצב של ניכור הורי בין האב לילדיו המתלוננים שהאב לא מקיים עימם הסדרי שהות, מבטיח להגיע ואינו מגיע. אין ספק שלאב חלק לא מבוטל ביצירת המצב שנוצר בינו לילדיו, מצב שנוצר למרות תיאור יחסי האהבה והקרבה בינו לילדים בתסקירי לשכת הרווחה. עם זאת אין אנו יכולים לשלול שגם לאם חלק בניכור ההורי, אחרי שהאב הכין תשתית ליצירת הניכור, נושא זה לא נבדק על ידינו ואין הוא עניינו של פסק דין זה, אם כיאין אנו יכולים לשלול שיחסם של הילדים לשמירת מצוות נובע מהתייחסות האב אליהם. אין ספק שאין שום שיח ושיג בין הצדדים, בהעדר שיח שכזה פנתה האם לבית הדין בבקשה להעניק לה סמכות לקביעת המוסד החינוכי בו ילמדו הילדים, האב בתגובתו מתנגד לשינוי הזרם החינוכי כאמור לעיל. אין ספק שהדרך הסבירה והיחידה לפתרון סכסוך שכזה היא באמצעות קיום דיון ושמיעת הצדדים, ובאין הסכמה על ידי מתן חוות דעת מקצועית שתבחן את טובתם. דבר זה מצריך זמן. הדבר לא יכול להיעשות על ידי הגשת בקשה בתום שנת הלימודים. ויום לפני מעבר האם עם הילדים מ[ב'] חזרה ל[א']. בין כך ובין כך חובתנו להבהיר שאף שעניין החינוך לא נכלל בהסכם הגירושין שבין הצדדים, שהרי לא נחתם ביניהם הסכם כלל, ובית הדין מצוי בשלבי הכרעה שונים בכל העניינים שביניהם. ואף שעל פי פסיקת בית המשפט ענייני חינוך לא כלול בהכרח בעניין המשמורת. מכיוון שהאם פנתה לבית הדין וביקשה ממנו שידון בעניין החינוך ויעניק לה סמכות בלעדית בעניינים אלו, והאב הגיש את תגובתו המתנגדת למתן סמכות בלבדית לאם בעניינים אלו – שני הצדדים בבקשותיהם ובתגובותיהם הקנו לבית הדין את הסמכות לדון בענייני החינוך על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. ומכאן נובעת סמכותו וחובתו של בית הדין להכריע בענייני החינוך. ג. על פי דברי האם בכתבי טענותיה, המעבר חזרה ל[א'] היה בהסכמתו של האב, הדבר לא הוכחש בדבריו. כמו כן בנסיבות העניין מסתבר שאף ללא הסכמה פרטנית, האב היה מסכים למעבר זה, שהרי מקום מגוריהם של הילדים הינו סמוך יותר למקום מגוריו כיום, הילדים עברו לגור במקום שבו גרו בעבר, לבעל אין דבר ועניין עם היישוב [ב'], שהרי המעבר ליישוב זה היה במסגרת הסכם שלום הבית בין הצדדים כדי לגור בצפון בסמוך להורי האישה המתגוררים במקום. בשל סכסוכו עם משפחת האם, האב מנוע מלהיכנס ליישוב זה, ומשאין הוא מתגורר במקום ברור שאין לו עניין במגורי ילדיו במקום. מלבד הנ"ל לאחר שהצדדים התגרשוזכותה של האישה לגור היכן שתחפוץ, ומשכך ברור שהילדים יהיו עימה, ואין חולק בדבר במקום שזכויות האב לא נפגעות, וכאן ודאי שזכויותיו לא נפגעו. עם זאתברור שהמעבר לא נעשה בהחלטה רגעית, עקירת משפחה צריכה תכנון והכנה, ואכן האב בכתב תגובתו לערעור טען שהמערערת יודעת כבר מספר חודשים על המעבר,ומדוע הגישהאת בקשתה רק ברגע האחרון. דא עקא, מסתבר שגם האב ידעעל דבר זה,וגם הוא לא פעלבעניין זה של המוסד החינוכי בו ילמדו הילדים, והרי מסתבר שגם ב[א'] ישנם בתי ספר ממלכתייםדתיים, וצריכה להינתן החלטה בנושא זה.ומדוע הוא מלין רק על האם ולא על עצמואם, כדבריו, נושא החינוך חשוב לו. כאמור לעיל, אין חולק שבעת שהצדדים התגוררו ב[א'] עד שנת 2016 למדו הילדים בחינוך הממלכתי. המעבר לחינוך ממלכתידתי נעשה בעקבות הסכם שלום הבית, כלל לא ברור שהיו חילוקי דעות בין האב לאם בנושא זה, אף שזו הייתה בקשת האב בכתב התביעה הראשון לגירושין. על כל פנים אין לפנינו גילוי דעת שהייתה התנגדות של האם לדבר. אך על אף שהילדים למדו במוסדות ממלכתידתי בתסקיר לשכת הרווחה נכתבשאורח החיים בבית הוא מסורתי, מסורתיולא דתי, ההגדרה מסורתי היא הגדרה כלליתולא ברור מה כוללת מסורתיות זו. האם יש בה שמירת הדת, חיבת הדת או דברים אחרים. האם אמרה שהיא שומרת שבת. גםמהותה של שמירת שבת זו שעליה מצהירה האם אינה ברורה. אדם שומר מצוות שומר שבת כפי שנפסק בשולחן ערוך. וכידוע כבר כתב המשנה ברורה בהקדמתו להלכות שבת, "וכבר העיד הגאון בעל אורים ותומיםבספרו יערת הדבשכי אי אפשר כלל במציאות שינצל מאיסור שבת אם לא ילמוד כל הדינים על בורים היטיב היטיב."