סיכום
בקשת התובע שבית הדין ינדה נתבע שמסרב להופיע לדיון. בית הדין דחה את הבקשה והבהיר שלמרות שיש איסור על הסרבנות להופיע לדיון בדין תורה, ובית הדין אמור להטיל נידוי בנסיבות אלו על פי השו"ע, בימינו בית הדין אינו נוהג לפסוק נידוי כצעד מעשי. בית הדין הציע פתרון חלופי: התובע יכול להגיש תביעתו בערכאות אזוריות, וכל רב בקהילתו רשאי להשתמש בלחץ חברתי והסברה להביא את הנתבע לדין תורה. בית הדין הבהיר שחרם הוא צעד חמור שיכול לפגוע בכבוד בית הדין וברציפות הציות לפסקי דין, וממילא התובע כבר קבל רשות לתבוע בערכאות.
עובדות
התובע הגיש תביעת ממון כנגד הנתבע בבית הדין רבני. הנתבע סרב להתייצב לדיון בפני בית הדין. התובע בקש שבית הדין ישדר כתב סירוב וינדה את הנתבע כמי שאינו ציית לדינא, כאמור ביו"ד סי' של"ד.
החלטה
בית הדין דחה את בקשת התובע להטלת נידוי. בית הדין הבהיר שעל אף שקיים איסור הלכתי על הסרבנות להופיע לדיון בדין תורה, ובית הדין אמור להטיל נידוי בנסיבות כאלו על פי השו"ע, בימינו בית הדין אינו נוהג לנקוט בצעד זה כממשי. התובע קיבל רשות להגיש את תביעתו בערכאות אזוריות. כל רב בקהילתו רשאי להפעיל לחץ חברתי והסברה כדי להביא את הנתבע לדיון בדין תורה.
נימוקים
בית הדין ביסס את החלטתו על כמה נימוקים: (1) דעת הרשב"א שבית הדין אינו חייב להטיל נידוי, והובאה בצרור הכסף. (2) בזמנינו, צעד של חרם אינו מצוי וי"כ יגרום זילותא דבי דינא, כשהציבור לא יציית לחרם כפי שמחויב. (3) חרם הוא צעד חמור - בשו"ת משיב דבר נאמר שבעת מלחמה אם עוברים על החרם יש קיטרוג על עם ישראל, כמו בעת מלחמת העי. (4) לאחר שהתובע קיבל רשות להגיש תביעה בערכאות, אין הוא צד בשאלת אמצעי הכפייה על הנתבע. (5) בית הדין יש עליו להעמיד את הדת על תילה, אך יש לו שיקול דעת בעניין זה.
טקסט מלא של הפסק ←
מס. סידורי:200 דרישה שבית הדין ינדה נתבע שמסרב להופיע בפניו טענת התובע: בפנינו תביעת ממון שהתובע הגיש כנגד הנתבע, אך הנתבע סרב להתייצב לדיון. בתגובה לסירובו של הנתבע, התובע בקש שינתן כתב סירוב כמשמעותו ביו"ד סי' של"ד, דהיינו לנדות את הנתבע, כסרבן שאינו ציית דינא. בירור דברים: בתגובה לבקשה זו, בית הדין הבהיר לתובע שאנו נוהגים לציין בפסק הדין שהנתבע סרב להופיע לדין תורה והתובע רשאי להגיש תביעתו בערכאות, אך אין נוקטים בצעד של חרם ונידוי. מאחר שהתובע בקש לקבל החלטה מנומקת, יובהר כדלהלן. ראשית, נציין לדעת הרשב"א ש בית הדין אינו מחוייב לנדות את המסרב, והובאה דעתו בספרו של תלמידו רבי חיים ב"ר שמואל בספר צרור הכסף (דרך א' שער א' אות א') שכתב וז"ל - "ואם לא רצו הדיינים לנדות למורד לבוא לדין, הרשות בידם", ושלא כדעת מהר"ם מינץ סי' פג, שנקט שזו חובה המוטלת על בית הדין. בימינו קיימים כמה טעמים שלא לנקוט בצעדי כפיה באמצעות חרם. ראשית, צעד זה של הטלת חרם אינו מצוי כלל והציבור יראה זאת כמילתא דתמיהה, והרבים יכשלו ולא יקיימו את החרם כמתחייב בהלכה הנוהגת ביחס למוחרם, ועלול להיגרם זילותא דבי דינא בהעדר ציות לפסק הדין. מלבד זאת, חרם הוא דבר חמור, יעויין בשו"ת משיב דבר ח"ב סי' סו שכתב שבעת מלחמה אם עוברים על החרם יש קיטרוג על עם ישראל, וכמעשה עכן במלחמת העי, על כן בזמנינו אין להכנס לכך. אין היתר שלא להופיע לדיון בדין תורה, ויש איסור בדבר, ובשל כך נקבע בשו"ע חו"מ סי' יא ויו"ד סי' שלד דין נידוי בנסיבות אלו. אך כיום בית הדין אינו נוהג לפסוק, בפסק דין מעשי, מה הן ההשלכות המעשיות מהסירוב להגיע לדיון בדין תורה, וכל רב בקהילתו רשאי לנהוג בדרך היעילה והנכונה בעיניו, על מנת להביא את הצדדים לדון בדין תורה, לחץ חברתי בליווי הסברה מתאימה. בשולי הדברים, יש לציין כי נושא זה של אמצעי הכפייה שינקטו על מנת להביא את הנתבע לדין תורה, הוא נושא שהתובע כבר אינו צד בו, לאחר שכבר קבל רשות לתבוע את תביעתו בערכאות ובמידה שהוא צודק בטענתו יוכל להוציא את שלו, ואין להניח שדוקא בבית הדין יוכל להוציא את שלו ולא בערכאות. אלא שהוטל על בית הדין להעמיד את הדת על תילה, כשהדבר ניתן, יעויין היטב בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קנג, על כן יש מקום לשיקול דעת בית הדין כאמור לעיל. נושאים בית דין - סדרי דין > סדרי דין > סרבנות > דרכי הכפיה > נידוי > חובת ביה"ד לנדות מקורות שולחן ערוך חושן משפט א-כז - הלכות דיינים סימן יא סעיף א יורה דעה סימן שלד סעיף יב