פתחי תשובה על חושן משפט 34
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
אסור לו להעיד עמו. עי' בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שכתב דצ"ע לדינא אם ראובן מבקש מלוי שיעיד לו נגד שמעון עדות אמת רק שלוי יודע שפסול הוא מחמת נגיעה או קורבה או מחמת עבירה רק שהב"ד לא ידעו אם רשאי להעיד. ובמחמת עביר' צ"ע יותר כי איך יעשה אף אם יפרסם קלונו אין אדם משים עצמו רשע לכן אם לא יגיד עובר. וא"ת הלא ק"ו הוא ממ"ש רז"ל מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יצטרף עם חבירו שיודע בו שהוא רשע להעיד וא"כ ק"ו ביודע בעצמו. ע"כ נפרש שם שר"ל לא יצטרף עמו להיות אצל הדבר לעד או לחתום שטר ובזה אפשר דק"ו אם יודע בעצמו ובכה"ג נמי מיירי חזרה דמועלי שבועות דלקמן סל"ג משא"כ אם כבר ראה וזה מבקש ממנו שיעיד עכ"ל וע' בקצה"ח לעיל סי' כ"ח באמצע סק"ח מ"ש בשם אחיו בזה. וע' באורים לעיל סי' כ"ח סק"ג שהביא דברי החו"י הנ"ל בקצרה וכ' עליו וז"ל ונראה דאם הוא פסול משום קורבה ודאי דלא יעיד או יבא ויגיד לב"ד קרוב אני אבל מחמת עביר' כיון דאין ידוע אלא לו הרי אין אדם נפסל ע"פ עצמו ועוד הטעם דפסול רשע להעיד היא דנחשב להעיד שקר וא"כ הוא דיודע בנפשו דהאמת אתו למה לא יעיד וכן הטעם בפסול מחמת נגיעה דכל הטעם הפסול דיעיד שקר וא"כ הוא שיודע בעצמו שהאמת אתו למה לא יעיד וע' לקמן בסי' ל"ז אם הנוגע יכול להעיד לחובה עכ"ל ובנה"מ שם הסכים עם האורים בדין הפסול מחמת קורבה וגם בדין הפסול מחמת עביר' אך בענין פסול מחמת נגיעה חולק עליו וכתב דאם יודע בעצמו שהוא נוגע לא יעיד כו' ע"ש. וע' בתשו' ח"ס חיו"ד סי' י"א הובא בפ"ת ליו"ד סי' ב' סק"ג ע"ש:
להעיד עמו. עי' בס' בר"י אות ד' שכ' נראה דלבא ולהעיד יחידי שפיר דמי לחייבו שבועה ומיהו אם בשעת ראיה נתכוון הוא והפסול להעיד הוא פלוגתא דרבוותא אם בטל עדות הכשר נמי כמבואר בסי' ל"ו ע"ש. וכתב עוד וז"ל אם זה הפסול היא שעבר עבירה דרבנן וזה הכשר יודע בו אפשר דיכול לבא ולהעיד עמו דהא מבואר לקמן (סכ"ג) דעבר עבירה דרבנן צריך הכרה וקודם שהכריזו עליו עדותו כשרה וכ' הרמב"ם כדי שלא לאבד זכות העם שלא ידעו שהוא פסול הרי דאף שנודע לב"ד שפסול מדבריהם כל שלא הוכרז מקבלין עדותו. ה"ה דהכשר יכול לבא ולהעיד עמו אף שהוא יודע שהוא פסול שהרי לא הוכרז כו' מיהו יש להסתפק אם עבר עביר' דאוריית' שאין בה מלקות דלא מיפסל מדאוריית' לדעת הרמב"ם ומרן וסייעתם ופסול מדרבנן ולא בעי הכרזה כמו שכתבו האחרונים וזה הכשר הוא לבדו יודע בו אי שרי להעיד עמו או דילמא אסור מדרבנן כיון דאידך פסול מדרבנן ולא בעי הכרזה ואילו ידעו בו תיכף הי' פסול מדרבנן עכ"ל. ולעד"נ לכאורה לפי מ"ש הש"ך סק"ג בטעם הדבר דאסור להעיד עמו אע"פ שהענין אמת כיון דקיי"ל דשלשה עדים שהעידו ונמצ' אחד מהם קרוב או פסול בטילה כל העדות ואף שנשארו ב' עדים כשרים מ"מ גזה"כ הוא כו' ע"ש לפ"ז הכא דאידך הוא רק פסול מדרבנן לא שייך טעם זה דהא כ' בתשו' נו"ב תניינא חאה"ע סי' ע"ו בשם תשו' בית יוסף דיני קידושין סי' יו"ד דפסול מדרבנן לא אלים פיסולו לפסול הכשר שעמו כו' וכ"כ בכנה"ג בשמו לקמן ר"ס ל"ו בהגה"ט אות ד' ע"ש אכן בתומים שם סוס"ק י"א חולק על זה ויובא בדברינו שם ס"ק א' ע"ש וצ"ע:
עדות אמת. עבה"ט ובאר הגולה ועיין בתשובת בית יעקב סי' קל"ד מ"ש בזה וע' בתשובת זכרון יוסף חח"מ סי' י"א:
כל שעבר עבירה כו'. עיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קמ"ז שכ' דפשוט דמי שהרג נפש בשגגה כשר לכל עדות אף קודם שעשה תשו' ומה דאית' בא"ח סי' נ"ג ס"ה בהגה מי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג נפש בשוגג וחזר בתשו' מותר להיות ש"ץ דמשמע דאם לא עביד תשו' פסול להיות ש"ץ אין ללמוד מזה לענין עדות דשאני ש"ץ דצריך להיות פרקו נאה משא"כ לעדות כל שאינו רשע כשר והרי מבואר להדי' במתני' פ"ב דמכות רוצח שגלה לעיר מקלטו אין יוצא משם לעולם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון כו' ע"ש:
שאין בה מלקות. עי' בתומים סק"א שכ' נראה דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דקיי"ל דאין לוקין עליו מ"מ נפסל דזהו אינו לקלות האיסור רק לחומר האיסור וכמו כן לאו הניתק לעשה כו' אבל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל דאין לוקין עליו והוא לקלות הענין הואיל ולא עביד מעשה בזו לא נפסל מה"ת כו' ע"ש ובנה"מ. גם בס' בר"י אות ט' כ' בעבר על לאו שאין בו מעשה לכאורה יש מקום לצדד דאף לדעת הרמב"ם פסול מדאוריית' וכן צידד מהרימ"ט א"ה סימן כ"ג והרב כנה"ג הגב"י אות ט"ו וכ"כ בביאור מהר"ר אורי כ"י דמשמע מדברי הד"מ דלאו שאין בו מעשה פסול מדאוריית' אמנם נראה דעיקרן של דברים דלדעת הרמב"ם אינו פסול מה"ת רק מדרבנן וכן נראה הסכמת מהרימ"ט וכן בדין כיון דהרי"ף בתשו' כ' בהדי' דלא מפסיל על לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו חוץ מנשבע כו'. מסתמ' הכי הוא דעת הרמב"ם וכן הסכימו להלכה הרב כנה"ג עצמו בתשו' שבס' עדות ביעקב עי' י"ז והרב הב"י שם סי' י"ח וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח ע"ש. וע' בתשו' בית שמואל אחרון סי' י"ז בענין הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ועשה העשה במקום ל"ת ועשה אי פסול לעדות מדאוריית' או רק מדרבנן וכ' דזה תלוי בפלוגת' שדעת התוס' בחולין דף קמ"א בשם ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אין חייב מלקות דהלאו נדחה מפני העשה ולא נשאר רק עשה ולפ"ז כיון דאין בו מלקות פסול רק מדרבנן אבל דעת המל"מ פ"א מה' שופר באם יש עשה אלים הל"ת ולא דחו אף הל"ת לחוד וחייב מלקות א"כ פסול מדאוריית' והאריך שם להוכיח שגם דעת רש"י ז"ל כהריב"א וא"כ להלכה יש לפסוק דאינו פסול רק מדרבנן עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דהמל"מ פ"א מה' שופר דעתו דלא כהריב"א תמיהני דלא נמצא שם כן רק שמסתפק בדבר יעו"ש ויותר היה לו להביא דברי הרמב"ם פ"ג מה' נדרים דין ו' שכתב כיצד חלות הנדרים על דבר מצוה האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות כו' ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכ' הרא"ה בס' החינוך פ' יתרו סי' ל"ב הא דלא אמרי' בזה אתי עשו ודחי ל"ת משום דבנדרים איכא ל"ת ועשה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש הרי מבואר דס"ל להרמב"ם דלא כהריב"א הנ"ל וע' בזה בשעה"מ שם ובתשו' נו"ב חח"מ ס"ס ת"ל ובתשו' שלמה חא"ח סי' ט"ו מה שהאריכו בדברי ריב"א הנ"ל ובעיקר הדין לענין עדות נראה לע"ד לכאורה דבכה"ג כשר לעדות אף מדרבנן משום דסובר מצוה קעביד דוגמת מ"ש לקמן סעיף ד' וצ"ע וע' עוד בתשובת ב"ש אחרון שם סי' כ' שפלפל בדברי האו"ת הנ"ל בענין אם עבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובענין לאו הניתק לעשה ע"ש. וע' בנה"מ שכ' דאם ביטל מ"ע נ"ל מוכח מכמה דוכתי דלא נפסל לעדות עד שיעבור בקום ועשה או שהוא פורק עול לגמרי ע"ש וכ"כ בתשו' חוט השני סי' י"ח והביאו בס' בר"י אות יו"ד דלא אשכחן בשום דוכת' שהמונע מן עשיית סוכה או לילב שיפסל אפילו מדרבנן ע"ש:
פסול מדרבנן. עי' בס' בד"י אות כ"ו שכ' וז"ל ראיתי להרב מהרימ"ט א"ה סי' מ"ג שכ' דמידי דלא מפסיל מדאוריי' דלאו בר מלקות הוא מ"מ פסול מדרבנן ואע"ג דקיי"ל דפסולי עדות מדבריהם צריכין הכרזה דילמ' לא אמרו אלא בעבירה דרבנן דלא משמע להו לאינשי ולא מחזקי להו לרשיעי אבל עבירה דאוריית' הכל יודעין שזו עבירה היא ואין לך הכרזה גדולה מזו כו' וכן הסכים הרב כנה"ג בתשו' הובאת בס' עדות ביעקב סנ' י"ז וכ' דהגם דרבו (מהרמי"ט) אמרה כמסתפק איהו פשיטא ליה כו' ובחידושי הריטב"א לב"מ דף ע"ב משמע לחד שינויא דאף באיסורי תורה ופסולי תורה במלת' דלא ידוע בעי הכרזה וע' במל"מ פ"ד דמלוה דין ו' שהאריך בדברי מהרימ"ט אלו כו' עכ"ד ע"ש ולעיל באות ו' כ' הבר"י בפשיטות דאם עבר עבירה דאוריית' שאין בה מלקות דלא מפסיל רק מדרבנן לא בעי הכרזה כמ"ש האחרונים ע"ש והובא בדברינו לעיל ס"א סק"ב. וע' בתשו' כנ"י סי' ל"ט אודות פלוני שקיים כלאים אילן באילן שהרכיב אביו והתרו בו ולא הטה אוזן ואח"ז העיד עדות וכתב דעדותו נשרה דלית הלכתא כר' עקיבא בריש מ"ק דאמר אף המקיים רק כת"ק שם וכמ"ש הרמב"ם פ"ב דכלאים ובש"ע יו"ד סי' רל"ז ס"ב דמקיים אינו לוקה לפ"ז הוא בכלל עבר עבירה שאין בה מלקות דאינו פסול רק מדרבנן כמ"ש הרמ"א ז"ל ואז צריך הכרזה ובאשר לפי לשון השאלה לא הכריזו עליו וגם לא ענשוהו ברבים על העבירה ולא הוציאוהו מבהכ"נ בכן עדותו עדות וכ' עוד דלכאורה יש לפקפק מאחר שכ' הרמב"ם פי"א מה' עדות הפסול מדרבנן צריך הכרזה לפיכך כל עדות שהעיד קודם ההכרזה מקבלין כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול כו' לפ"ז י"ל באם ידע זה שהזמינו לעד שהוא מקיים כלאים אף בלי הכרזה פסול וכיוצא בזה כתב בתשו' מהר"ם טראני א"א סימן רפ"ז במעשה שהוא וב"ד פסלו לעד א' שהוברר לפניהם שעבר על מצות דרבנן וב"ד אחר שידעו שפסלו מהר"ם וב"ד אעפ"כ קבלוהו לעד באשר לא הוכרז עליו וכתב כיון דידעו ב"ד אחרינא שב"ד קדמאי פסלוהו א"צ הכרזה וראייתו מלשון הרמב"ם הנ"ל. אך באמת הא ליתא כו' ונדון של מהר"ם טראני שאני דמאחר שפסלוהו בב"ד הוי כאלו הוכרז שהוא פסול כו' ע"ש. ותימא שלא הזכיר מדברי מהרי"ט הנ"ל דלפי סברתו בנ"ד שהוא איסור תורה פסול גם בלי הכרזה וצ"ע. ועיין בתשוב' שבו"י ח"ג (סי' קס"ח) שנשאל אודות ראובן שבא לב"ד לפסול את שמעון לעדות כי הוא ועד אחד מעידין עליו שגנב ליהודה. ושמעון או' שראובן עצמו הסיתו לעשות הגניבה ומביא עדים על זה אי שמעון נפסל ע"י עדות ראובן או לא. והשיב לא ידעתי איך עלה על דעתך להכשיר ראובן לעדות זו על זה נאמר כל הפוסל במומו פוסל אף דקיי"ל אין שליח לד"ע דדברי כרב סגי ופטור מדיני אדם אבל מ"מ בדיני שמים חייב אפילו באמירה לבד שמתעה את חבירו ועובר על לפני עור וגודל עונש מסית לאו דוקא בע"ז אלא אפילו בשאר עבירות כמבואר בתשובת חות יאיר סי' קס"ו כו' וכמבואר בח"מ סי' י"ד בעובר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן מיהא (נ"ל כוונתו אף דפסול מדרבנן בעי הכרזה מ"מ הא כתב הנ"י הובא בסמ"ע לקמן סכ"ג ובבה"ט שם לאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרזה וזהו שמדייק וכ' איך עלה על דעתך להכשיר ראובן. או אפשר דס"ל כמהרי"ט והרב בעל כנה"ג הנ"ל) ואולי ידעת שעשה שמעון (צ"ל ראובן) תשובה לכך עלה על דעתך להכשירו. גם זה אינו דאם עשה תשובה לצאת י"ש צ"ל שהחזיר מעות הגנבה לבעליו וא"כ פשיטא שהוא פסול לעדות לומר ששמעון גנב כדי שיחזיר הגנבה ויחזיר לו מה ששילם עבורו כו' שאין לפסול שמעון ע"פ הגדת עדות דראובן והוא פסול במומו עד שיקבל תשובה עכ"ד ע"ש:
שעבר מדרבנן. ע' כן בס' פמ"ג על א"ח בפתיחה כוללת אות כ"ד שכ' דנ"ל דדוקא אם הוא חייב מכות מרדות מקרי רשע דרבנן הא לא"ה לא וכמו שמורה לשון הרמב"ם שכתב היה החיוב שבה מדבריהם כו' וא"כ צריך חקירת חכם על איזה עבירה חייב מכת מרדות ועל איזה פטור ולא מפסל אף מדבריהם וע"ש עוד בפנים בסי' שכ"ח סק"ח. ועיין באו"ת שכתב ובועלי נכרית פסולים גם כן מדרבנן סמ"ע ואם בפרהסיא או לקחה דרך אישות פסול מה"ת דעבר על לאו דלא תתחתן בם עכ"ל וכ"כ בנה"מ ע"ש עי' (בא"ע סי' ט"ז) ולכאורה בסמ"ע עצמו משמע שדעתו כהב"י דבועלי עבודת כוכבים פסולין מדאוריי' וכ"כ הבא"ג משמו גם בס' בר"י אות י"א כתב דמהרח"ש בתשובה סי' י"ט כתב דהוי פסול מדרבנן ותמהו עליו הרב כנה"ג בא"ה סימן מ"ב (ע' בה"ט שם ס"ק ט"ו) והרב ארעא דרבנן אות תקכ"ח ע"ש וכתב עוד בס' בר"י שם וז"ל העובר על איסור מדבריהם בשב ואל תעשה אינו נקרא רשע וכשר לעדות ואף דהמשיא עצה למכו' כו' אמרו בש"ס דהוי רשע ערום רשע לחוד אינו נקרא. ואף דבפ"ב דיבמות אמרו העובר על דברי חכמים נקרא רשע העובר בשוא"ת אינו נקרא רשע דרבנן ואינו פסול לעדות הרב חוט השני סי' י"ח דף כ"א ע"ב עכ"ל:
פסול מדרבנן. בגש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בחידושי הרשב"א שבועות דף ל"א צידד דפסולי עדות מדרבנן מועיל עדותן לענין אי תפיס מהני עכ"ל:
מפני שהם סוברים כו'. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"ד שכ' הגם דמלשון זה משמע דאנן אמרינן כן אף שהם אין טוענים כך מ"מ ברור לפע"ד דבאם הם לפנינו לא אמרינן זה רק שואלים אותם ואם לא ישובו כך הם פסולים ע"ש ולכאורה לא נראה כן מדברי תשו' רע"ק איגר זצ"ל סי' צ"ו שהבאתי בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב ס"ק י"ח שכ' שם ועוד נ"ל לדון בעיקר הדבר כו' א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ ואף דלא התנצל עצמו כן לפני הב"ד מ"מ זה אינו מגרע כמ"ש בתשו' מהרי"ט סי' מ"ג דאפילו הודה אין אדם מע"ר כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סעיף ז' ס"ק כ"א:
שנוכל לומר עיין בתשו' עבוה"ג סי' ו' מ"ש בזה:
פסול לעדות מדרבנן. עבה"ט. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אבל בהכהו אף אם יש בו שוה פרוטה דהדין דממונא משלם ומלקי לא לקי מ"מ פסול ד"ת כיון דיש בלאו זה מלקות אם הכהו הכאה שאין בו ש"פ (כבסי' ת"כ ס"ב) גם כשיש בו ש"פ מפסיל ב"י בתשובה בדיני קדושין סי' ב' עכ"ל:
ואפילו עבר על חרם. כתב כנה"ג בהגה"ט אות י"ח וז"ל המזכיר שם שמים לבטלה פסול לעדות הר"מ איסרליס סי' י"ב והר"ר נפתלי ז"ל שם בסי' י"ג כתב דיש מקום להכשירו עכ"ל (עמ"ש בפ"ת לא"ה סימן מ"ב ס"ק י"ח) וע"ל סי' פ"ז סעיף ט"ל ועי' בס' בר"י אות י"ז שהאריך לתמוה על הכנה"ג בזה עש"ה:
שהחרימו הקהל. עי' בנ"צ בענין מי שיש עליו עונש מי שפרע אי כשר לעדות ע"ש:
וי"א שאינו נפסל. עי' בש"ך ובנה"מ שהסכימו כדעת הריב"ש הביאו ב"י שהכריע דנשבע שלא לאכול ואכל נפסל דקעביד מעשה אבל נשבע לאכול ולא אכל דלא עביד מעשה לא נפסל ע"ש ועיין בכנה"נ בהגב"י אות כ"ו מבואר מ"מ מיפסל מדרבנן עש"ה וע' בתומים מזה. וע' בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' ה' בענין עדים שקבלו על עצמם בשבועה שלא לגלות איזה דבר שידעו לשום אדם ואח"כ העידו הדבר הזה לפני ב"ד מה דינן של העדים אלו וגם העדות הזאת שהעידו עתה מה דינם והאריך הרבה בזה ומסיק דהעדים הנ"ל שהיתה שבועתן בכולל כיון שפירשו בשבועתן שלא לגלות לשום אדם ודאי שהשבועה חלה ואסורים להעיד אפילו בפני ב"ד וא"כ במה שהעידו עדותן בפני ב"ד עברו על שבועתן ונפסלו לעדות מכאן ולהבא ואף דבש"ע מבואר ב' דיעות אי נפסלין לעדות בשבועה דלהבא והריב"ש הכריע דאם עשה מעשה נפסל כו' ובהאי דנ"ד לאו שאין בו מעשה הוא מ"מ הרי בכנה"ג ובאו"ת מבואר דאף לדברי הריב"ש מדרבנן ודאי דנפסל כו'. גם אין לומר דהני עדים לא מיפסלי בהגדתן לפני ב"ד משום דסברי מצוה קעבדי כו'. זה אינו דהכא שייך לו' דעל זה סמכו העדים לעבור על שבועתו משום דסברי דהוא מצוה ולא חלה השבועה מעיקרא דהרי מעיקרא אשתבעי אשתבעו עליה ובודאי כל כי האי לא הוה להו לעשות שלא ע"פ הוראת חכם ואינו דומה כלל לקוברי המת (בסעי' הקודם) דאפשר דלא היה שום ספק אצלם ואדרבה חשבוהו למצוה משא"כ בעדים אלו כיון שנשבעו מתחלה על זה הרי דלא חשבוהו למציה כו' ובענין עדות הזאת שהעידו עליה הדבר פשוט דגם עדות זאת נפסלת כו' עש"ב:
שוגג או אנוס. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קע"ב במי שנשבע על העבר שנתן דבר לפלוני בר"ח אדר בעיר פלוני ואחר כך נתברר שיום ר"ח הראשון לא היה באותו עיר אי דינו כעובר עד השבועה ופסול ופסק דאין לנו לפסול אותו בשביל כך אף לדעת הש"ך בסי' ע"ג ס"ק ל"א דהנשבע לפרוע בר"ח אדר חייב לפרוע ביום החדש הראשון לא מחמת ספק רק מעיקר הדין משום דקרו ליה אינשי ריש ירחא מכל מקום אין לפוסלו דיעבד כיון דיוכל להתנצל שכוונתו היה על ר"ח השני ולאו כ"ע דיני גמירי ע"ש:
גנב כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב כ' מהריק"ש וגונב ממון נכרי כתב הרדב"ז סי' רנ"ח דפסול מה"ת ול"נ להכשיר דלא משמע לאינשי דאסור וכן ראוי לדון עכ"ל. ואני מצאתי שהרדב"ז עצמו בח"ד סי' ר"ה מסיק כן להכשיר מטעם זה כל שלא התרו בו תחלה והודיעוהו שיופסל לעדות מחמת זה ע"ש והובא קצת בבה"ט אה"ע סי' קמ"א ס"ק כ"ז ע"ש:
הכופר בפקדון או מלוה. עיין בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ט"ל אודות לוה שהוציא שובר על המלוה וניכר שנעשה בו זיוף שהיה כתוב חמשה ונמחק הה' ונכתב חמשים ורצו איזה דיינים לומר שהלוה נפסל בזה לעדות ולשבועה והוא ז"ל השיב דמה דפשיטא להו שהמזייף שטר נפסל לעדות ולשבועה איני יודע מנא להו הא אנן איפכא שמעינן בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ו ע"ב) גבי האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה פרש"י ד"ה אומר זיופי זייף הוא עצמו למד לכוון כתב הדומה לכ"י עדים כו' נמצא מיירי התם שהוא בעצמו זייף ושיטת ר"ת ור"ח שם (ע' בתו' שם פ"ה ע"א מרענא וגם בתומים סי' ס"ג סק"א) שלא יגבה בו אלא בשבוע' תחלה א"כ מבואר אע"ג שהוא בעצמו זייף לא נפסל לשבועה אפילו באותו ממון ונהי דאנן לא קיי"ל כן אלא כהרמב"ן שבס' ............ התרומות שאפי' בשבועה אינו גובה אותו ממון אבל עכ"פ בהא לא פליגי דלא נפסל לא לעדות ולא לשבועה ע"ש:
מעת שהעיד כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכן מה שהעיד מקודם תוכ"ד של עדות זו שהוזם עליה כך מבואר בסוגיא דב"ק ד' ע"ג ע"א וע' בחי' הרמב"ן ר"פ חזקת הבתים אבל בשטה מקובצת בב"ק שם הביא הרבה ראשונים דדוקא אם הב' עדיות של תובע ונתבע אחד אבל בב' עדיות לתרי גברי עדות שמקודם קיים עד כאן לשונו:
שכתבוהו ואחרוהו עבה"ט שכ' דעת הרז"ה כו' לפסול הגוף או ממון כו' ועי' בנה"מ שכ' דט"ס יש בש"ך וצ"ל רק לפסול הגוף ולא ממון ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ו' בעובדא ששמעון הוציא שטר מכר שראובן מכר לו חדר א' וגם משכן לו חדר א' והעדים החתומים כבר מתו וכ"י יוצא ממקום אחר ונתקיים בב"ד וראובן הביא עדים והעידו שאותו יום הכתוב בשטר מכירה היו העדים החתומים בשטר במקום אחר רחוק מן המקום הנכתב בשטר ויש שם שטרות הרבה שעידי השטר חתומים עליהם. והשיב וז"ל הנה מלבד שבררתי בנו"ב חלק אה"ע סי' ע"ב לדחות דברי הריב"ש (שהביא הב"י בסי' ל"ח) ואי אפשר לפסול העדים שלא בפניהם (הבאתיו בפ"ת לאה"ע ס"ס י"א) וא"כ פשיטא ששאר שטרות כשרים אפי' היה נכתב בשטר זה בזמנו כתבנוהו אבל אין אנו צריכין לזה דאפילו שטרות הללו כשרים כיון שלא נכתב בזמנו כתבנוהו כמבואר בש"ע (כאן) סי' ל"ד ס"ט. ואפי' בשטר מכר שהמאוחר פסול אפ"ה תלינן להכשיר שאיחרוהו והודיעו להמוכר וכמבואר בסי' מ"ג בש"ך סק"ל. והסמ"ע כאן ס"ק כ"א אינו חולק ע"ז רק כתב עיקר הדין ששטר מכר מאוחר פסול אבל אין כוונתו לפסול העדים מן הסתם, ועוד אני אומר שלא הוצרכנו לתלות השטר לומר שהוא מאוחר אלא בשטרי דלאו אקנייתא שאז המוקדם בודאי פסול אבל בשטר קנין אין הכרח לתלותו באיחור רק תלינן שנכתב אחר הזמן שכתוב בשטר וכתבו יום הקנין והקנין היה במקום שהיו אז העדים באותו יום וכ"כ התוס' בסנהדרין דף ל"ב ד"ה חיישינן ע"ש ואף שאז שכותבין יום הקנין היה להם לכתוב גם מקום הקנין כמבואר בסי' מ"ג ס"כ מ"מ הרי דעת הש"ך שם ס"ק מ"א שאם כתוב מקום הכתיבה לא נפסל בדיעבד ואפילו לדעת המחבר שם שפסול הואיל ומשקרים נלע"ד שהשטר פסול אבל לא העדים שאין העדים נפסלים בעדות שקר אלא כשרצו להפסיד ממון בשקרותם כו' וא"כ כל שטרי מכר שלנו שטרי קנין הם ותמיד המוכר מקבל קנין וא"כ יש לתלות שכתבוהו אחר הזמן והקדימו לכתוב יום הקנין וכתבו מקום הכתיבה. עכ"פ שאר שטרות כשרים, ועוד אפי' נכתב בזמנו כתבנוהו והוזמו מ"מ אפשר שלא חתמו שטר זה רק רגע קודם שמתו ושאר השטרות כשרים אם ליכא עדים שראו שטר זה ביום ידוע כו' כמבואר בש"ע (לקמן סעיף זה) ועוד מקום לומר שמה שאמרו בסנהדרין דף ל"ב ובש"ע סי' ל"ד ס"ט שמא אחרוהו וכו' היינו משום שאמרו השטר כשר והעדים כשרים ולהכשיר גם השטר הוכרחנו לתלות באיחורו אבל בשביל כשרות העדים אז גם אם תלינן שהוא מוקדם לא נפסלו העדים לאותן הפוסקים בסי' מ"ג ס"ח בהגה דעדים נאמנים לומר שלא חתמו על הזמן ולא ראו שהוא מוקדם ועדיין אינו מחליט דבר זה ועכ"פ ע"פ טעמים דלעיל לא נפסלו העדים עד כאן לשונו:
ואחד הלוה. עיין בתשובת חות יאיר סי' ק' דפשיטא ליה מלתא דהלוה לא מיפסל אפי' כתב בספר וחתום עד דיהיב וכתב שזה ברור מסוגיא ר"ב הרבית ע"ש אמנם הוא עצמו ז"ל בס"ס ק"ד שם הביא דהגאון מהר"ג ממיץ כתב לו שפעם אחת במסיבה של גדולי הדור באו בויכוח על זה והוא אמר כי מוכח מדברי המרדכי בסנהדרין (הובא בסמ"ע ובש"ך לקמן סכ"ו) גבי בר בניתוס דגם הלוה מיפסל משעת שומא שהרי כ' שם לדידי אוזיף ולא שקיל מידי כו' ע"ש. וכן מוכח לענ"ד מדברי התוס' ב"ק דף ל' ע"ב בד"ה שטר במה שהקשו דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן דא"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר ע"ש וע' בתוס' רע"ק בגליון המשניות פ' זה בורר אות יו"ד:
הלוה עבה"ט שכתב משמע דערב ועדים כשרים כו' ובש"ך לקמן ר"ס נ"ב מבואר הטעם בשם תוס' והרא"ש וש"פ משום דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה ע"ש (התוס' ב"מ ד' ע"ב איתא רק במלוים וע' בתוס' רע"ק בפ' זה בורר שם) ועיין בתשובת חו"י שם בס"פ ק"ד שכ' דדוקא באינם לפנינו אבל אם הם לפנינו ודאי שיילינן להו ואם אינן משיבין דשוגגין הם לא טענינן להו כמ"ש לעיל בענין קוברו המת (הובא לעיל ס"ד) ומ"מ צ"ע אף אם הם עצמם טוענים כך באם הם יודעי ספר אי שומעין להו לומר דלא ידעו דבר משנה עכ"ד. ועיין במל"מ פ"ד מה' מלוה דין ו' שכתב וז"ל וכתב בעל כנה"ג בשם שה"ג אם העדים שחותמים יודעים שיש איסור בדבר פסולים הם אליבא דכ"ע ע"כ וזה פשוט אך מאי דאיכא לספוקי הוא עם העדים נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואעפ"כ חתמנו מי נימא דאין נאמנים משום דאין אדם מע"ר או דילמא לא דמי דשאני היכא שהוא מהוה האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא אסור אז אפשר דנאמן לומר שעשה האיסור בידיעה ולכאורה יש ללמוד דין זה ממ"ש הנ"י בפ' זה בורר גבי עובדא דהנהו קבוראי כו'. ומיהו יש לחלק בין היכא שאנו מכריחים הדבר מכח אומדנא לא מפיהם של עדים להיכא שהעדים עצמם באים להעיד על עצמם שעשו האיסור במזיד דאז אינם נאמנים משום דאין אדם מע"ר ועיין במשאת בנימין סימן כ"א עכ"ל. ועיין בס' ארעא דרבנן סוף אות י"ז שהביא דבריו וכתב עליו ולא הבינותי ספיקו שהרי גבי א"ל אכלת חלב שהוא לא מהוה האיסור והעדים היו תולין לומר שאכל בשוגג ואמרינן דמצי למימר מזיד הייתי ואעפ"כ ק"ל לתוס' (פ"ק דב"מ ג' ע"ב) דהא אין אדם מע"ר משמע דקים להו לבעלי התוס' דאפילו דהוא לא מהוה האיסור אפ"ה איכא משום א"א מע"ר ע"ש. גם בס' בר"י אות ל"ב כתב שהרב מהר"י בכר דוד בס' דברי אמת בקונטרס דף ל' הוכיח מדברי הרשב"א והר"ן פ' כל הנשבעין בההיא דחשוד דאף שאין הוא מהוה האיסור אמרינן אין אדם מע"ר כו' ע"ש. ומכל זה מבואר דלא כהחו"י הנ"ל. ועיין לעיל ס"ד ס"ק ט' כתבתי ג"כ בשם הגאון רע"ק זצ"ל שדעתו דלא כדברי החו"י והביא כן בשם מהרי"ט א"ה סי' מ"ג ע"ש. וע' עוד במל"מ שם כמה דינים בענין עידי רבית ועמ"ש לקמן סי' נ"ב ס"א שם סק"א ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ולפ"ז ברבית דאורייתא פסול הלוה רק מדרבנן עכ"ל ועיין בתומים:
עד החתום בשטר. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב עיין לקמן סי' מ"ו בש"ך ס"ק ק"ב:
אע"פ שנותנים הדמים. כ' הסמ"ע פי' וכל הנותנים דמים אינם עוברים בלאו דלא תחמוד כי לא תחמוד בלא דמי משמע וכן האמת כ"כ התוספ' כו' ע"ש וע' בתומים שהשיג עליו שזה דברי הש"ע לקמן סימן שצ"ט ס"י ודברי עצמו שם ס"ק י"ד כו' וכמו כן תמה על הכ"מ פ"י מהלכות עדות כו' ע' שם וכבר קדמוהו לתמוה כן הב"ש באה"ע סימן כ"ח סק"ב ע' שכ"ב:
שנוטל שכר להעיד כו'. בגש"ע דהגאון מהר"מ ז"ל בעל תפל"מ נ"ב וז"ל ואם צריך להחזיר עב"ח סי' ט' ס"ט ועמ"ש בגליון ש"ך סי' ר"ח ובא"ה סי' י"ז ס"ג דלא כב"ח וצריך להחזיר עכ"ל ועמ"ש לעיל סי' ט' ס"ה ס"ק ח' ע"ש עוד:
עדותו בטלה. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב במהריב"ל דף כ"ג ע"ב מסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן עכ"ל ומלשון הרמ"א ז"ל דלקמן משמע להדיא דהוא רק פסול מדרבנן (והיינו באופן שאינו נוגע) וכן הוא דעת תשובת נו"ב חא"ה סי' כ"ט הבאתיו בפ"ת לא"ה סי' י"ז ס"ק י"ט וגם דעת הבית מאיר שם הבאתיו ג"כ שם וע' בקצה"ח סק"ד:
דינו ועדותיו קיימים. ומ"מ צריך להעיד מחדש. כן מבואר להדיא בר"ן ס"פ האיש מקדש ע"ש ובתשו' נו"ב חאה"ע סי' כ"ז כ' בפשיטות דבנוטל שכר להעיד תיכף כשהחזיר השכירות עדותו כשר וא"צ אפי' להעיד מחדש ע"ש ואישתמיטתיה דברי הר"ן הנ"ל וכבר העירותי עליו בזה בפ"ת לאה"ע סי' י"ז ס"ק י"ט וע' בס' עזרת נשים סי' י"ז סוס"ק למ"ד מזה:
דיין שדן כבר כו'. כן משמע מאשירי כו'. עי' בס' פלפלא חריפתא מהגאון בעל תוי"ט שם אות כ"א שכ' עוד דבר גדול נשמע מדברי הרא"ש שם דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא כו' וכתבתי זה להורות לנאמנים על הצבור אע"פ שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך אפ"ה יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם עכ"ל:
ליתן לו מתנה. עבה"ט שכ' כתב הרא"ש אבל אם פטר להדיין ממס שרי כו' ועי' בפנים בסמ"ע שכ' דבזה מיושב הא דאמרי' פז"ב דבר חמא קיבל כרגא דרב פפא דכולהו שני בשביל שהפך בזכותו כו' ובכנה"ג לעיל סי' ט' בהגה"ט אות ח' הקשה על זה דאם כן לדעת הרמב"ן שהביא הטור לקמן סי' קס"ג סי"א דכרגא דמלכא שיתן כל א' כסף גולגלתו גם ת"ח חייב והביא ראיה מהך עובדא דבר חמא הדק"ל איך קיבל ר"פ מבר חמא כו' ע"ש וע' בתומים ס"ק י"ח מ"ש בזה. וע' בתשב"ץ ח"א ס"ס קמ"ה מבואר מדבריו ישוב אחר לזה וז"ל אבל יש בזה ענין אחד מצינו לו היתר בגמ' והוא מי שלימד זכות בפני דיין על אחד יכול לקבל ממנו מתנות ואין בזה משום כיעור דהא רב פפא מפני שלימד זכות על בר חמא קביל עליה כרגא דכולהו שני ואע"פ שהיתה מצוה על רב פפא ללמד עליו זכות. אי משום ולא תעמוד על דם רעך כדאיתא בספרא אי משום לא תגורו מפני איש כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין אי משום מדבר שקר תרחק כדאיתא בפ' שבועות העדות אעפ"כ קבל מבר חמא כרגא דכולהו שני ולא חש לכיעור אבל הדיין עצמו בכיוצא בזה לא מצינו כו' עכ"ל ע"ש וע' בס' בר"י לעיל סי' ט' אות ט' מזה באריכות ומ"ש הבה"ט וצריך טעם למה סידר הרמ"א הגה זו כאן כו' ע' בס' תפארת יעקב שכ' דנ"ל טעם בזה דהרב רצה להשמיענו דדוקא דיין אסור לקבל מתנה ממי שהפך בזכותו דנראה כשוחד מאוחר אבל עד לאחר שהעיד אם נתן לו בע"ד מתנה אפשר דמותר דגבי עדות לא שייך שוחד רק דנוטל שכר להעיד קנסו חכמים דלא אהני מעשיו אבל לאחר שהעיד לא שייך זה כו' ע"ש וע' בתשו' בית יעקב סי' קכ"ח מ"ש בזה (ובספר שער משפט סק"י) ועמש"ל סי' ט' ס"ב ס"ק ב':
עובד כוכבים. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' ס"ו וע' בתשב"ץ ח"א סי' ע"ח:
ואמסור ממונך. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ט וע' בתשו' מהר"י באסן סי' פ"ד ובתשו' הרדב"ז סי' שמ"ח:
המוסרים לאנסים. עי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' צ' שכ' מעשה בשטר קנין שהיו חתומים עליו שני עדים והעידו על אחד מן העדים שהיה מוסר לאנסים ופסל המורה אותו שטר ונראה דלאו שפיר עביד המורה כיון דלא הכריזו עליו וגם לא נענש ברבים על עבירתו גם עדותו כשר דהא מסור אינו אלא מדינא דגרמי וכבר הכריע הש"ך בסי' שפ"ו דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן ואמרי' בפ' הכונס דס"ב אליבא דמ"ד דלא דיינין דינא דגרמי דמסורת נמי לא דיינינן כו' והא דמסורת לאנסים מורידין ולא מעלין אינו אלא מדרבנן למגדר מלתא כו' ולפ"ז כיון דמסור אינו פסול אלא מדרבנן אין לפסול השער אא"כ הכריזו עליו ובפרט בדורות שגברו בעלי עולה ולפעמים כשאדם מציל עצמו ע"י עובדי כוכבים נקרא אצל חבירו מסור ובאמת אינו כן וצריכין הב"ד לחקור אח"ז וכל זמן שלא נפסל ע"פ ב"ד אין לפסול השטר עכ"ד ע"ש וע' בספר בית מאיר לאה"ע סי' י"ז ס"ג שהביא דבריו בקצרה וכ' עליו וז"ל ולע"ד צ"ע דנהי דלדעת הש"ך פטור ד"ת מדיני אדם מ"מ בד"ש ודאי חייב וגם עבר אדאורייתא לא תלך רכיל (ר"ל דהא דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן היינו חיוב התשלומין אינו אלא דרבנן כיון דלאו מזיק גמור הוא אבל גוף העבירה הוא מדאורייתא דלא תלך רכיל) ואינו דומה לשאר גזל דדבריהם דד"ת מותר וגם לשון הש"ע שכ' עליו פחותים מעו"ג מורה דהוא פסול ד"ת עכ"ל. ולע"ד נראה ליישב דברי אא"ז הפמ"א הנ"ל דודאי לא נעלם ממנו דמוסר לאנסים הוא איסור תורה ורק חיוב התשלומין הוא דרבנן אך כוונתו דהא בעבירה שאינה של חמס אף שהוא איסור תורה אינו פסול מדאורייתא רק אם יש בה מלקות ואם אין בה מלקות אינו פסול רק מדרבנן כדלעיל ס"ב אך ברשע דחמס פסול מדאורייתא וזהו כוונת הפמ"א הנ"ל כיון דאינו חייב בתשלומין אלא מדרבנן א"כ אינו רשע דחמס והגם שעבר עבירה דאוריית' מ"מ כיון דאין מלקות בעבירה זו אלא פסול מדרבנן ובעי הכרזה (וצ"ל דס"ל דלא כמהרי"ט ובעל כנה"ג שהבאתי לעיל ס"ב ס"ק ו' כאשר גם דעת הכנ"י שהבאתי שם נראה שלא כדבריהם כמ"ש שם) גם בס' שער משפט האריך בדברי הפמ"א אלו ובסוף כ' וז"ל ומעתה דברי הפמ"א עולים יפה אך מ"מ מה שפסק שם בתשובה להוציא ממון ע"פ הכרעת הש"ך דד"ג אינו אלא דרבנן ליתא כיון דדעת רוב הפוסקים דד"ג דאורייתא וא"כ לא בעי הכרזה אין להוציא ממון נגד דעתם עכ"ל. ולע"ד הפמ"א הנ"ל פסק כן מחמת צירוף טעם הב' שכתב ובפרט בדורות הללו כו' וע' בתשובת הרמ"א סי' י"ג בתשובת גדול אחד שאין לפסול בדורות הללו מכח מסירה שקלקול קצת ראשי העיר הם תקנתם כו' והבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן מ"ב ס"ק י"ח ע"ש ומשם דזולת האי טעמא פסול דמסור הוא אף בלא הכרזה וצ"ע:
