תלמוד בבלי מסכת גיטין דף 84.

מִסְתַּבְּרָא, בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן, כֵּיוָן דְּפַסְקַהּ – פַּסְקַהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – לֹא תֵּצֵא. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב נַחְמָן, הָכִי קָאָמַר: הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְשֵׁיהֶן נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר – לֹא תֵּצֵא. וּמִשּׁוּם גְּזֵרָה – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ, וְשָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא?! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן, הָכִי קָאָמַר: הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ נְשֵׁיהֶם נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה. וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ – לֹא תֵּצֵא, דְּמִשּׁוּם גְּזֵרָה לָא מַפְּקִינַן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לוֹ – הוּא דְּלֹא תִּנָּשֵׂא, הָא לְאַחֵר – תִּנָּשֵׂא?! וְהָא בָּעֲיָא קַיּוֹמֵיהּ לִתְנָאָה! וְכִי תֵּימָא: אֶפְשָׁר דְּמִינַּסְבָא הַיּוֹם וּמִיגָּרְשָׁה לִמְחַר – וּמְקַיְּימָא לִתְנָאָה; וּלְהָךְ דִּפְלִיגַתְּ עֲלֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה קָמְדַמֵּית לֵיהּ – דְּאִתְּמַר: ״קֻוֽנָּם עֵינַי בְּשֵׁינָה הַיּוֹם, אִם אִישַׁן לְמָחָר״, אָמַר רַב יְהוּדָה: אַל יִישַׁן הַיּוֹם, שֶׁמָּא יִישַׁן לְמָחָר; וְרַב נַחְמָן אָמַר: יִישַׁן הַיּוֹם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִישַׁן לְמָחָר; הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם בְּדִידֵיהּ קָיְימָא, דְּאִי בָּעֵי – מְבָרֵיז נַפְשֵׁיהּ בְּסִילְוָאתָא, וְלָא נָאֵים; הָכָא – בְּדִידַהּ קָיְימָא לְאִיגָּרוֹשֵׁי?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לֹא לוֹ, וְלֹא לְאַחֵר. לוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא – שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: נְשׁוֹתֵיהֶם נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה; לְאַחֵר לֹא תִּנָּשֵׂא – דְּבָעֲיָא קַיּוֹמֵיהּ לִתְנָאָה. וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ לֹא תֵּצֵא – דְּמִשּׁוּם גְּזֵרָה לָא מַפְּקִינַן; לְאַחֵר תֵּצֵא – דְּבָעֲיָא לְקַיּוֹמֵיהּ לִתְנָאָה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לֹא לוֹ וְלֹא לְאַחֵר, וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ – לֹא תֵּצֵא, לְאַחֵר – תֵּצֵא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלִי לָרָקִיעַ״; ״עַל מְנָת שֶׁתֵּרְדִי לַתְּהוֹם״; ״עַל מְנָת שֶׁתִּבְלְעִי קָנֶה שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת״; ״עַל מְנָת שֶׁתָּבִיאִי לִי קָנֶה בֶּן מֵאָה אַמָּה״; ״עַל מְנָת שֶׁתַּעַבְרִי אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל בְּרַגְלַיִךְ״ – אֵינוֹ גֵּט. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: כָּזֶה – גֵּט. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא: כׇּל תְּנַאי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִילָּתוֹ – אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַפְלִיגָהּ בִּדְבָרִים, וְכָשֵׁר. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: כׇּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימוֹ בְּסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו בִּתְחִילָּתוֹ – תְּנָאוֹ קַיָּים; הָא אִי אֶפְשָׁר – תְּנָאוֹ בָּטֵל; שְׁמַע מִינַּהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁתֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר״, מַהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: הִיא הִיא. רָבָא אָמַר: אֶפְשָׁר דְּאָכְלָה וְלָקְיָא. לְאַבָּיֵי, ״כְּלָל״ – לְאֵתוֹיֵי בְּשַׂר חֲזִיר. לְרָבָא, ״כָּזֶה״ – לְמַעוֹטֵי בְּשַׂר חֲזִיר. מֵיתִיבִי: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי״, נִתְקַיֵּים הַתְּנַאי – הֲרֵי זֶה גֵּט, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גֵּט. ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּבָּעֲלִי לְאַבָּא, וּלְאָבִיךְ״ – אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִבְעֲלָה לָהֶן. וְאִילּוּ ״עַל מְנָת שֶׁתִּבָּעֲלִי לְאַבָּא וּלְאָבִיךְ״ – לָא קָתָנֵי; לְאַבָּיֵי נִיחָא, לְרָבָא קַשְׁיָא! אָמַר לָךְ רָבָא: בִּשְׁלָמָא בְּשַׂר חֲזִיר – אֶפְשָׁר דְּאָכְלָה וְלָקְיָא; פְּלוֹנִי נָמֵי – אֶפְשָׁר דִּמְשַׁחֲדָא לֵיהּ בְּמָמוֹנָא; אֶלָּא אַבָּא וְאָבִיךְ – בְּדִידַהּ קָיְימָא?! נְהִי דְּאִיהִי עָבְדָא אִיסּוּרָא, אַבָּא וְאָבִיךְ מִי עָבְדִי אִיסּוּרָא?! לְרָבָא, ״כְּלָל״ – לְאֵתוֹיֵי אַבָּא וְאָבִיךְ; ״כָּזֶה״ – לְמַעוֹטֵי בְּשַׂר חֲזִיר.