בני הזוג שלפנינו ודאי לא למדו הלכות שבת "היטב היטב" ומסתבר שלא למדו כלל, לפיכך לא ברור לנו מהי שמירת השבת שאותה מקיימת האישה, אם עריכת קידוש בלבד, הימנעות מנסיעה בשבת, הימנעות מבישול והדלקת אש בשבת או דברים אחרים. עם זאת אין ספק שכל קיום פרט מפרטי הלכות שבת יש בו חשיבות מרובה וברכה רבה לכל השומרו ומקיימו. כמו כן מסתבר מאוד שהקפדה על שמירת מצוות גם אינה בהכרח נר לרגלי האב, וכפי שטענה האם. האב בכתב תביעתו ובדבריו לפנינו מודה שבעבר לא קיים מצוות ולא שמר שבת, אך לטענתו אחרי הנישואין התקרב לקיום מצוות. לא ברור איך מתקיימת התקרבות ללא לימוד ההלכות וללא ניהול בית על פיהן, הצדדים הרי שלחו ילדיהם למוסדות חינוך ממלכתי לפני שעברו לצפון, גם אחרי שעברו לצפון ניהלו חיים מסורתיים, כשלא ברור אלו מצוות שמרו ובאיזה אופן, האישה הצהירה שאורח החיים בבית בעיקרו היה חילוני, והבעל לא הכחישהדברים. גם כיום מסתבר שהאב לא מקפיד על שמירת מצוות, עצם מגוריו עם אישה ללא חופה וקידושין מורה שהתורה אינה נר לרגליו.עם זאת הצדדים הסכימו לשלוח הילדים לחינוך ממלכתידתיוהילדים למדו בבית הספר בקיבוץ [ד']. כללי שמירת המצוות המחייבים בבית ספר זה, הם כפי הנהוג בחינוך הממלכתידתי. כשיש להדגיש שגםבמוסדות החינוך הממלכתידתי רמת שמירת הדת במשפחותהשולחות ילדיהם ללמוד בואינה רמה אחידה, ותלויה הרבה פעמים בהרכב המשפחות באותו יישוב ולפעמים בהרכב המשפחות השולחות לכל בית ספר ספציפי.גם רמת שמירת המצוות בציבור המגדיר עצמו 'דתילאומי'אינה שווה ומתפרסת על מנעד רחבשל התנהגויות כידוע לכל מי שמכיר ציבור זה. כמו כן ידוע שמשפחות רבות שאינם מקפידות על שמירת מצוות שולחות את ילדיהם ללמוד בחינוך הממלכתידתי, ולמרות התנהלותם של ההורים ובעקבותיהם הילדים באורח חיים של אישמירת מצוות בחיי היום יום,מערכת החינוך הממלכתידתי לא מכתיבה(או מדויק יותר: אינה יכולה חוקית להכתיב)לבאים בשעריה באיזה אורח חיים יתנהגו מחוץ לשערי בית הספר. הסיבות שהוריםשכאלה שולחים ילדיהםלמוסדות הממלכתייםדתייםהן לפעמיםכדי שילדיהן יינקומעט מן המעיין של 'ישראל סבא', ויקבלו שמץ מהמסורת והמורשת הנהוגה בעם ישראל מזה אלפי שנים,ולפעמים מתוך חוסר הזדהות עם המגמות וההשקפות החינוכיותהמועברות ומוטמעותבבית הספר הממלכתי. מסתבר שהלימודבמוסדות הממלכתידתי ללא הנהגת הבית בקיום שמירת מצוות,מועיל לילד לכל היותר שלא יהיה בורולא מנותק ממורשתנו – דבר שאולי בעתיד ייתן לו את יכולת הבחירה לאן תלך דרכו. ואף אם לא כן לא יגיע למצבם של שניים מהבנים בהגדה, ה'תם' השואל "מה זאת?" וזה 'שאינו יודע לשאול'. הלימוד במוסדות הממלכתידתי יכול להועיל לו לדעת מי הם שלושת האבות ומי הן ארבעת האימהות, מה הם חמישה חומשי תורה (אף ללא ידיעה מה כתוב בהם), ומה הם שישה סדרי משנה, מהי קריאת שמע ומה היא תפילה. דבר שאיננו יודעים אם ניתן להיאמר על הלומדים במוסדות החינוך הממלכתי. לימוד במוסדות ממלכתייםדתיים לא מטיל חובות של שמירת מצוותעל הורי הילד והילד,אךמכריחאותו להתנהג בכבוד לערכי 'ישראל סבא'בתוככי בית הספר. דרישות מינימליות של חבישת כיפה ולבישת ציצית בהגיעו למוסד החינוכי אף על פי שאביו אינו עושה כן. בחלק מהמוסדות אף אין מוטלת חובה על הבנות של לבישת חצאית או שמלה ומאפשרים לבישת מכנסיים ובתנאי שהדבר לא יהיה פרובוקטיבי (כך כנראה נהוג לפי התקנון בבית ספר בו למדו הילדים בקיבוץ [ד']). ולכןמשונה האמירהשנטענה מפי האםכאילו הליכת הילד למוסד ממלכתידתי