כשר מיד כו' עיין בתשובת חמדת שלמה חלק אה"ע ס"ס ו' שכתב דבמהרי"ק עצמו מבואר דעל כל פנים התחלת עשיית תשובה צריך וכ"מ בתה"ד דעכ"פ צריך סיגופים קצת ע"ש וע' ביו"ד ס"ס רס"ח בהגה:
והפסול מדבריהם. עיין סמ"ע ס"ק נ"ה ועמ"ש לעיל ס"ב ס"ק ו' וע' עוד בס' בר"י אות כ"ז אם זהו דוקא בעדות ממון או אף לעדות איסור בעי הכרזה והביא שם שדעת מהרמי"ט א"ה סי' מ"ג דבאיסור לא בעי הכרזה וכן הוא דעת הרדב"ז ח"ב סי' מ"ג אך הרב כנה"ג בתשובה שהובא בס' עדות ביעקב סי' י"ז דעתו נוטה מאד דאפילו לעדות איסור בעי הכרזה פסולי דרבנן כו' וכן דעת מהריב"ל ח"ד סי' ט' ומהרשד"ם א"ה סי' ל"ו ומהרח"ש סי' י"א וכן משמע במבי"ט ח"א סי' רפ"ז כמ"ש הרב משאת משה א"ה סימן מ"ה וכן מצאתי תשובת מרן סימן יו"ד מדיני קידושין דף כ"ו ע"ד ושם דף כ"ה תשובת מהר"א ן' נחמיאס דס"ל הכי כו' וכן מבואר בתשב"ץ ח"א סי' א' סוף דף ג' כו' עש"ב ועמ"ש בפ"ת לא"ה בביאור לסג"ר אות ח' מענין זה:
קודם שהכריזו. עבה"ט בשם ש"ך עד לא משכחת לה להאי דינא כו'. ועיין בתשובת כנ"י סימן פ"ט שכתב ליישב דנ"מ טובא אם שלשה מעידין על אחד שלדידן הלוה בריבית דרבנן ביחד אז על כל לוה יש ב' עדים ונפסל הלוה ואם נאמר א"צ הכרזה אז עדותם לא מהני על המלוה והמלוה נשאר בכשרותו ואם צריכין הכרזה הלווים נשארו בכשרות כ"ז שלא הוכרז עליה' והמלוה נפסל ע"פ עדותן ע"ש. גם בס' שעה"מ פ"ד מהל' גירושין דין ד' כתב ליישב בתרי גווני ע"ש. ומ"ש הבה"ט ליישב קצת ע"פ תשובת הרשב"א כו' כ"כ גם הנה"מ ס"ק י"ד ע"ש עוד ועיי' במל"מ פ"ד מהלכו' מלוה ולוה דין ו' ובתשובת משכנות יעקב בסוף הספר בהגהות ג"כ מזה:
ואח"כ באו עדים. כתב בספ' בר"י אות א' וז"ל כאשר ישאל איש שיחרימו שכל איש שיודע פיסול בעדים יבא ויגיד אם בדרך אולי אמרה אין שומעין לו וראוי לנזיפה ואם ברי קאמר שומעין לו והכל לפי ראות הב"ד. הרב בני אהרן סי' ג"ן ועיין בתשובת הראנ"ח ח"א סי' קי"א עכ"ל. ונרא' שזה נלמד מלקמן סי' צ"ב סעיף ו' ע"ש:
שהרי אינו לוקה פסול. עש"ך ס"ק כ"ד ועיין בתשובת כנ"י סי' צ"ט ועיין בתשובת בית שמואל אחרון סי' י"ט מ"ש בזה:
כיצד ראוהו קושר כו'. עסמ"ע שכתב נקט ג' מיני הודעות בכאן כו' ע"ש ועיין בס' בר"י אות כ"ח שהביא דברי תשובת בית יעקב סי' ג' בענין אם גר כשר להעיד אחר שנתגייר כל זמן שלא עשה תשובה על העבירות של ז' מצות ב"נ שעבר בהיותו עו"ג כו' והשיג עליו ע"ש:
אלא על פי עדים. כתב בס' בר"י וז"ל משמע דוקא ע"פ שני עדים אבל ע"פ עד א' לא מיפסל כלל אפי' מדרבנן וכ"כ מהר"ש הלוי בא"ה סי' י"ג ודבריו ברורים וכן משמע ממ"ש הרשב"ץ ח"ב סי' נ"ה ועכ"ל ועיין בכנה"ג הגה"ט אות נ"ז יובא לקמן ס"ק מ"א:
שאין אדם מע"ר. עיין בספר ארעא דרבנן אות י"ז ובספר בר"י אות ל"ב ול"ג כמה חילוקים בזה עש"ה:
משים. עבה"ט ועיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן פ"א דהגאון מו"ה פייבוש ז"ל מקראקא כתב דאפשר לחלק דהא דקיי"ל אין אדם מע"ר היינו דוקא היכא שבא להודות שהוא רשע ואף שרוצה לעשות תשובה יש לומר ערומי קא מערים שהוא לפסול עדיותיו שהעיד כבר אבל היכא שאנו רואים שאדרבה הוא רוצה להתנצל עצמו ולומר שלא חטא רק שע"י דבריו הוא נתפס שאנו רואים שחטא נעשה חשוד ע"פ עצמו (קצת דמיון לחילוק זה כתבתי בפ"ת לאה"ע סי' קט"ו סעיף קטן כ"ה בשם תשובת מהרי"ט חלק א' סי' צ"ב בענין אשה האומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת משום דאמרינן ענ"ב דאי חזינן שמעשיה מוכרחין שחפיצה בבעלה מהימנ' (עיין שם) והוא ז"ל חלק עליו וכתב דלא מסתבר לחלק בהכי דהא דאין אדם נפסל ע"פ עצמו לא מסבר' בעלמ' אמרו כן אלא מדינא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכו' וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל על פי עצמו מטעם קורבא אין לחלק בשום אופן ע"ש. וע' בכנה"ג בהגה"ט אות ס"ב שכתב וז"ל אף על גב דאין אדם מע"ר אבל אם בא להעיד לטובתו ועל ידי זה משים עצמו רשע נאמן הר"ם איסרלס ז"ל בתשובה סי' ג' בשם מרדכי דהחולץ עכ"ל ולכאורה דברים אלו מכוונים לדברי הגאון מהר"פ מקראקא אולם בכנה"ג שם מסיים ע"ז ובדקתי במרדכי דהחולץ ולא מצאתי ע"ש (וע' בספר שער משפט סקי"ד מ"ש בזה) ועיין בתשו' שמן רוקח ח"א סי' ס"א בעובדא בחבורת מוזגי י"ש שנשבעו בפ"מ שכל א' מחוייב להודיע להנאמן קודם שיוליד התבואה לטחון כמה יטחן ובאם יעלים מחוייב ליתן עשרים אדומים קנס ואחד מהם העלים ובאו בני החברה לב"ד ושלחו אחריו והודה רק שביקש להתנצל א"ע באיזה התנצלות ונתחייב מתוך טענותיו והורה הרב ובד"צ שמחויב ליתן קנס הנ"ל וגם הוא פסול לעדות ולשבועה ואיזה גדולים פקפקו בזה וכפי הנראה טעם המפקפקים שדעתם דאין לפסול את האיש הנ"ל כיון שלא היו עדים נגדו רק אותם אנשים מחברה מוזגים והמה נוגעים בדבר שרצו שישלם להם מה שהעלים וגם שיתן הקנס ומצד הודאת עצמו אין לפוסלו דאין אדם נפסל ע"פ עצמו. והוא ז"ל הסכים עם הרב הנ"ל דשפיר הורה לפסול האיש הנזכר לעדות ולשבועה כו' וכתב דהפקפוק מצד