תלמוד בבלי מסכת סוטה דף 34:

כַּחֲנִיָּיתָן עָבְרוּ. לְדִבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — בְּזֶה אַחַר זֶה עָבְרוּ. וְחַד אָמַר: בֵּין מָר וּבֵין מָר כַּחֲנִיָּיתָן עָבְרוּ. מָר סָבַר: אָדָם קַל, וּמָר סָבַר: מַיִם קַלִּים. ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״שְׁלַח לְךָ״ — מִדַּעְתֶּךָ. וְכִי אָדָם זֶה בּוֹרֵר חֵלֶק רַע לְעַצְמוֹ? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״בְּעֵינַי״, וְלֹא בְּעֵינָיו שֶׁל מָקוֹם. ״וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מְרַגְּלִים לֹא נִתְכַּוְּונוּ אֶלָּא לְבוֹשְׁתָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: ״וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה וְגוֹ׳״. ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דָּבָר זֶה מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: מְרַגְּלִים עַל שֵׁם מַעֲשֵׂיהֶם נִקְרְאוּ. וְאָנוּ לֹא עָלְתָה בְּיָדֵינוּ אֶלָּא אֶחָד: ״סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל״, ״סְתוּר״ — שֶׁסָּתַר מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ״מִיכָאֵל״ — שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ מָךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אַף אָנוּ נֹאמַר: ״נַחְבִּי בֶּן וׇפְסִי״, ״נַחְבִּי״ — שֶׁהֶחְבִּיא דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ״וׇפְסִי״ — שֶׁפִּיסַּע עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ — ״וַיָּבֹאוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ? אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים, וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת. אָמַר לָהֶן: אֲבוֹתַי! בִּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״, יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וְגוֹ׳״. ״וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי וְגוֹ׳״, ״אֲחִימַן״ — מְיוּמָּן שֶׁבְּאֶחָיו, ״שֵׁשַׁי״ — שֶׁמֵּשִׂים אֶת הָאָרֶץ כִּשְׁחִתוֹת, ״תַּלְמַי״ — שֶׁמֵּשִׂים אֶת הָאָרֶץ תְּלָמִים תְּלָמִים. דָּבָר אַחֵר: אֲחִימַן בָּנָה עֲנָת, שֵׁשַׁי בָּנָה אָלֻשׁ, תַּלְמַי בָּנָה תַּלְבּוּשׁ. ״יְלִידֵי הָעֲנָק״ — שֶׁמַּעֲנִיקִין חַמָּה בְּקוֹמָתָן. ״וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה״. מַאי ״נִבְנְתָה״? אִילֵימָא נִבְנְתָה מַמָּשׁ, אֶפְשָׁר אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת לִבְנוֹ קָטָן קוֹדֶם לִבְנוֹ גָּדוֹל?! דִּכְתִיב: ״וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וְגוֹ׳״. אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מְבוּנָּה עַל אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן. וְאֵין לְךָ טְרָשִׁים בְּכׇל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָתֵר מֵחֶבְרוֹן, מִשּׁוּם דְּקָבְרִי בָּהּ שָׁיכְבֵי. וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכׇל הָאֲרָצוֹת יָתֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״, וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם יָתֵר מִצּוֹעַן, דִּכְתִיב: ״כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו״, וַאֲפִילּוּ הָכִי חֶבְרוֹן מְבוּנָּה אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן. וְחֶבְרוֹן טְרָשִׁים הֲוַי? וְהָא כְּתִיב: ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וְגוֹ׳״, וְאָמַר רַב אַוְיָא וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן. וְתַנְיָא, אֵילִים מִמּוֹאָב, כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן! מִינַּהּ, אַיְּידֵי דִּקְלִישָׁא אַרְעָא, עָבְדָה רִעְיָא וְשַׁמִּן קִנְיָינָא. ״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