כופה עליו אורח חיים. הפלורליזם ואיההקפדה על משפחות השולחות את ילדיהן לחינוך ממלכתידתי להתנהג באורח חיים של שמירת מצוות גורים במקרים רבים למשפחות שבהן עיקרון זה חשוב להימנע משליחת הילד לחינוך ממלכתידתי, מחשש להשפעה חברתית שתגרום לו לסטות מדרך שמירת המצוות. ייתכן שבשל כך, ולא בכדי, אחוזים לא נמוכים של בוגרי החינוך הממלכתידתי אינם מנהלים אורח חיים של שמירת מצוות בבגרותם (מלבד בוגרים ממשפחות שאינן שומרות מצוות, שמתחילת לימודיהם לא שמרו מצוות). משכךשליחת הילדים לבית ספר ממלכתידתי במקרה שלפנינולמרות שבני הזוג לא הקפידו על שמירת מצוות,אינה תופעה יוצאת דופן ולא נעשתה לצורך כפיית קיום מצוותאלא מהטעם האמור לעיל. על פי החומר שבתיק בני הזוג וכמובן ילדיהם, לא הקפידו על שמירת מצוות. האב מתגורר וחי כיום עם אישה ללא חופה וקידושין – דבר שאינו ראוי ואינו מקובל אצל שומרי מצוות, ומהווה דוגמה לא חינוכית לילדים הלומדים במסגרת הדתית. ד. כאמור, הידיעה על המעבר ל[א'], הייתה ידועה לאם מזה זמן רב וכנראה גם לאב, אךנראה שנושא החינוך לא עמד בראש מעייניהם והיה שולי בחשיבותו, אם בכלל הייתה לו חשיבות, אלא שהמעבר למקום חדש מכריח את ההורים להתייחס לעניין זה. ההנהגה והחובה של הורה בעת מעבר דירה, ולדעתנו בין בהורה שומר מצוות ובין באינו שומר כל כך, הןלחשוב תחילה היכן יתחנכו ילדיוובהתאם לכך לקבוע מקום מגוריו. בבראשית (מו, כח) מספרת התורה על יעקב "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו" ופירש רש"י "לפניו – קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", הקמת המוסד החינוכי שמשם תצא ההנהגה צריכה להיות מוקדמת להגעה למקום. זוהי חובתו של כל הורה אחראי, במקרה שלפנינוכנראה שלשני הצדדיםהעניין לא היהחשוב דיו, לפני מעבר הילדים,ורק עם המעבר החלו במאבקי כוחהיכן ילמדו הילדים. יש לציין גם שהאב המתנגד לרישוםהילדים למוסדות שרוצה האם, האבשאינוטורח להיפגש עם ילדיוכמעט חצי שנה,לא מציג אלטרנטיבהולא הצביע על מוסד חינוכי ספציפי שאליו יירשמו הילדים. משמעות הדבריםלכאורה, שעיקר כוונתוהיאשלא ילמדו במקוםשאותו מציעה האם.וכפימאמר הנשים במשפט שלמה, שמתוך דבריהן הגיעה להכרעה, "זו אומרת: בני החי ובנך המת, וזו אומרת: בנך המת ובני החי",שסדר אמירת הדברים מורה עלהחשיבותהעיקריתבעיני האומר, ולכן זאת שמקדימה "בנך המת" – משמע שזו עיקר החשיבות בעיניה ואין היא האם האמיתית. אף כאן:התנגדות גרידא, ללא הצגת חלופה, פוגמת באמינות טענתו. אין ספק שהאב חייב ללמד בנו תורה ולחנך ילדיו, כדכתיב "ולמדתם אותם את בניכם", ואיתא במשנה (קידושין כט, א): "האב חייב בבנו בחמשה דברים" וביניהם "ללמדו תורה", וחייב לחנכו, ולעניין חינוך בנות נחלקו הפוסקים – עיין מגן אברהם (סימן שמג), ואין כאן מקומו. אך ברור שאף אם משורת הדין אין האב חייב בחינוך בנותיו, המנהג הוא שהאב הוא זה שמוטלת עליו חובת החינוך, וודאי שחובתו עולה על חובת האם,אךבנידון דידןאין נראה שהאב עושהדברכלשהולקיום חובתו,ואולי חושב שיקיים חובתו בהתנגדות לרצון האם. חובתנו להבהיר:חינוך הילדים לא יכול להיעשות רק במוסדות החינוךועיקר החינוך הואהתנהלות האב והאם בביתם, שאותה רואים הילדים, ועל פיה הם קובעים את התייחסות האמיתית של ההורים לכל עניין. וכמאמר העולם על הכתוב (דברים כט, כא) "ובניכם אשר יקומו מאחוריכם", הבנים יושבים בבית ומתבוננים היטב מאחורי ההורים איך הם מתנהגים, ועל פי ראייתם הם מבינים במה באמת ההורים מאמינים ומה הם רוצים. הסיכויים קלושים שמוסד חינוכי יצליח לחנך ילדים באופן שונה ממה שהם רואים את התנהגות הוריהם.יחסם של הילדים לשמירת מצוות יהיה בהתאם למה שהם רואים בפועל אצל הוריהם, ולא על פי הצהרות ההורים. אם אב ואם מדברים על שמירת מצוות והם לא שומרים, התייחסות הילדים היא בהתאם להתנהגות ההורים ולא בהתאם להצהרותיהם, אם ההורים לא מקפידים על שמירת מצוות, אך מצהירים שרוצים בשמירתם הילדים יודעים שההתנהגות מורה על מחשבותיהם. מלבד זאתאף אם ההורה שומר מצוות אך לא מתנהג בצורה נאותהלילדיו, או באופן לא נאות לאדם אחר,הילדים לאיקבלו את דרכווהדרכותיו, מפני שהיחס לילדים בפרט והתנהגות ההורה ככלל, משפיעה על קבלת דעת ההורה, ועיין ביומא (פח, א) "היכי דמי חילול השם", שאם תלמיד חכם מתנהג שלא כראוי – הרואהו תולה את הדבר בתורתו, ואף לגבי אב ואם הדברים כן. ובפרשת השבוע, פרשת כי תצא, כתיב (דברים כא, כ): "בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו" ולמדו חז"ל (סנהדרין עא, א) שהקול של אביו ואמו צריך להיות שווה, ואומנם פשט הדברים הוא שהקול שווה בפועל, אך דרשו דורשי רשומות ביארו שהכוונה שהקול שווה, שהדרך וההנהגה שווים ואין חילוקי דעות ביניהם. וכתב הזוהר "ותפשו בו אביו ואמו – ברעותא חדא בהסכמה חדא". דבר זה בא לרמז לנו, שאם יש חילוקי דעות בין ההורים לעיני הילדים, הדבר משפיע לרעה על נפש הילד, וזוהי הכוונה שאםאין אביו ואימו 'שווים בקול', שאין הם תמימי דעים לפני הילדים, אלא חולקים זה על זה,אז אין טענה אם הבן נעשה 'בן סורר ומורה'– עצם המציאות של מריבות בין ההורים, בין לגבי הדרך שבה יתנהלו הילדים ובין בדברים אחרים, משפיעה ומזיקה לילדים, ולהכי יש לתלות את מעשיו בהורים ולא מחמת התנהלותו המושחתת. במקרים כאלו, הרבה פעמים התנהלות הילד נובעת מהמריבות בין ההורים. משכךהתנהלותהילדיםבמקרהשלפנינו – אם יש בה משום התרסה, מסתבר שהיא נובעת מהמריבות והסכסוךהקשהבין ההורים. ה. אחרי אריכות הדברים נבוא לדון בטיעוני האםלרישום הילדים בבית ספר ממלכתי. הטיעון הראשון המוזכר בכתבי הטענות ובדברים שנאמרו לפנינו מסתמך על הדברים שהאם טוענת שהילדים אומרים או שנאמרו על ידיהם לעובדת הסוציאלית. הדברים מתחלקים לשניים: טענות שהילדים לדבריה טוענים, והתנהגויות שהם מתנהגים. לדבריה: לא היו מרוצים מבית הספר שבו למדו;הילדים אינם רוצים ללמוד בבית ספר ממלכתידתי; הבן מתנגד לחבוש כיפה וללבוש ציצית; מתקשים בלבוש הנדרש; הילדים מתקשים במקצועות הקודש; אינם רוצים ללמוד בהפרדה; אינם הולכים לבית הכנסת ואינם נוטלים ידיים; גמלה בליבם ההחלטה שלא ילמדו בחינוך ממלכתידתי ואם יכריחו אותם לא ילכו לבית הספר כלל ויחללו שבת. האם הוסיפה שכפייתהאב על שמירת שבת גרמה לסלידתם משמירתה. בית הדין שאלוחזר ושאל לגבי הרצונות של הילדים לטענתה, מה יהיה אם הילדים לא ירצו ללמוד מתמטיקה או אנגלית, לא ירצו ללכת לבית הספר –עד איזה מקום אנו מתחשבים ברצון הילדיםאו אולי יותר נכון באמירה שהם אומרים? והיכן מתחילה הסמכות ההורית, על אף ששאלנו את השאלה בדיון פעמים מספר.באת כוח האם התחמקהולא השיבה תשובה.בית הדין העירכבר בשעת הדיוןשבתסקיר לשכת הרווחה נכתב שהילדים מצטערים על עזיבת בית הספר וחבריהםשם, שלא כדברי האם. ולפיכךדבריהבכתבי הטענותשהילדים התחננו להוציאם מבית ספר זה אינם אמת. ואכן גם על זה לא ניתנה תשובה. חובתנו להבהיר: חובת ההורים לחנך את הילדיםולהוליכם בדרך שבה הם אמורים לילך, ואף אם הילדים מתנגדים. זוהיחובתו של כל הורה וחובתוגדולה יותר כשהוא הורה משמורן. אמנם כתיב "חנוךלנער על פי דרכו" והכוונה שתתאים את החינוך לפי אופיו,אך אין הכוונה שתשתמטמחובת החינוךאם אין הוא רוצה. כמו שלא יעלה על הדעת שילד שאינו רוצה להתקלח, לצחצח שיניים, לאכול וללכת ללימודים – ניתן לו לנהוג כרצונו, אלא ודאי ההורה יכפה את הילד על עשיית מעשים שחובתו לעשות, וכאמור על פי הכרתו את אופיו, לפעמים על ידי פיתוי ולפעמים בכפייה. הוא הדין לעניין הדברים האמורים לעיל:חובת הילד ללכת למוסד חינוכי ולנהוג על פי כללי המוסד, כגון תלבושת אחידה. והוא הדין בהליכה לבית ספר ממלכתידתי שהתלבושת של ילד כוללת חבישת כיפה ולבישת ציצית, ולבישת בגדים מכובדים לבנים ולבנות. מלבד זאת קוד הלבוש של הילדים בחינוך הממלכתידתי אינו שונה בהרבה מקוד הלבוש בחינוך הממלכתי. נטילת ידיים ותפילה בבית הספר הן חלק מההתנהלות הנדרשת בהתאם לכללי המוסד ואין הן שונות מכללים אחרים. כל הדברים הנדרשים אינם מוצאים חן הרבה פעמים גם למי שמגיע מבית ששומרים בו מצוות, החינוך בבית הספר ככלל אינו נכנס למחשבות הלב (אף שאולי היה רצוי שייכנס), אלא להתנהלות טכנית מעשית פרקטית, ומתבצע על פי הוראות ולרוב לא מתוך הכרה ורצון הילדים. גם אם נדרש לבוש לא פרובוקטיבי – אין מניעה שהילד יעשה כן בין כותלי המוסד החינוכי, והלא מחוץ לכתליו ידוע שהילד מתנהל כפי שירצה בהסכמת הוריו.אין אפשרות לכפות על הילד ההתנהלות מחוץ לכותלי המוסד, על זה מופקדים הוריו, וכל הורה נוהג כפי הבנתו (ולפעמים כפי חוסר הבנתו). הטענה על לימודים בנפרד אינה ברורה – במקומות רבים הלימודים בחינוך הממלכתידתי נערכים בעירוב של בנים ובנות (ואין אנו יודעים איך נוהגים בבית ספר ממלכתידתי ב[ד']). גם האיומים של הילדים לדברי האם, אם אכן נאמרו, שלא ילכו ללמוד – אינם מובנים.חובתוהבסיסיתשל ההורה, היאלשדל ואף לכפות את הילד ללכת למוסד הלימודי,והורה הטוען שאינויכוללהפעיל סמכותו ההורית,יש לשלול ממנו את היכולת להיות משמורן, להעבירה לצד השני ולפעמים להפקיעה משני ההורים. גם האיום על שמירת השבת או אי שמירתה על ידי הילדים אינו ברור, שמירת השבת של הילד ובפרט במקום שהוריו אינם מקפידים בשמירת מצוות תיעשה בסופו של דבר על פי בחירתו ואינה תלויה במוסד החינוכי שבו ילמד. בין כך ובין כך: הורה שלא יכול למצוא את הדרך להשפיע על ילדיו לפעול כפי שראוי שיפעלו אינו ראוי להיות הורה משמורן, ויש מקום לשלול את משמורתו. אומנם לגופם של דבריםאין אנו בטוחים כלל שהדברים שנאמרו בשם הילדים, אף אם אכן נאמרו על ידםאכן מבטאים בהכרח את דעתםופעמים רבות דרכם של אנשים ככלל וילדים הנתונים למרות הוריהם בפרט להשמיע את מה שהם חושבים שרוצים שישמיעו, לפעמים האמירות הן מה שהושתל בהם וחונכו עליהם על ידי הוריהם וכבר אמרו חז"ל בסוכה (נו , ב) "אמראביי: אין, כדאמרי אינשי:שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה", ופירש רש"י שם: "משל הדיוט הוא: מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע". ומטעם זה קנסו לכל משמרת בלגה, שאמרו שמה שעשתה מרים בת בלגה, היה בשל מה ששמעה בביתה. ומזה לנידון דידן: כל הדיבורים שלטענת האם אמרו הילדים, אף אם נאמרו, אין הכרח שנאמרו מפני שזאת היא דעתם, ייתכן שנאמרו מפני שאימם רוצה שיאמרו כך, ואם תאמר להם לנהוג אחרת וכפי שמוטל עליה להפעיל סמכותה ההורית יאמרו אחרת. ו. עם זאתאין אנו יכולים לקבוע מסמרות בדבר. אכןייתכןשהתנהגות האבבחייו האישיים, בין במגוריו עם אישה ללא נישואין, הן בהתנהלותו לגבי שמירת מצוות שלא ברור לנו מהי מידת השמירה שהוא שומר כלל – והרי גם כשעברו לצפון, בתקופה שבה למדו הילדים בבית ספר ממלכתי, וברור שלא הייתה הקפדה על שמירת מצוות, אם הייתה שמירה כלל, אף שהאב דרש את לימודי הילדים בחינוך ממלכתידתי, שמירת מצוות לא הייתה אחד התנאים, ושמע מינה שבעניין שמירת מצוות לא השתנה דבר –גרמה להתנהלות הילדיםולאמירותיהם המוצדקות לטעמם, שהרי הם רואים שהוריהם אינם שומרים,אין הם יודעים את הנועם שבעול המצוותהמוליך ומיישר דרכיו של אדם, ובמצב זה הםרואים בדברים רק עול ומנסים לפרוק את העול 'כעגל לא לומד'. סוף דבר: עניין זה שלרצון הילדים בנסיבות אלו – ספק אם יוכללהיותגורם מכריע, אך בנסיבות העניין אין אנו יכולים לעמוד באמת על מהות רצונם. משכך ללא בדיקה עניינית מקפת שתעמוד על בירור רצונם, לא תוכל להינתן קביעה החלטית. אומנם לגופם של דברים נראה שלא עומדת בפנינואיזוכוונה אידיאולוגית נשגבה של האםוודאי לא של הילדים, ועיקרהבקשה היא בקשה טריוויאליתהנובעת מנוחות האם, וכפי שנכתב בבקשה שהוגשה לבית הדין האזורי,בתי הספרשאליהם היא מבקשת לרשום את הילדים סמוכים ונמצאים במרחק הליכה ממקום מגוריה, והילדים יכולים להגיע למקום הלימודים מבלי שהדבר יטיל עול על האם שאין היא ניידת. לפיכךהאםששלחה בעבר את ילדיה לבית ספר זה והעבירה אותם לחינוך ממלכתידתי לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מפני רצון האב,אינה מוצאת לנכון להתאמץ בדבר שאין היא רואה בו נחיצות. מאידך גיסאהאב, שאינו נוקף אצבע לצורך מפגש עם ילדיו, לא מנסה להציע חלופהאחרת לילדים –מה אכפת לו שהאם תתאמץ? אדרבהנוח לו ורצונו להרע לה.איןלנוראיהכלשהישהרצוןשהילדים ילמדובחינוך ממלכתידתיבא מתוך רצוןאידיאולוגי עמוק וטהור, שאם כן האב היה עושה לפחות משהו למען חינוך ילדיו,האב מעדיף חינוך זה כשאין הדבר דורש ממנו מאומה. ואולי מפני שבילדותו למד בחינוך זה. כפי שכתבנו לעילבחינוך הממלכתידתי ניתנת תשתיתיסודית ראשוניתלהכרת מורשתוהדתיתשל עם ישראל. לדעתנו ולהכרתנו ראוי שכל ילד במדינת ישראל יקבל תשתית זו עלמורשתו הדתית של עם ישראל זה אלפי שנים,אךדברזהשל קביעת תוכנית הלימודיםאינו בסמכותנו. עם זאת ילד שלומד כבר בחינוך הממלכתידתי שלא כופה התנהגות עליו מחוץ לכותלי המוסד, אף אם אורח חייו אינו של שמירת מצוות – לא ראוי שנפסיד לו את היכולת לקבל מה שיקבל, בפרט שההורים שלחו למסגרת זו ואין זה מן הראוי לשנות ללא הסכמה את הדרך המשותפת בה הלכו בני הזוג בחייהם המשותפים. והנהאין ספק שבית הדין האזורי צדק הן בקביעתו הערכית, הן בקריאה לאם להפעיל סמכותה ההוריתבהצעותיו לאם איך תנהג. כמו כן, מאחר שהמצב כיום הוא שהילדים לומדים זה כמה שנים בחינוך הממלכתידתי,המעבר לחינוך זה נעשה לפני מספר שנים בהסכמת האם. אלא שעתההאם רוצה לשנותאת המצב,ויש מניעה חוקיתשתעשה זאת: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, קובע: 18 (א) בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה; הסכמתו של אחד מהם לפעולתו של רעהו יכולה להינתן מראש או למפרע, בפירוש או מכללא, לענין מסויים או באופן כללי; וחזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בענין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו[…]מיום 16.4.2010 תיקון מס' 14 ס"ח תש"ע מס' 2234מיום 17.3.2010 עמ' 423 (ה"ח 300) 18.(א)בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה; הסכמתו של אחד מהם לפעולתו של רעהו יכולה להינתן מראש או למפרע, בפירוש או מכללא, לענין מסויים או באופן כללי; וחזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בענין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו. (ב) גוף המנוי בתוספת ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, וקיבל מהורהו של הקטין הודעה בכתב על רצונו לקבל עותק מהמידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר של הקטין, ימסור את המידע גם לאותו הורה; ואולם נודע לגוף המנוי בתוספת, כי נשללה או הוגבלה האפוטרופסות של אחד ההורים בהחלטת בית משפט, לא יחול האמור בסעיף קטן זה אלא לגבי עניינים אשר נותרו נתונים לאפוטרופסותו של אותו הורה, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; השר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת. מיום 7.6.2012 סעיפים קטנים 18(ב)(2), 18(ה) מיום 23.1.2012 סעיפים קטנים 18(ג), 18(ד) לענין גופים המנויים בתוספת מיום 23.1.2012 תיקון מס' 16 ס"ח תשע"ב מס' 2333מיום 23.1.2012 עמ' 142 (ה"ח 388) (ב) גוף המנוי בתוספת ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, וקיבל מהורהו של הקטין הודעה בכתב על רצונו לקבל עותק מהמידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר של הקטין, ימסור את המידע גם לאותו הורה; ואולם נודע לגוף המנוי בתוספת, כי נשללה או הוגבלה האפוטרופסות של אחד ההורים בהחלטת בית משפט, לא יחול האמור בסעיף קטן זה אלא לגבי עניינים אשר נותרו נתונים לאפוטרופסותו של אותו הורה, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; השר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת. (ב) (1) גוף המנוי הן בתוספת לחוק זה והן בתוספת לחוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005 (בסעיף זה – חוק עדכון כתובת), ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, ישלח את המידע גם לכתובת הנוספת למשלוח דואר לקטין כאמור בחוק עדכון כתובת; (2) גוף המנוי בתוספת לחוק זה ואינו מנוי בתוספת לחוק עדכון כתובת, המחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע להורה בעניין ילדו הקטין, שקיבל מהורה של קטין הודעה בכתב על רצונו לקבל את המידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר, ימסור את המידע גם להורה המבקש. (ג) עם קבלת הודעה בכתב כאמור בסעיף קטן (ב)(2) או קבלת בקשה לרישום כתובת נוספת כאמור בסעיף 2א לחוק עדכון כתובת (בסעיף זה – בקשה), ישלח גוף המנוי בתוספת או פקיד הרישום כהגדרתו בחוק האמור, לפי העניין, הודעה על הבקשה למען הרשום של הקטין. (ד) לא יישלח ולא יימסר מידע בעניין קטין על ידי גוף המנוי בתוספת או על ידי פקיד רישום כהגדרתו בחוק עדכון כתובת, אם הורה או גורם אחר המציא להם החלטה של בית משפט שלפיה נשללה או הוגבלה לעניין זה האפוטרופסות של ההורה שהגיש את הבקשה, או החלטה של בית משפט המונעת את מסירת המידע כאמור לאותו הורה. (ה) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת. מיום 12.4.2017 תיקון מס' 18 ס"ח תשע"ו מס' 2550מיום 11.4.2016 עמ' 798 (ה"ח 890) (ב) (1) גוף המנוי הןבתוספת לחוק זהבתוספת הראשונה לחוק זהוהן בתוספת לחוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005 (בסעיף זה – חוק עדכון כתובת), ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, ישלח את המידע גם לכתובת הנוספת למשלוח דואר לקטין כאמור בחוק עדכון כתובת; (2) גוף המנויבתוספת לחוק זהבתוספת הראשונה לחוק זהואינו מנוי בתוספת לחוק עדכון כתובת, המחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע להורה בעניין ילדו הקטין, שקיבל מהורה של קטין הודעה בכתב על רצונו לקבל את המידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר, ימסור את המידע גם להורה המבקש. (ג) עם קבלת הודעה בכתב כאמור בסעיף קטן (ב)(2) או קבלת בקשה לרישום כתובת נוספת כאמור בסעיף 2א לחוק עדכון כתובת (בסעיף זה – בקשה), ישלח גוף המנוי בתוספתהראשונהאו פקיד הרישום כהגדרתו בחוק האמור, לפי העניין, הודעה על הבקשה למען הרשום של הקטין. (ד) לא יישלח ולא יימסר מידע בעניין קטין על ידי גוף המנוי בתוספתהראשונהאו על ידי פקיד רישום כהגדרתו בחוק עדכון כתובת, אם הורה או גורם אחר המציא להם החלטה של בית משפט שלפיה נשללה או הוגבלה לעניין זה האפוטרופסות של ההורה שהגיש את הבקשה, או החלטה של בית משפט המונעת את מסירת המידע כאמור לאותו הורה. 19. […] לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בעניין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית המשפט, ובית המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון. הרי שחוק זה מחייב הסכמת שני ההורים וללא הסכמת שניהם לא יכול אחד מהצדדים לערוך שינוי מהמצב הקיים. באין הסכמה אין לשנות מהמצב הקיים ללא הסכמת הרשות השיפוטית לפיכך הגישה האישה בקשתה לבית הדין. משהתנגד האב לבקשתה, ובית הדין לא יכול להביאם להסכמה, מוטל הדבר לפתחנו, וללא הוראה מפורשת של בית הדין, האם מנועה להעביר את הילדים ללמוד בזרם חינוכי אחר. כפי שכתבנו בנסיבות משפחה זו אין ספק שעקרוניתראוי שהילדים ילמדו במוסדות חינוך ממלכתייםדתייםושלא לשנות מהמצב הקיים. אך באמת הדברים לא נבחנו היטב. על פי דין תורהטובתו של הילד היא המכריעהבכל ענייניו וכן קובע סעיף 17 לחוק הנ"ל. לדעתנוטובתו הרוחניתושמירת מצוות ועל כל פנים הכרתן היא הדבר הנחוץ והראוי,עם זאתבמקרה שלפנינויש חשש שבשלהתנהגות האבוחוסר האכפתיות שלו, דווקא השארת המצב כפי שהוא כיום, כפיית הילדים להמשיך ללמוד בחינוך ממלכתידתי כשלא ברור לנו רצונם ולא ברור לנו בוודאי שאימם מוליכתם בדרך זו ולא התנהגות והתנהלות אביהם,והלימודים במוסד ממלכתידתי בנסיבות העניין – ייתכןשלא רקשלא יועילו, אלאאף יזיקו ויצרו מחסום רגשי ואנטגוניזםכנגד חיבת הדת ושמירתה. כאשר אין ספק שרגשות האם הנובעים מן הקושי שנגרם לה בניגוד לדעתה, כאשר עליה העול להגעת הילדים למוסדות החינוך, ילבו את האש במודע או שלא במודע. לפיכךדווקא היתר לרושמם לשנה זו בחינוך הממלכתי, תוך מינוי מומחה שייפגש עם ההורים ועם הילדים במשך השנה, וייתן את המלצותיו לקראת השנה הבאה , יכול להוות את הפתרון הנכוןוהראוי כדי שהילדים יקבלו בסופו של דבר את החינוך הראוי. בנסיבות מקרה זה, שהילדים גדלים בבית שבו אין הקפדה על שמירת מצוות למרות שיש זיקה למסורתהכרחתם נגד רצונם ונגד רצון האם עלולהלהביא לתוצאה לא רצויה ומזיקה. נוסיף ונאמר: אין אנו יכולים להתעלם מחוסר האכפתיות של האב, ומהעובדה שבפועלכל העול מוטל על האם, כשהאב נמנע מקיום הסדרי שהותמזה זמן רב. לפיכך נראה לנו שיש לאשר לאם לרשום הילדים ללימוד בזרם הממלכתי לשנת תשפ"א בלבד תוך הדגשה שההיתר זמני – לא יהא בו כדי לשנות את המצב הקודם, והדבר ייבדק עניינית לקראת השנה הבאה. על בית הדין האזורי למנות כבר עכשיו מומחה שיבחן טובת הילדים לגבי הזרם החינוכי שבו עדיף שילמדו, ולאחר מכן לקראת שנת הלימודים תשפ"ב ייקבע באופן סופי זרם הלימודים בו ילמדו. אין ספק שחידוש הקשר של האב עם ילדיו ויצירת אמון מחודש יאפשרו לאב להשפיעלחדד ולגלות את רצונם של הילדים כדי שתתקבל החלטה מושכלת. לאור האמור: א. אף שבית הדין האזורי צדק עקרונית בקביעותיו, בנסיבות העניין אנו מקבלים את הערעור. ב. בית הדין מסמיך את האם לרשום את הילדים ללימודים בבתי ספר כרצונה ובאחריותה לשנת הלימודים תשפ"א בלבד. ג. בית הדין האזורי ימנה מומחה שיבחן טובת הילדים בנסיבות המקרה שלפנינו וימליץ על הרשת החינוכית בה ילמדו הילדים בשנים הבאות. הצדדים ישתפו פעולה עם המומחה ויישאו בשווה בהוצאותיו. ד. הערובה שהפקידה האם לצורך שמיעת ערעורה תוחזר לה. הרב שלמה שפירא מצטרף למסקנת הדברים שכתב הגר"ש שפירא שליט"א. טוב תעשה האם אם מרצונה החופשי, ולא בכפייה,תרשום את ילדיה לבית ספר ממלכתידתי. אין לי ספק כיחינוך לערכי מסורת של תורת ישראל, כפי שמקובל בבית ספר ממלכתידתי, לא רק שלא יגרע מחינוכם, אלא אדרבה: הרישום לבית ספר ממלכתידתייביא גם לאם אך נחת,ברכה ושמחה. הרב צבי בן יעקב ובהמשך לדברי הרה"ג צ' בן יעקב:טוב יעשה האב אם יתעשתויעבור טיפול שיאפשר לו להתגבר על כעסיו ולהפוך לאב משמעותי לילדיו. קשריו עם ילדיו –קשרים של נתינה ואהבה, מעורבות בחינוך ואחריות – הם דברים שאין להם תחליף בעיצוב נפש ילדיוהרכים ובהשפעה על הדרך שבה ילכו ועל הבחירות הרוחניות שאותן יבקשו. הרב אליעזר איגרא א. נפסק כאמור. ב. ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים. ניתן ביום ד' באלול התש"ף (24.8.2020). הב אליעזר איגרא הרב שלמה שפירא הרב צבי בן יעקב