דאין אדם נפסל ע"פ עצמו לכאורה י"ל ע"פ סברת הגאון מהר"פ מקראקא שהובא ת' מהרמ"ל סי' פ"א כו' (כמו שהובא לעיל) וכיוצא בזה כתב הרמ"א ז"ל בתשובה בשם המרדכי דהחולץ כו' וא"כ ה"ה בנ"ד שהאיש הנז' בא כמתנצל בפני הב"ד שלא חטא כלום רק שהפס"ד היה שאין זו התנצלות שפיר נפסל ע"פ עצמו אך באמת זה אינו כי רבים חולקים על סברא זו כו' אמנם לפי דעת הראב"ן שהוא במרדכי דב"ב גבי נסכא דר' אבא דסובר דאין אדם מע"ר אבל אם איכא עד אחד והוא מודה לדברי העד נעשה רשע אף דאינו נפסל ע"פ עד אחד כו' וכ"כ בכנה"ג אות נ"ז שכן הוא דעת הרשב"א ומהרי"ק והרשד"ם ומשפטי צדק כדעת הראב"ן דאם מודה לדברי העד נפסל בע"א וא"כ הא מבואר במסכת יבמות דף פ"ח ע"ב ודף קי"ז ע"ב דכ"מ דעד אחד נאמן אף שתי נשים ופסולים ונוגעים ג"כ נאמנים ואף לפי לישנא בתרא שם על כל פנים חשיבי ב' פסולים כעד א' ומעתה בנ"ד שפיר נפסל האיש הנ"ל דמאחר דאיכ' עדים מן החברה שהוא עבר על השבועה והוא מודה לדבריהם אף דהמה נוגעים אפילו הכי נפסל מידי דהוה אם היה ע"א כשר והוא מודה דנפסל לפי שיטת הראב"ן וסייעתו הנ"ל ונלענ"ד דשאני נוגעים דהמה בעל דין ולא בגדר עד ע' בש"ך סי' ל"ו ס"ק ט"ו ובמ"ש לעיל סי' ל"ג סעיף ט"ו ס"ק ח') ובלא"ה י"ל דבנ"ד שפיר נפסל ע"פ העדים דאחרי שהוא מודה ונתחייב להכשיר נזקם והקנס ע"פ הודאת עצמו כאשר ביארנו לעיל (הובא בדברינו לעיל סי' א' ס"ה ס"ק ז') מעתה שוב אין העדים נוגעים בדבר דאין מגיע להם שום הנאת ממון ואין זה בגדר נפסל ע"פ עצמו דהודאת עצמו אינו מועיל רק לחייבו בממון ובקנס והוא הסרת הנגיעה וממילא נפסל ע"פ העדים כו'. וכתב עוד ומה שיש לפקפק עוד על פסק המורה הנ"ל לפי דעת רש"י וסייעתו שהובא בש"ע לעיל ס"ה דבשבועה דלהבא אינו נפסל דבשעה שנשבע לא יצא שקר מפיו ובנ"ד ג"כ בשעה שנשבע לא יצא שקר מפיו ואף לפי הכרעת ריב"ש שהובא בסמ"ע וש"ך שם דבשבועה דלהבא נפסל בקום ועשה אבל לא בשוא"ת בנ"ד הוי כשוא"ת דהרי לא עבר כלום רק שלא הגיד להנאמן כראוי להגיד הנה באמת יש לומר דנ"ד מקרי קום ועשה (ר"ל באם הי' השבועה שיגיד להנאמן קודם הטחינה כמה שיטחן וכאן שהגיד חצי הערך שוב מקרי קום ועשה מה שטחן יותר ממה שהגיד להנאמן) ולבד זה דאף אי מקרי שב ואל תעשה (ר"ל באם שהגיד להנאמן אחר הטחינה) אפ"ה פסול לעדות מדרבנן עכ"פ כמבואר בכנה"ג בהגב"י אות כ"ו והעלה שם דאף לדעת הרמב"ם הוא פסול מדרבנן וכן דעת תשובת מהר"א די בוטון ומעתה לא ידעתי מה הרעש שהרעישו על הפס"ד הנ"ל אטו מאן דפוסק כפסק הכנה"ג שלא כדין עביד ובפרט כי בלא"ה דין הזה תלוי במחלוקת שבין הפוסקים הראשונים עכ"ד ע"ש עוד בשלשה תשובות שאח"ז מה שפלפל עם שארו הרב מו"ה יואב ז"ל בענין הנ"ל:
או שבא על אשתו. עסמ"ע ס"ק ס"ג שכ' וע' בת' רשב"א דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה כו' וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"ב בסתירת היתר הב' שם מענין זה באריכות והובא קצת בפ"ת לא"ה סי' קט"ו ס"ק ל"ב וע"ש וע' עוד מזה בתשובת חתם סופר אה"ע ח"ב ס"ס נ"ב:
יכולין להעיד עליו. עבה"ט מ"ש ואפילו שני הנגזלים כו' ועיין בתשובת זכרון יוסף חאע"א ס"ס ז' שכתב דמיירי בשהעידו שניהם בבת אחת קודם שהכחיש הגזלן אחד מהם או שהעידו שלא בפניו דקיי"ל דיכולין העדים למיפסליה בגזלנות' אף שלא בפניו כדמשמע בהדי' ממ"ש תוס' בכתובות דף י"ט ע"ב בד"ה ואם כתב ידם כו' וכ"כ הש"ך ס"ס ל"ח כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ל' ס"ו ס"ק ט':
אבל אם באו שנים כו'. עיין במל"מ פ"ו מה' עדות דין ז' דה"ה היכא דאיכא פלוגת' דרבוות' אם הוא כשר או פסול הרי זה פסול מספק דהוי כתרי ותרי ועדיפ' מיניה דאפי' לדעת ר"ח והרז"ה החולקים גבי תרי ותרי וס"ל דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכשר מודו הכא בפלוגת' דרבוות' דלא שייך כאן לומר דמוקמינן ליה בחזקת כשרות כיון שהפעולה כבר נעשית כגון שאכל או שבעל אלא דאיכ' ספק אם אותה האכילה או הבעילה היא אסורה או מותרת איך נאמר דמשום חזקתו אותה הפעולה היא מותרת כו' ע"ש (כיוצא בזה איתא בפמ"ג יו"ד סימן ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח דפלוגת' דרבוות' לא שייך לומר אוקמינן אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ע"ש) ועיין בס' שער משפט ס"ק ט"ו שהקשה עליו מדברי הרא"ש פ"ד דכתובות סימן ה' גבי שניהם במכר או במתנה ביטל שני את הראשון שכתב שם בשם הר"מ ז"ל דהלכת' כרב אחא דכיון דאיכ' פלוגת' ולא ידעינן כמאן הלכת' לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתיהו כו' וכ"כ הר"ן שם הרי דאף הרא"ש והר"ן דס"ל דאף בתרי ותרי פסלינן ליה מספק מ"מ בפלוגת' ס"ל דמוקמי' להו בחזקת כשרות ואפשר לומר דשאני התם כו' ועוד נראה דשאני התם כיון דבאמת העדים הם כשרים לכ"ע רק דרפרם ס"ל דלדידיה הם פסולים דאודויי אודי כו' וא"כ כיון דאיכא ספיקא דדינא אי חשיבא הודאה מוקמינן להו בח"כ ואמרינן דלא אודי כלל משום דחזקה אלימתא היא דאף השתא הם כשרים לכ"ע משא"כ היכא דאיכא ספיקא אי נפסלין לכ"ע כו' ע"ש:
ואין מוציאין ממון. כתב בס' שער משפט יש להסתפק היכא שהעיד הוא ואחר עמו על שטר שהוא פרוע אי נאמנים להחזיק הנתבע בממון וכן היכא ששני עדים כשרים מעידין שראובן לוה משמעון מנה ושנים שהם ספק פסולי עדות מכחישים אותם אי נאמנים לפטור את הנתבע די"ל דדוקא להוציא ממון אין נאמנים אבל להחזיק נאמנים כו' והאריך בזה ע"ש וע' בכיוצא בזה בתשו' רעק"א זצ"ל סי' קל"ו הבאתי בנ"צ באורך ועמ"ש עליו שם:
חוזר לכשרותו. עבה"ט וע' בספר מראות הצובאות אה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ח שכ' דנראה טעמו של הש"ך בזה על פי מ"ש הסמ"ע בסי' ל"ג סט"ו (הובא בבה"ט שם סק"א) גבי פסול נגיעה דמהני סילוק ולא בעינן תחלתו וסופו בכשרות משום שהי' בידו להכשיר ולסלק נפשו מיד בשעת ראיה ע"כ אין שם פסול עליו וכ"מ בש"ך סי' ל"ה ס"ז וא"כ ה"ה גבי פסולים מחמת עבירה שהי' בידם לעשות תשו' מיד בשעת ראיה ע"ש. לפי זה מה שתמה הבה"ט דמ"ש מסי' ל"ג סי"ג לק"מ גם מה שכ' דיש לומר דבשעה שהי' פסול לא דקדק בעדות כו' נמי לק"מ דלא מצינו כן אלא בעו"ג ועבד ולא בשאר פסולים. אך מ"מ דברי הש"ך בזה תמוהים כמו שכתב בס' מה"צ שם דאשתמיטתיה דברי הרא"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ו וגם הוא סותר עצמו דבסי' ל"ה ס"ז במסקנתו הסכים לדעת מהר"א ן' ששון דעדות האנוסים אחר שבאו לכלל כשרות אינם כלום משום דבעינ' תחלתו וסופו בכשרות וע"ש וכ' דנראה שהש"ך חזר בו שם ע"ש (גם לבד זה דברי הש"ך דכאן סותרים למ"ש בסי' ל"ז סי"ח לפ"ד המה"צ הנ"ל דטעם הש"ך בכאן ע"פ דברי הסמ"ע בפיסול נגיעה וא"כ הרי בפיסול נגיעה עצמו מסיק הש"ך שם דיכול המוחזק לומר קים לי דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וכבר עמד בזה בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ה בהג"ה ותירוצו שם וצ"ע ואכתוב מזה בסי' ל"ז שם) גם בתומים האריך לתמוה על הש"ך בזה ומסיק ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו ע"ש. גם בתשו' נ"ב קמא חלק אה"ע סי' ע"ב (הבאתיו בפ"ת לא"ה סי' קט"ו סקל"ב) כ' דיחידאה הוא הש"ך בדין זה ולא קי"ל כוותיה והביא דכן פסק זקינו הגאון מוהר"ר העשיל זצ"ל. ועי' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ל"ו דנראה מדבריו שדעתו לקיים דינו של הש"ך בכאן וכתב דמסידור דברי הש"ך נראה שלא אמרו אלא בפסול עבירה שאינו חמס וחימוד ממון אבל בפסול חמס לא אמרו ותרי טעמי איכא בדבר חדא דהכא בידו כל שעה לשוב בתשו' ואפי' בהרהור תשובה סגי מה שאין כן בפסול דחמס צריך שיחזיר הגזלה והוה ליה מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל ובידו עי' סברא זו בר"ן הביאו מג"א סי' תמ"ג סק"ג ותמ"ח סק"ה ומזה הטעם נמי א"ש מה שהעלה הש"ר בסי' ל"ה דבנתגייר לא אמרינן הואיל וכל שעה הי' בידו להתגייר דהתם הי' מחוסר מעשה טובא ומי יימר דמזדקקי ליה תלתא כמבוא' בקידושין ס"ב ע"ב ועוד י"ל חילוק אחר דבפסול מחמת חמס כתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס הרי הכתוב קראו עד אלא שנקרא עד חמס א"כ הוה ליה תחלתו בפסלות מה שאין כן פסול בשחר עבירות נפקא לן מאל תשת רשע עד א"כ הכתוב אומר שלא יעשה אותו עד כלל וא"כ כשיחזור בתשו' הוא דנעשה עד והוה ליה תחלתו בכשרות כו' ובזה מיושבים כל קושיות התומים ס"ס ל"ד על הש"ך עכ"ד ע"ש. גם בס' דגמ"ר סי' ל"ה משמעות דבריו ג"כ לקיים דינו של הש"ך בכאן (וגדולה מזה דאפי' ברשע דחמס) שהוא ז"ל עמד ג"כ בזה דלכאורה הש"ך בסי' ל"ה סק"ז סותר למ"ש כאן וכתב וז"ל ונלע"ד לחלק דפסול עבירה לא בעינן תחלתו בכשרות כיון שבידו לשוב בתשו' ואינו מחוסר מעשה שהרי אם הרהר בתשו' הוא צדיק משא"כ עכו"ם אף שבידו להתגייר מ"מ מחוסר מעשה שצריך טבילה ומילה [צ"ל מילה וטבילה] ואף בגזלן שצריך להוציא הגזלה מידו א"כ מחוסר מעשה והי' מקום לחלק בין רשע לרשע ונימא דאם הי' פסולו מחמת ממון שמחוסר מעשה בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל נלע"ד דגם גזלן תיכף כשהרהר בלבו לעשות תשו' ולהחזיר תיכף הוא צדיק גמור אלא מחמת שהב"ד אין מאמינין לו עד שיחזיר לכן אין מכשירין אותו עד שיחזיר אבל כיון דמצד הדין כשר הוא לכן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות עכ"ל. אמנם לדינא נלע"ד עיקר שדברי הש"ך דכאן נדחים מהלכה וכמ"ש בתשו' נ"ב הנ"ל שכן פסק זקינו הגאון מו"ה העשיל ז"ל וכמ"ש התומים ומה"צ הנ"ל שהש"ך עצמו בסי' ל"ה חזר בו (ומ"ש הגאונים אלו הח"ס והדגמ"ר לחלק דשאני הכא שבידו לשוב ואינו מחוסר מעשה הנה לשון הש"ך בסי' ל"ה שם בסופו דלא תלוי מידי במה שבידו להכשיר ע"ש) וכן כ' בנה"מ סי' זה סקל"א וכ"נ דעת הקצה"ח בסי' ל"ה סק"ד (וכ' שם דנשמע מהתוספתא פ"ה דסנה' דאפי' בפסול עבירה דרבנן שייך ביה תחלתו בפסול ע"ש ותוספתא זו הביאה ג"כ התומים ורמזה ג"כ הש"ך בסי' ל"ה שם ולכאורה מתוספתא זו ראיה ג"כ לדעת הפוסקים שהביא הש"ך בסי' ל"ז סקל"ב דאפי' בפיסול נוגע בעינן תחלתו בכשרות) וכן נראה מדברי הב"ש באה"ע סי' קמ"א סל"ד ס"ק מ"ח שכ' כאן א"צ תחלה וסוף בכשרות דהא הם כשרים לשליחות אלא הטעם הוא דחיישינן שמא הוא משקר כו' ע"ש מבואר דלעדות גמור ודאי בעינן תחלתו בכשרות וכן כתב בספר בית מאיר שם ע"ש וכ"מ מדברי הט"ז וב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ו ועמ"ש בפ"ת שם סקל"ח גם בס' מחנה אפרים הל' עדות סי' י"ד השיג על הש"ך דכאן ובהגה שם מבנו הרב מהר"י נבון ז"ל כתב ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו עי"ש וכן כ' בספר עזרת נשים באה"ע סי' י"ז סקס"ב דהש"ך חזר בו ע"ש גם בספר ברכי יוסף סי' זה אות מ' האריך לתמוה ולהשיג על הש"ך בזה (אלא דראיותיו מדברי בעל העיטור אות קבלת עדות וממ"ש בשיטה מקובצת פ"ב דכתובות בההיא דפסולי עדות היינו כו' לא מכרעו אלא בפסולי עבירה דחמס וחימוד ממון עש"ה) ומסיק ג"כ דהש"ך בסי' ל"ה חזר בו שכן ראוי להיות חוזר ע"ש. ומ"מ בפסול מחמת עבירה שאינו חמס וחימוד ממון אפשר דמצי המוחזק לומר קים לי כהש"ך והמחזיקים בידו ס' דגמ"ר ותשובת ח"ס הנ"ל דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות וצ"ע:
שחזרו בהם. עבה"ט עד מיהו לענין דינא כתבתי שם דהעיקר כהר"ן. ועי' בתשו' שבות יעקב ח"ג ס"ס קמ"ז שכ' דכן עיקר להלכה ונראה דגם דעת הסמ"ע כן הוא להלכה שאם כבר חתם על השטר לא פסלינן דיעבד מהאי טעמא דהר"ן ומה דבסי' מ"ו ס"ק ס"ד (הובא בבה"ט שם ס"ק נ"ז) כ' בפשיטות דלא כהר"ן דלא נתכשר אלא משעה שהעידו עליו שם איירי לענין לכתחלה דלא יחתמו לכתחלה עמו ע"ש:
וילך למקום. עי' בס' בר"י אות מ"ה מ"ש בזה: